פריפריה

אזור מרוחק גאוגרפית ממטרפולינים

פריפריהיוונית - περιφέρεια, "היקף") היא מונח המשמש לציון אזורים מרוחקים גאוגרפית מהמטרופולינים הגדולים. הפריפריה אינה בהכרח אזור כפרי המאופיין בבנייה נמוכה, מתבסס לרוב על חקלאות וגודלו קטן ביחס לעיר. פריפריה עשויה להיות גם עיר גדולה בעלת תושבים רבים. ההגדרה המקובלת בישראל ל"פריפריה גאוגרפית" מתייחסת למחוז הצפון ולמחוז הדרום, בהם מתגוררים כ-31% מכלל האוכלוסייה בישראל[1]. המילה "פריפריה" משמשת גם להגדרת פריפריה חברתית.

מאפיינים בישראלעריכה

הקמת יישובים היוותה ציר מרכזי בהגשמת רעיונות הציונות והחלוציות. לאחר קום המדינה נוצר צורך דחוף להגן על המרחב מפני פלישת צבאות ערב מתוקף תפיסת "ההגנה המרחבית" ששלטה אז, וצידדה בגיוס מהיר של האוכלוסייה המקומית להגנה על סביבתה, ותוך כך הקטינה התפיסה את האפשרות לפגיעה משמעותית בהפצצות על ריכוזי אוכלוסייה צפופים[2]. רבים מהעולים החדשים, מרביתם יוצאי צפון אפריקה ואסיה שהיו נטולי מידע ואוריינטציה ביחס לאופציות ההתיישבותיות הקיימות עבורם, הופנו למעברות וליישובים המרוחקים מאזור המרכז ומירושלים, שלעיתים אף היו בהליכי הקמה מוקדמים וחלקיים בלבד, וזאת על-מנת ליישב את שטחי המדינה המאוכלסים בדלילות, בעיקר בקרבת הגבולות בגליל ובנגב. כך נוצרו גם עיירות פיתוח רבות שהתאפיינו ברובם גם הן בעולים עם קשיי הסתגלות, ללא שפה, ללא מעמד וללא הנהגה מוסמכת שהובילו ליצירת מדרג סוציו-אקונומי נמוך באזורים אלה שנותר עד היום.

ציון הדרך העיקרי בהתוויית מדיניות פיזור האוכלוסין הייתה 'תוכנית שרון' - 'תכנון פיזי לישראל' - משנת 1951. בתוכנית זו ניסח האדריכל אריה שרון את עקרונות פיזור האוכלוסין במדינה הצעירה, והגה את הקמת הערים הבינוניות בפריפריה, ואת היישובים הכפריים סביבן. תוכנית זו גובשה כאשר ישראל הייתה מדינה שעיקר אוכלוסייתה חייתה בערים הגדולות.

פערים כלכליים וחברתייםעריכה

במהלך השנים הראשונות תשומת לבם המיידית של עולים אלה הייתה נתונה למלחמת הישרדות אישית ורק בשלהי שנות ה-50 החלה להתגבש בקרבם זהות עצמית. אבל בשלב זה כבר נקבעה העובדה הגאוגרפית המהותית: מקום קליטתם של המוני המהגרים נקבע הרחק מהמרכז. תושבי הפריפריה, שלעיתים קרובות זוהו או זיהו עצמם כ"שולי המדינה", לא התגאו במעמדם כאותם חלוצים שפנו אל הסְפר בטרם קום המדינה כדי ליישבו מבחירה אידאולוגית. הם חשו אי-צדק כלפי הניכור המתקיים, מעצם הגדרת הפריפריה, בינם ובין מה שנתפס כ"מרכז" - הן מבחינת תשתית חומרית והן מבחינה כלכלית[3].

