הפנתרים השחורים

תנועת מחאה ישראלית

הפנתרים השחורים היא תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של עולים לישראל בעיקר יוצאי יהדות ארצות האסלאם ואף יוצאי יהדות אשכנז, שהוקמה בשנת 1971. התנועה פעלה למען העלאת המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל הנוגעים לאפליית בני עדות המזרח והכנסתם לסדר היום של מדינת ישראל.[1] שם התנועה מבוסס על שמה של תנועה אמריקאית בעלת שם זהה.

הפנתרים השחורים
הפנתרים השחורים לוגו.png
סמליל התנועה
הפגנת הפנתרים השחורים באוניברסיטת תל אביב - 1972
הפגנת הפנתרים השחורים באוניברסיטת תל אביב - 1972
מדינה ישראל
מטה הארגון שכונת מוסררה
סניפים ירושלים ותל אביב
מייסדים ראובן אברג'ל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, רפי מרציאנו, אלי אביכזר, רוני הורביץ, מוריס קבילו, מאיר לוי, כוכבי שמש, יצחק ג׳קי דיין
מנהל פעילות שלום כהן מזכ"ל 1972-1974
תאריך הקמה 1971 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פירוק 1992 סיום כהונת צ'רלי ביטון כחבר כנסת
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הקמת התנועהעריכה

 
הפגנת הפנתרים השחורים באוניברסיטת תל אביב - 1972. מימין לשמאל: יעקב אלבז, עמרם כהן, יצחק כהן, כוכבי שמש, פליקס זגרון, סמי גוהר, יגאל בן-נון, טובה גוהר

התנועה הוקמה בינואר 1971 על ידי צעירים משכונת מוסררה שבירושלים במחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה. הם ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם וסיוע בחינוך לשכבות עניות בחברה.[2][3] בנוסף, מקימי התנועה ביקרו את המדיניות עידוד העלייה של עולי ברית המועצות אשר נתנה לעולים הטבות רבות בניגוד לתנאים שקיבלו עולים יוצאי עדות המזרח. כמו כן, הם ביקרו את היעדר התמיכה של הממשלה בהפגנות ההמוניות שהתרחשו נגד תלייתם של יהודים בעיראק.[4]

עם הקמת התנועה, התקשורת בארץ הבליטה את היותם של מקימי התנועה עבריינים.[5] בנוסף, פורסמו מספר ידיעות על כך שאנשי התנועה אינם עצמאיים, ומושפעים על ידי אנשי תנועת "מצפן" או על ידי גורמי הרווחה מעיריית ירושלים.[5][6]

החברים הבולטים בתנועה בתחילת דרכה היו: ראובן אברג'ל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, רפי מרציאנו, דוד חזקיה, אלי אביכזר, רוני הורביץ, מאיר לוי, כוכבי שמש, דוד לוי ממוסררה, יעקב אברג'ל, אליעזר אברג'ל, קוקו דרעי וג'אקי דיין. אנשים אלו הצליחו להעלות אל פני השטח את מצוקת העוני, הפער בין עניים לעשירים והיחסים העדתיים בחברה הישראלית. הם רתמו ציבור רחב להאמין כי תנועת המחאה תשפר את חייהם ואף הצליחו לגייס גורמים מעולם התקשורת דוגמת ברוך נדל, חיים גורי ועמוס קינן להגברת המודעות למאבק. מצטרפים בולטים בהמשך היו אדי מלכה, יעקב אלבז (מאוחר יותר נחשף כי פעל בין "הפנתרים השחורים" כסוכן סמוי של משטרת ישראל[7]), ויקטור אלוש, מתיתיהו אוליאל ודני סעיל.[8]