הפניית אוכלוסיית העולים לפריפריה העמיקה את הבדל המעמדות החריף, כאשר קבוצה זו מלכתחילה הייתה חלשה יותר ומשכילה פחות וכיוון שהאוכלוסייה החזקה נותרה במרכז בעוד האוכלוסייה החלשה נשלחה לאזורים עם תשתית מפגרת, תעסוקת דחק, ללא מוסדות תרבותיים ומערכת חינוך נחשלת. כל אלו ועוד, יצרו מעגל קסמים שלא ניתן היה לצאת ממנו, למשל- קושי לגייס לבתי הספר מורים טובים. יתר על כן, התוכנית לפיה עיירות הפיתוח אמורות היו לשמש גרעין ליישובים החקלאיים סביבם כשלה בשל ההתארגנות המשותפת של יישובים אלו בינם לבין עצמם והן מכיוון שהיישובים החקלאיים העדיפו לקבל את כל השירותים האחרים להם נזקקו במרכז. הפריפריה נהפכה למצבור חברתי של תסכול, הדימוי העצמי של התושבים היה נמוך והוא השפיע גם על הדימוי הקולקטיבי שלהם ושל מקום מגוריהם[3].

הריחוק מהמרכז, שיעורי האבטלה והעוני גרמו לכך שבמהלך השנים תשתיות הבריאות גם הן לא התפתחו כפי שניתן היה, ומנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי ביישובים הפריפריאליים אנשים חיים פחות שנים מאשר במרכז הארץ. בנוסף כ-19% מהתושבים אף לא ניגשים לקבל טיפול רפואי עקב אי יכולת כלכלית (נכון לאוגוסט 2019).

בעיות נוספות שנוצרו הן צמצום השטחים הפתוחים וחוסר היכולת לדאוג לתחבורה ציבורית יעילה ולתשתיות אחרות כניקוז, ביוב, ואפילו חשמל. התושבים מצאו עצמם לא פעם במרכז סכסוכים מדיניים על רקע אירועי גבול. מציאות שהרעה את מצבם. בתוך זמן קצר איבד רעיון ההתיישבות בספר את כוח המשיכה שהיה לו בעבר, והפריפריה הפכה למילה כמעט נרדפת לאי-שוויון על כל גווניו שהתרחב והתעצם בכל קנה מידה.

פעולות לצמצום הפעריםעריכה

החל משנות ה-70 נעשה מרכז הארץ צפוף מדי לאנשי המעמד הבינוני-גבוה, והתפתחה מגמה של יציאה ל"איכות החיים" בפריפריה, בבתים צמודי קרקע. מגמה זו נותבה על ידי הממשלות השונות לאזורים הפריפריאליים בהם לא נפתרו בעיות הביטחון והדמוגרפיה כדוגמת המצפים בגליל. בשנים האחרונות, ניתן דגש רב יותר על שיפור הכבישים, התחבורה הציבורית ובפרט מערכת הרכבות בין המרכז ליישובי הפריפריה. לדוגמה, מסילת העמק שנפתחה ב-2016 בין בית שאן, עפולה וחיפה. רבים מהיישובים בפריפריה מוגדרים כ"אזור עדיפות לאומית" וזכאים להטבות מיסוי והטבות למלגות לימודים במוסדות גבוהים.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מחשבת מדד פריפריאליות, המשקף את מידת הפריפריאליות של רשות מקומית בישראל מבחינת מיקומה הגאוגרפי ביחס למרכזי פעילות כלכלית. המדד משמש כלי עזר להקצאת משאבים והטבות לרשויות מקומיות בעלות דירוג נמוך במדד זה.

בשנים האחרונות מתרחבת הבנייה למגורים בפריפריה. מתוך נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין ינואר 2015 לסוף המחצית הראשונה של 2019, החלו להיבנות בכל אחד ממחוזות הצפון וחיפה, 36 אלף יח"ד. לכך יש להוסיף 38,500 דירות במחוז הדרום. מדובר בכ-45% מכלל התחלות הבנייה בכל הארץ לתקופה זו. ההסבר לכך מצוי במידה רבה בתוכניות הדיור הממשלתיות- מחיר מטרה הוותיקה ומחיר למשתכן.

במקביל להתרחבות הבניה למגורים בפריפריה דובר רבות במנהל התכנון על כך שקיים צורך ממשי ביצירת מקומות תעסוקה המגבה את הבנייה החדשה למגורים. ואולם, בעוד הבנייה למגורים קרמה עור וגידים- התעסוקה, כך עולה מהנתונים, נותרה על הנייר בלבד, והנתונים המספריים מצביעים על בנייה של תעסוקה של בין 15%-20%. מכך, נוצר מצב בו המדינה מעודדת בנייה בפריפריה ומשקיעה בכך מאמצים רבים בשיפור התשתיות, אך פיתוח מקומות התעסוקה הנדרשים לא מתקיים לרוב, ולכן אנשים שבוחרים לגור בפריפריה נאלצים לצאת לעבוד במרכז הארץ.