שמה של התנועה ניתן לה על ידי מקימיה בהשראת התנועה האמריקאית בניסיון למחות על אפליה כנגד המזרחים בארץ בדומה לזו שהתרחשה כלפי השחורים בארצות הברית.[4] לעומת זאת, לדברי שמשון ויגודר, חבר "מצפן" לשעבר אשר היה מעורב בהקמת התנועה, התנועה אימצה את השם כאשר פנתה קבוצת אנשים ממוסררה לעובדת הסוציאלית בדרישה לסיוע ליציאתם ממעגל הפשיעה אחרת יצאו להפגנות, אמרה להם שהם "מדברים כמו הפנתרים השחורים באמריקה".[9]

פעילות התנועהעריכה

הפנתרים החלו לעלות לכותרות העיתונים בישראל בינואר 1971 לאור כוונות של נערים מירושלים לקיים הפגנות בעיר. בפברואר של אותה שנה הכריזו הפנתרים על רצון לקיים הפגה גדולה במרץ. כשביקשו "הפנתרים" לערוך את ההפגנה, סורבה בקשתם בטענה שיש להם עבר פלילי ובוצעו מעצרי מנע כדי למנוע את ההפגנה, במסגרתם נעצרו אנשי הפנתרים השחורים ואנשי מצפן.[10] עם זאת, גולדה מאיר הבטיחה להעביר תקציבים לצורך שיקום שכונות בירושלים.[5][11]

אף על פי כן, ב-3 במרץ 1971 התקיימה ההפגנה מול בניין עיריית ירושלים בהשתתפותם של אנשי הפנתרים השחורים, אנשי מצפן, תלמידי תיכון, סטודנטים, ואנשים נוספים ביניהם עמוס קינן. במהלך ההפגנה לא נעצר אף אדם.[12] ההפגנה זכתה למספר תגובות בעיתונים, אשר טענו כי הפגנתם של הפנתרים השחורים הצביעה על "מספרם העלוב" וגינו את חיבורם לתנועת מצפן.[12][13]

בתחילת אפריל 1971 ביקשו הפנתרים השחורים להיפגש עם ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר, ושבתו רעב ליד הכותל עד אשר בקשתם התקבלה.[14] ב-13 באפריל 1971 פגשה גולדה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה.[15] בפגישה התעניינו גולדה וחברי הממשלה שהצטרפו לפגישה (שר החינוך יגאל אלון ושר הסעד מיכאל חזני) בבעיות שהציגו הפנתרים, אך מהר מאוד השיחה הסלימה לחילופי דברים קשים בין הצדדים.[16] לאחר שיצאו מהמפגש אמרו חברי הארגון: "הייתה חביבה מאוד ראש הממשלה, אבל עדיין איננו מרוצים. צריך עדיין לעשות הרבה. קבענו פגישה נוספת."[17] בהמשך אותו שבוע התקיים חג המימונה בצל הפגנות אלימות של חברי הפנתרים השחורים אשר זכו לביקורות מהתקשורת.[18]

ב-18 במאי 1971 הגיע המאבק לשיאו. אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר יהדות המזרח". גם הפגנה זו התקיימה ללא רישיון. המשטרה שהגיעה לפזרה נתקלה בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה לעבר השוטרים. התוצאות היו קשות: שוטרים ומפגינים נפגעו בהתנגשות, עשרות אושפזו בבתי חולים ו-70 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה.[1][19] בעקבות ההפגנה עלו טענות מצד חברי כנסת ואנשי תנועת הפנתרים כי אנשי המשטרה היו אלימים מדי כלפי המפגינים, ואף התקיימה פגישה בין אנשי התנועה ואנשי משטרה על הנושא במסגרתה הוחלט על הקמת מנגנון הידברות בין התנועה למשטרה.[1] לאחר מכן היה נראה שנוצרה רגיעה ביחסים שבין התנועה למשטרה, אך אלו התדרדרו בחזרה באוגוסט 1971, כאשר התפרצה הפגנה אלימה נוספת של התנועה בכיכר הדוידקה בירושלים.[20] לאחר הפגנה זו ביקשה מפלגת גח"ל לערוך דיון בכנסת סביב האלימות המשטרתית באותן הפגנות.[1]

מעורבות עם ארגונים פוליטיים בארץעריכה

בתחילת ימי התנועה, קיימו חבריה שיתוף פעולה הדוק עם ארגון מצפן. שמשון ויגודר, חבר ארגון מצפן, ניסח את הכרוז הראשון של "הפנתרים" לקראת ההפגנה הראשונה, ויחד עם שלושה חברים נוספים ב"מצפן", יצא להפיץ את הכרוזים במוסררה. אולם מיד כשהחלו לתלות אותם על הקירות, נעצרו על ידי בלשי המשטרה. ויגודר מצביע על ההבדל ביחס כלפי שתי הקבוצות: "זה היה יוצא דופן. לא עשינו שום דבר לא חוקי. כשהיינו במצפן...לא היה מצב שזורקים סתם לבית סוהר לפני הפגנה. התייחסו אלינו כמו לפנתרים... אני לא זוכר בכל ההיסטוריה של מצפן שעצרו אותנו על הסתה".[21]

הכרוז הראשון של "הפנתרים", שנוסח על ידי שמשון ויגודר, פורסם בגיליון "מצפן" מאפריל 1971. הכרוז נכתב בנוסח אמוציונלי ובשפת רחוב לא מהוקצעת, בניגוד לסגנונו של העיתון: "די מזה שאין עבודה. די מלישון עשרה בחדר. די מלהביט על השכונים שנבנים בשביל עולים. די לאכול כלא ומכות כל יום שני וחמישי. די מהבטחות הממשלה שלא מתקימות. די לנו מהקיפוח. די לנו מהפליה. כמה זמן ישימו לנו אותה ונשתוק? לבד לא נעשה כלום - יחד נצליח!".[22] הכרוזים אף נתלו בירושלים בימים שלפני ההפגנה ב-3 במרץ.[11] אולם בניגוד למצפן, "הפנתרים" ראו עצמם כפטריוטים וציונים, כפי שנכתב בגיליון הראשון של ביטאון "הפנתרים השחורים": "למרבה הצער היו וזיהו אותנו, אם מתוך חוסר ידיעה ואם מתוך כוונת זדון, עם חוגי השמאל הקיצוני (רק"ח, מצפן, שי"ח ועוד) - הננו מכחישים זאת בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים. אין לנו כל חלק ונחלה בהם. אנו מצהירים כי בנים נאמנים אנו למדינה ולחוקיה, ולא ניתן יד לשום גורם פנימי או חיצוני - האומר לקעקעה".[23]

גורמי תקשורת רבים באותם ימים טענו כי אנשי הפנתרים השחורים הוסתו לביצוע ההפגנות על ידי חברי מצפן, אשר לטענת העיתונים "הלבישו אידאולוגיה על צעירים ממורמרים".[12][13]

יומיים לאחר ההפגנה של ה-18 במאי 1971, התאחדו הפנתרים השחורים עם ברית יוצאי מרוקו. במסגרת ההסכם, הביעו הצדדים תקווה כי הוא "יביא גם למניעת תופעות אלימות דומות לאלה שאירעו שלשום בירושלים".[24]

מפגש עם תנועות אחרותעריכה

בנובמבר 1971 פורסם כי התנועה קיימה קשר עם תנועת הפנתרים השחורים האמריקאית, במסגרתה החליפו התנועות אינפורמציה וחומרי תעמולה. צ'ארלי ביטון סיפר כי הקשר ביניהן התחיל בכינוס תנועות שמאל בעיר פירנצה שבאיטליה חודש לפני כן. לדבריו, תנועת הפנתרים השחורים האמריקאית ראתה דמיון בין אפליית השחורים בארצות הברית לבין מצב המזרחים במדינת ישראל.[25]

במהלך שנת 1973 נפגשו מנהיגי התנועה עם מנהיגי אש"ף. במהלך המפגש, דיברו ביניהם על הצורך ב"עצמאות העם הפלסטיני", וטענו כי "הבעיה של הערבים ושל המזרחים שלובה אחת בתוך השנייה".[26]