דוח של הלמ"ס מאוגוסט 2019 הבוחן פערים בין מרכז לפריפריה מצא כי שביעות הרצון הכללית מהחיים גבוהה הן ביישובי המרכז והן ביישובי הפריפריה (90.3% ו-88.5%) בהתאמה. בנוסף ביישובים המוגדרים כפריפריאליים מאוד 93.5% מהתושבים מרוצים מהחיים. ממצאים אלו מגבירים את ההערכה שהפיתוח הכלכלי והחברתי של האוכלוסייה תלוי בגורמים נוספים ולא רק בהון הכלכלי הפיזי ומעמדה ביחס לשאר האזורים, אלא בהון החברתי שעוטף אותה[4], כלומר, במאפיינים ודפוסים של ארגון חברתי, המאפשרים שיתוף פעולה ותיאום לתועלת הכלל[5]. משאב ההון החברתי מתבטא בטיב היחסים בין האזורים ובנכונותם לשתף פעולה ביניהם ובכך להקל על תיאום ושיתוף פעולה לתועלת הדדית של התושבים בקהילה או באזור[6]. הון חברתי רב יותר בא לידי ביטוי בקהילה אקטיבית ועצמאית, בעלת יכולת גבוהה לשיפור איכות חיי תושביה ויכולת להגיע להישגים רבים יותר בנושאי חינוך, רווחה, תרבות, מניעת אלימות, מאבק בעוני ועוד נושאים המשפיעים על חיי היום-יום, באופן שהרשות הפורמלית והתושבים, כל אחד מהם בנפרד לא, היו מצליחים לקדם[7].

השקעה ייחודית בפריפריהעריכה

  ערך מורחב – המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל

קידום הפריפריה וצמצום הפערים בינה למרכז מהווה רכיב במצע של מרבית המפלגות בישראל, מימין ומשמאל[8].

המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל פועל במגוון רחב של תחומים לפיתוח הפריפריה: אישור והעברת הטבות ותקציבים בלמעלה מ-200 מיליון ש"ח לחיזוק הנגב והגליל, תעסוקה, התיישבות, חינוך, השכלה גבוהה ומחקר, פיתוח התיירות ותרבות. בשנת 2014 השקעת המדינה ב"מענקי איזון" עמדה על 380–790 ש"ח לתושב במחוז הצפון ובמחוז הדרום, לעומת 79 ש"ח בלבד לתושב במחוז המרכז. למרות ההשקעה המסיבית, עדיין נותרו פערים משמעותיים בין הפריפריה למרכז, כאשר תחום התעסוקה וההשתכרות הוא מהבולטים בהם[1][9][8].

פריפריה חברתיתעריכה

  ערך מורחב – פריפריה חברתית

ריבוד מעמדיעריכה

הפריפריה נחשבת כאנטיתזה למרכז, שמתואר כמקום אטרקטיבי שבו מתרכזות אליטות חברתיות וכלכליות. לעומת זאת, הפריפריה נמצאת מחוץ למרכז ומכילה אזורים צפופים פחות שמוצגים כמקום דל ונחשל הזקוק לעזרת המדינה כדי לפתח ולקדם אותו. "הדיכוטומיה הבינארית הזו בין פריפריה למרכז נראית מובנת מאליה אבל בפועל היא אינה טבעית או מקרית; היא תוצר היסטורי-תרבותי שמשרת את הקבוצה השלטת בקיבוע ההבדל בינה לבין ה"אחר". דיכוטומיה זו מקבלת ביטוי בחלוקות גאוגרפיות במרחב"[10]. המונח פריפריה הפך מציון גאוגרפי נייטרלי למילה בעלת משמעות שלילית, המרמזת על נחשלות לעומת המרכז. ניתן לומר כי המילה פריפריה היא מילה חלופית לפערים חברתיים, שמשתמשת בדימוי הגאוגרפי על מנת להדגיש אותם. פריפריה, בסופו של דבר, היא מונח שדומה מאוד למונח אי-שוויון.