"הם לא נחמדים"עריכה

לאחר ההפגנה של ה-18 במאי התפרסם בתקשורת כי גולדה מאיר אמרה לאחר מכן על אנשי הפנתרים השחורים כי "הם לא נחמדים". פרסום הדברים נועד להציג את גולדה כחסרת עניין בבעיות שקידמו אנשי הפנתרים השחורים.[16] אולם חלופת-מכתבים בין מאיר אל שאול בן-שמחון, יו"ר ברית יוצאי מרוקו, אשר נחשפו על ידי ארכיון המדינה בחודש יוני 2013 מראה כי דבריה סולפו:

"בכנס לציון סיום חגיגות המימונה, שהתקיים למחרת אותו לילה בו התפרעו הפנתרים ברחובות ירושלים ואשר במהלך 'הפגנתם' הושלכו על ידם בקבוקי מולוטוב, אמרת אתה (בן שמחון) כי נפגשת עם הפנתרים העצורים ומצאת כי הם דווקא נחמדים. בתגובה לדבריך אלה אמרתי אני כי אלה המתפרעים ומשליכים בקבוקי מולוטוב על שוטרים יהודים, אינם 'נחמדים'".

גולדה מאיר

את מכתבה סיימה כך: "אני בוודאי מוכנה לשמוע דברי ביקורת, אולם אינני מוכנה לשמוע השמצות המבוססות על עובדות מסולפות".[27]

כניסת התנועה לפוליטיקהעריכה

ביוני 1971 פרש חבר הכנסת שלום כהן מסיעת העולם הזה - כוח חדש והפך לסיעת יחיד.[28] כהן חבר לתנועת "הפנתרים השחורים" ומונה למזכ"ל. השם החדש שקיבלה הסיעה של כהן בכנסת היה "הפנתרים השחורים - דמוקרטים ישראלים".[29][30][31]

לקראת הבחירות לכנסת ה-8 בשנת 1973 התמודדה התנועה כמפלגה,[32] והגיעה קרוב מאוד לאחוז החסימה, שעמד אז על 1%. התנועה קיבלה 13,332 קולות, שהם 0.9% מהקולות.

לאחר הבחירות אירעו סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בתנועה. ויקטור תייר שהיה מראשי "הפנתרים השחורים" בתל אביב,[33] הוצב במקום שלישי ברשימתה לכנסת[34] והיה נציג שלה במועצת פועלי תל אביב, פרש מהתנועה[35] תייר הקים את תנועת "הפנתרים הציוניים".[36] התנועה החדשה טענה לקיפוח של תושבי דרום תל אביב.[37] התנועה אספה ספרי לימודי עבור תלמידים עניים בתחילת שנת הלימודים תשל"ז.[38] בתחילת 1977 החליטו חברי התנועה להצטרף להתנועה הדמוקרטית לשינוי,[39] אך בבחירות הפנימיות של התנועה הדמוקרטית לשינוי לא הצליחו אנשי התנועה להגיע למקומות ריאליים ברשימה ותייר הוצב במקום ה-34.[40]

לקראת הבחירות בשנת 1977 סעדיה מרציאנו הצטרף למחנה של"י ונבחר לכנסת מטעמה.[41] צ'רלי ביטון עמד בראש פלג של "הפנתרים השחורים" שהקים יחד עם רק"ח את מפלגת חד"ש,[42] וכיהן מטעמה בכנסת עד שנת 1992.[43]

פעולות המדינה בעקבות פעילות התנועהעריכה

ימים לאחר הקמת התנועה, קרא מפכ"ל המשטרה פנחס קופל להקמת גוף ממשלתי שיטפל בעבריינות הנוער של הפנתרים השחורים.[44] גוף כזה אכן הוקם לאחר כמה ימים בראשותו של ראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק.[3] בנוסף, באותם ימים חששו אנשי משטרה כי האירועים בירושלים יתפתחו בצורה דומה לאירועי ואדי סליב.[1] כאשר התנועה הכריזה על כוונתה לקיים הפגנה גדולה בירושלים בתחילת מרץ 1971, הודיעה גולדה מאיר כי תעביר תקציבים לשיפור תנאי המחיה בשכונות העוני בירושלים אשר הפכו "לחממה לגידול עבריינים צעירים".[5]

לאחר ההפגנה ב-2 במרץ 1971 החליטה גולדה באפריל על הקמת "ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה", אשר נועדה לטפל בבעיות שהעלו אנשי התנועה. הוועדה הציגה את מסקנותיה בדו"ח שהוגש לממשלה ביוני 1973. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי שכבות רבות באוכלוסייה הופלו, והדגישו את הצורך במתן שירותים חברתיים בישראל.[45] בעקבות כך, הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים. כספים רבים הופנו לטיפול בשכבות המוחלשות. מלחמת יום הכיפורים שבאה לאחר האירועים העלתה בחזרה את נושא הביטחון לראש סדר העדיפויות של הממשלה והמשאבים שהוקצו בעקבות המלצות הוועדה הופנו לצורכי הביטחון. עם זאת, הוועדה הובילה לצעדי ממשלה כגון ביטוח אבטלה, קצבאות ילדים, ותוכנית ביטוח נכות.[46]

כעבור עשרות שנים, ב-2007, התברר כי אחד מחמשת מנהיגי התנועה שהשתתפו בפגישה עם גולדה מאיר היה סוכן של המשטרה. יעקב אלבז, שהיה עבריין מוכר למשטרה, גויס בפברואר 1971 כסוכן ומודיע משטרתי בשורות ה"פנתרים השחורים". אלבז קיבל תשלום על שירותיו, והמשטרה אף העלימה עין מפעילותו כסרסור. לדברי רפ"ק אברהם תורג'מן, מגייסו של אלבז, הוא חשש שתנועת "הפנתרים השחורים" תפעל באלימות כמו התנועה האמריקאית בעלת השם הזהה, ולכן רצה להיות מעודכן במעשיה. ייחודו של אלבז היה שלא היה פעיל זוטר אלא אחד מראשי התנועה, ובשלב מסוים אף נבחר ליו"ר הארגון. לדברי כוכבי שמש, עמיתו בהנהגת "הפנתרים השחורים", אלבז הוא שהוביל את התנועה למאבקים אלימים, סיפק בעצמו חזיזים ורימוני עשן, ושימש למעשה כפרובוקטור של המשטרה.[47]

מורשתעריכה

בשנת 2002 יצא סרט תיעודי המקיף את התנהלות הפנתרים השחורים, "שמעת על הפנתרים?", החל מהקמתה דרך האנשים המרכזיים של התנועה, שהתלוו לבמאי הסרט ניסים מוסק, שצילם ותיעד את הרקע להקמת התנועה מראשיתה בשנת 1971, והאנשים שהביאו לתודעתה ביניהם: סעדיה מרציאנו, כוכבי שמש וצ'רלי ביטון, בחיפוש אחר חברי התנועה המרכזיים שחלקם לא נראו מאז אותם ימים של ההפגנות ופעילות התנועה, בסרט ישנם קטעים נדירים שצולמו מאותם הימים ונראים לראשונה בסרט זה. הסרט זכה בפסטיבל חיפה בשנת ‏2002 (פרס הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה לפיתוח תסריט). הסרט שודר בשני חלקים, במהלך שנת 2003 בהפקת הערוץ הראשון של רשות השידור.[48]

 
דרך הפנתרים השחורים בשכונת מוסררה בירושלים
 
סמטת "הם לא נחמדים"

בשנת 2011, לציון 40 שנים לתחילתו של המאבק, הוחלט לקרוא לשתי סמטאות חסרות שם בשכונת מוסררה (מורשה) דרך הפנתרים השחורים ו- סמטת הם לא נחמדים במסגרת פרויקט אמנותי של קבוצת "מוסללה" שנערך בשיתוף מינהל קהילתי מוסררה.