ניתן לקשר לפריפריה גם את המונח אתנו-מעמדיות, המתאר את הריבוד המעמדי. אתנוקרטיה היא מונח מתחום הממשל ומדעי החברה המתאר דומיננטיות אתנית בשלטון, כלומר, מצב שבו קבוצה אתנית אחת אוחזת ברוב עמדות הכוח השלטוניות או בכולן, ביחס שחורג ממשקלה של אותה קבוצה באוכלוסיית המדינה. תחת משטר אתנוקרטי, קבוצות המיעוט מופלות לרעה באופן עקבי על ידי המדינה ועשויות לסבול דיכוי, רדיפה או הפרות של זכויות האדם, האזרח או זכויות קבוצתיות שלהן.

המונח אתנוקרטיה הוטבע בשיח הישראלי על ידי החוקר אורן יפתחאל שכינה את משטר המקרקעין בישראל כמבוסס על אזרחות המאורגנת על בסיס אתנוס (יהודיות) לעומת דמוס (חוקיות). הקישור בין אתנוקרטיה לפריפריה בישראל מתבטא ביחסים הגאוגרפים והחברתיים בין יהודים מול ערבים, אשכנזים מול מזרחים, ותיקים מול עולים. המאבק בין האשכנזים למזרחים הוא מאבק ארוך שנים בישראל, בו האשכנזי נחשב לנאור ומצליח בעוד המזרחי נחשב כבור ממעמד נמוך. בבחינה של הפריפריה למול המרכז, מוחרף המאבק הזה: הפריפריה נחשבת למקום נחשל שתושביה בעיקר מזרחים, ערבים או עולים, כשמנגד מרכז הארץ מתואר כמקום מצליח ונחשק, שבו מתגוררים אנשים בעלי תארים אקדמיים שעובדים במקצועות צווארון לבן. כך, הולך ומתעצם הפער האתנו-מעמדי בישראל ואיתו גם הפער בין הפריפריה למרכז.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 עמירם ברקת, ‏מדוע ההכנסה של העובד יורדת ככל שמתרחקים מתל אביב?, באתר גלובס, 13 במאי 2016
  2. ^ שושנה שטיפטל, ההתיישבות הביטחונית בזיקה למלחמת העצמאות : נובמבר 1947 - יולי 1949, הוצאה לאור: תל אביב : משרד הביטחון - הוצאה לאור, 1992.
  3. ^ 1 2 זאב צחור, על יחסי מרכז ופריפריה בישראל במהלך תקופות שונות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח. פורסם במקור בספר "ישראל 2000", הוצאת מקסם, 2000
  4. ^ אודליה אוחיון, חיזוק הפריפריה הגאוגרפית והחברתית על ידי קהילות משימתיות בישראל, מכון הנרייטה סאלד, קרן שח"ף, אפריל 2013
  5. ^ Putnam, R.D., (2000). Bowling alone: The collapse and revival of American community. New York. Simon and Schuster.
  6. ^ לב ארי ל', פווין א. (2006). הון חברתי כמנוף לפיתוח הפריפריה. אופקים בגאוגרפיה, ,66, עמ' 95-113.
  7. ^ גונן, א' (2010). מנהיגות ליצירת הון חברתי ובינוי קהילה, בתוך: ש' שדמי ווטרמן וג' צפוני (עורכים) לשם שינוי ביחד: בינוי קהילה – פיתוח הון חברתי כבסיס לקהילתיות מתחדשת. שדמות, המרכז למנהיגות בקהילה, המכללה האקדמית לחינוך אורנים.
  8. ^ 1 2 דריה שלייפר, ‏"מהשקעה להעצמה: גישה חדשה למצוקת הפריפריה", השילוח 17, דצמבר 2019
  9. ^ דוח בנק ישראל 2015, הפרק סוגיות ברווחה, עמ' 187, באתר בנק ישראל
  10. ^ דפנה לוין, פריפריה, שפת רחוב מגזין עירוני, 03 באוקטובר 2018.