בשנת 2008 הקימו קבוצה של פעילים חברתיים בירושלים,[49] בראשותה של איילה סבאג (אחותו של סעדיה מרציאנו, ממייסדיה הראשונים של התנועה), מפלגה חדשה בשם "הפנתרים השחורים מודל 2008", שהודיעה על כוונתה להתמודד בבחירות לעיריית ירושלים. שורה של משוררים ואמנים הביעו את תמיכתם בהקמתה המחודשת של התנועה.[50] אולם, התנועה הצליחה לגייס רק עשרת-אלפים שקלים מתוך העירבון הכספי על סך עשרים-ושלושה אלף שקלים הדרוש לשם התמודדות בבחירות, ולבסוף לא התמודדה בהן.[51]

כהמשך של המחאה החברתית בישראל 2011, ובמטרה לצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים ולקדם שוויון, החלה בשנת 2012 פעילות של אנשי שכונות ופריפריה מרחבי הארץ תחת הכינוי "הלא נחמדים". הלא נחמדים פועלים באמצעות הפגנות וצעדות נגד הפערים הכלכליים ולמען מדינת רווחה .[52]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

מאמריםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 הפנתרים השחורים, ארכיון המדינה (בעברית)
  2. ^ "'הפנתרים' בירושלים מסבירים: אין לנו קשר לפוליטיקה." מעריב, 25 במרץ 1971. לקריאה
  3. ^ 1 2 "מטה מיוחד יטפל בבעיות חבורות הרחוב בירושלים. דבר, 5 בפברואר 1971. לקריאה
  4. ^ 1 2 תסיסה בקרב נוער השכונות בבירה; רוצים להתארגן כ"פנתרים שחורים". מעריב, 20 בינואר 1971. לקריאה
  5. ^ 1 2 3 4 "ג. מאיר ערכה התייעצות על כוונת 'הפנתרים השחורים' בבירה להפגין". מעריב, 1 במרץ 1971. לקריאה.
  6. ^ "'מצפן משפיעה על 'הפנתרים השחורים'". למרחב, 24 בפברואר 1971. לקריאה
  7. ^ נמר כפול. גידי וייץ, 4 בדצמבר 2007. לקריאה
  8. ^ זכות הצעקה, פרקים במחאה ישראלית: פרק 1. אורי רוזנווקס, HOT 8. לצפייה.
  9. ^ ניצה אראל, מצפן - המצפון והפנטזיה, פרק 5, 'הפנתרים השחורים', עמ' 183.
  10. ^ "17 פנתרים ואנשי מצפן נעצרו בירושלים". למרחב, 3 במרץ 1971. לקריאה
  11. ^ 1 2 "איסור מזיק". למרחב, 3 בפברואר 1971. לקריאה
  12. ^ 1 2 3 "'הפנתרים קיימו הפגנה בירושלים". דבר, 4 במרץ 1971. לקריאה
  13. ^ 1 2 "'הפנתרים השחורים'". מעריב, 4 במרץ 1971. לקריאה
  14. ^ "פילוג בקרב 'הפנתרים השחורים' בקשר לפגישה עם ראש הממשלה". מעריב, 12 באפריל 1971. לקריאה.
  15. ^ "ג. מאיר שוחחה עם 4 פעילים של 'הפנתרים השחורים'". למרחב, 14 באפריל 1971. לקריאה.
  16. ^ 1 2 הפנתרים השחורים, ארכיון המדינה (בעברית)
  17. ^ "'הפנתרים' מחליפים עורם". דבר, 18 באפריל 1971. לקריאה.
  18. ^ "רבבות השתתפו בחג המימונה". למרחב, 19 באפריל 1971. לקריאה.
  19. ^ "ועדת-הפנים תכונס לדיון מיוחד בהפגנות הפנתרים". דבר, 20 במאי 1971. לקריאה.
  20. ^ הגנזך חושף: כך הגיב הממסד לפנתרים השחורים, www.news1.co.il
  21. ^ ניצה אראל, מצפן - המצפון והפנטזיה, פרק 5, 'הפנתרים השחורים', עמ' 185-184.
  22. ^ "פנתרים בישראל: מצפן תומך במאבקם של הפנתרים השחורים". גיליון מצפן, 10 באפריל 1971. לקריאה
  23. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם מצפן 184–185
  24. ^ "'הפנתרים' הצטרפו לברית יוצאי מארוקו, המשטרה שחררה את כל העצירים". מעריב, 20 במאי 1971. לקריאה
  25. ^ דבר, 4 בנובמבר 1971. לקריאה
  26. ^ המאבק המזרחי בישראל, סמי שלום שטרית – Avital Rosen, avitalrosen.com
  27. ^ מכתב של גולדה מאיר. מארכיון המדינה, 1 בנובמבר 1971. לקריאה. מספר סידורי: ISA-PMO-StateDocumentsDep-0012x5t
  28. ^ יהושע ביצור, העולם - (המפולג) - הזה , מעריב, 6 ביולי 1971
    קרע גלוי בתנועת העוה"ז, דבר, 13 במאי 1971
  29. ^ ח"כ שלום כהן ניסה לתווך בין "הפנתרים" והמשטרה , דבר, 30 באוגוסט 1971
  30. ^ אסיפת מחאה של הפנתרים צפויה בעכו , דבר, 25 ביולי 1973
  31. ^ הפנתרים הפגינו למען יהודי עירק , דבר, 30 במאי 1973
  32. ^ המפלגות מסיימות הרכב רשימותיהן, דבר, 25 בספטמבר 1973
  33. ^ אברהם רותם, הפנתרים השחורים: נמשיך מאבקנו ברחוב, מעריב, 10 בינואר 1974
  34. ^ לבחור בקטנה: כשהבטיחו רב ראשי תימני, ירון דרוקמן, ynet, 2013
  35. ^ קרע בתנועת הפנתרים השחורים, מעריב, 19 ביוני 1974
  36. ^ ראשי קריית גת לא יודעים מי המתכננים לרדת למרוקו, דבר, 4 במאי 1976
  37. ^ קיפוח דרום תל אביב והשכונות, מעריב, 16 באוגוסט 1976
  38. ^ הפנתרים הציוניים מחלקים ספרי לימוד, דבר, 9 בספטמבר 1976
  39. ^ הפנתרים הציוניים הצטרפו לד"ש, דבר, 2 בפברואר 1977
  40. ^ אריה ארד, 20 המקומות הראשונים בד"ש, דבר, 20 במרץ 1977
  41. ^ אביב לביאמאמר בגב האומה, באתר הארץ, 7 במאי 2004
  42. ^ עפרי אילני25.2.1981 הקטטה הראשונה בתולדות הכנסת, באתר הארץ, 25 בפברואר 2009
  43. ^ אמיר זוהר, היהפוך פנתר עורו, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2007
  44. ^ "קופל דורש להקים גוף בין-משרדי לטיפול בנוער עבריין. דבר, 24 בינואר 1971. לקריאה
  45. ^ ג'וני גל, בין רווחה לעבודה: המדיניות כלפי המובטלים בארץ ישראל המנדטורית ובמדינת ישראל., עמ' 512
  46. ^ מחאה חברתית על רקע רגשות של קיפוח עדתי, lib.cet.ac.il
  47. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם נמר כפול
  48. ^ שמעת על הפנתרים? | NFCT, nfct.org.il (בעברית)
  49. ^ יונתן גולן, ‏קרב חייה, באתר גלי צה"ל, 3 ביולי 2008
  50. ^ קובי בן-שמחון, פנתרה, באתר הארץ, 9 ביולי 2008
  51. ^ אלי אליהוהמשורר אלמוג בהר כותב פרוזה, ומבהיר שהקונפליקט המזרחי-אשכנזי עדיין רחוק מלהיעלם, באתר הארץ, 12 בינואר 2011
  52. ^ דף הלא נחמדים באתר פייסבוק