יהדות בבל

יהדות בבל, או יהדות עיראק, היא קהילה היהודית באזור מסופוטמיה (עיראק המודרנית). נהוג לקבוע את יסודה במאה ה-6 לפנה"ס בעקבות חורבן בית המקדש הראשון. היא נחשבת אחת מבין הקהילות היהודיות העתיקות ביותר. קהילה זו הייתה הקהילה היהודית הראשונה שפיתחה חיים קהילתיים אוטונומיים ורבי היקף בגלות, ונחשבה למרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בגולה – מעיד על כך הכינוי שהוענק לה בתקופות מסוימות כ"הגולה" (ה' הידיעה) והעומדים בראשה כונו "ראשי הגולה" (בארמית "ריש גלותא"). ליהדות בבל היו הווי וצביון תרבותי מיוחדים, אשר הדריכו את העם היהודי כולו במשך מאות שנים, בכל רחבי תבל.

יַהֲדוּת בָּבֶל
(יהדות עיראק)

קבר יחזקאל, 1932
אוכלוסייה
כ-220,000 איש
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
שפות
ארמית, עיראקית יהודית, ערבית, אנגלית, צרפתית
דת
יהדות
קבוצות אתניות קשורות
יהדות בגדאד, היישוב הישן, יהדות ארצות האסלאם
נוסח תפילה
נוסח בבל

כתובה מעיראק

ע״פ הערכה משנת 2021, נותרו רק ארבעה יהודים בעיראק. עם זאת, מספר היהודים האמיתי עשוי להיות גבוה יותר בשל העדר תיעוד או הסתרה.

גלות בבל

ערך מורחב – גלות בבל

תחת שליטתו של נבוכדנצר השני, כבשה האימפריה הבבלית את ממלכת יהודה, ובשנת 586 לפנה"ס החריבה את בית המקדש הראשון. בעקבות זאת הוגלו רבים מיהודי הארץ לבבל, באירוע הקרוי גלות בבל. מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 539 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל תחת האימפריה הפרסית לחזור לארץ ישראל (שיבת ציון), וזאת הודות להכרזת כורש. עם זאת העדיפו יהודים רבים להישאר בבבל מסיבות כלכליות, ורק חלק מועט עלה לארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן הגיעו עליות נוספות מבבל לארץ ישראל, בראשותם של זרובבל, עזרא ונחמיה, אולם רוב הקהילה היהודית נשארה בבבל.

בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד

ישנן עדויות מעטות בלבד לגורל הקהילה היהודית במאות השנים הראשונות שלאחר גלות בבל. בעקבות מחסור במידע בשנים אלו, שהטריד גם אנשי רוח בעת העתיקה, חלק מהמידע המקובל במסורת על ההיסטוריה של יהדות בבל נכתב בדיעבד וחלקו מאופיין באנכרוניזם. עם זאת, ממה שידוע במחקר על התנהלותה של האימפריה הפרתית, שהחלה את התפשטותה באזור מסופוטמיה מאמצע המאה ה-3 לפנה"ס, נראה שבתקופה זו נהנו היהודים המקומיים מהעדרה של מדיניות פולחן סדורה, שאיפשרה להם לשגשג כקהילה דתית-תרבותית אוטונומית, ששיתפה פעולה עם השלטון כחלק מבריתות הכוח האזוריות שרווחו באימפריה הפרתית.

מחורבן בית שני בשנת 70 לספירה, גדל היישוב היהודי בבבל וקלט אלפי פליטים מיהודה. בשיאה הייתה הקהילה הבבלית לקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לאימפריה הרומית, ועל פי התיעודים בני התקופה נראה שמרבית היהודים התיישבו בעיקר במספר מצומצם של ריכוזי אוכלוסייה. עדויות שונות מצביעות גם על מיזמי גיור נרחבים שסייעו להרחיב את גודל האוכלוסייה מעבר לגרעין המקורי שהגיע מישראל.

בראשית המאה הראשונה הוקמה לזמן קצר ממלכה יהודית מקומית בנהרדעא. בשנים הללו, בתנאי מחיה נוחים בבבל, שגשגו חיי הרוח של האומה ופרח בה הלימוד התורני. בתקופת האמוראים (מחתימת המשנה במאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית לספירה) נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי – התלמוד הבבלי, המסכם דיונים בהלכה ואגדה, שנערכו בישיבות הגדולות בבבל: ישיבת סורא, ישיבת פומפדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד.

לקראת סוף התקופה הפרתית, שנמשכה עד תחילת המאה ה-3 לספירה, התחזק בהדרגה מעמדה הרוחני של יהדות בבל אל מול מעמדה של הקהילה הישראלית. בתקופה זו החלו להתגבר בהדרגה גם הממצאים ההיסטוריים המאפשרים לנו ללמוד על חייהם של הקהילות המקומיות.

אחד הגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה ה-3 ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, ושמרה במידה מסוימת על מוסדותיה האוטונומים של הקהילה היהודים תחת שלטונה, ובכך יצרה מקום מבטחים עבור יהודי ארץ ישראל הנרדפים, ובעיקר לאחר שהשלטונות הביזנטים ציוו על סגירת הסנהדרין בשנת 363, ורבים מיהודי ארץ ישראל נמלטו ממנה.

עם זאת, עליית השושלת הסאסאנית לשלטון שינתה מהותית את הסדר הפוליטי הפנימי באימפריה, כאשר האוטונומיות המקומיות של התקופה הפרתית התערערו במידה מסוימת על ידי מדיניות ריכוזית יותר של פולחן של דת הזורואסטריות, שהפכה לדת המרכזית של האימפריה במהלך שגרם לעליות ומורדות ביחס השלטון או ההמון כלפי דתות מיעוט, ובמיוחד סבלו היהודים בהקשר זה החל מאמצע המאה ה-5. הזורואסטריות תיארה את העולם כמאבק מתמיד בין כוחות "טוב" וכוחות "רע". מכיוון שבאותה תקופה ישבה בגבולות האימפריה הסאסאנית אוכלוסייה יהודית משכילה ודומיננטית, תפיסה הקיימת במחקר מציעה שבמאות השנים הללו חדרו בהדרגה אל המיינסטרים של הדת היהודית העדכנית מוטיבים שכמעט ואינם מצויים בתנ"ך עצמו, ומושפעים מרעיונות זרתוסטרים, דוגמת קיומו של השטן, מלאכים ושדים, גן עדן וגיהנום, מלחמת גוג ומגוג ועוד.

חרף השינויים, נותרו היהודים נאמנים לשלטון הסאסאני ובתמונה במרבית התקופות יכלה הקהילה לשגשג בהיטב של זהותם הדתית היהודית. אחרי חתימת התלמוד, המשיכה היצירה התורנית בבבל לפרוח בראשותם של הסבוראים, ולאחריהם הגאונים, שיצרו ושכללו צורה חדשה של ספרות הלכתית הנקראת ספרות השו"ת, המבטאת את עלייתם של מרכזי תורה במקומות נוספים, כגון ספרד. ראש הקהילה היהודית בבבל, שהיה מוכר כנציג היהודים על ידי השלטונות הפרסיים, נקרא בשם "ראש הגולה" (בארמית: 'ריש גלותא').

בימי הביניים

במאה ה-7 סייעו היהודים בידי הכובשים הערבים וזכו בשל כך ליחס הוגן ולאישור זכויותיהם.^{[דרוש מקור]} ישיבות סורא ופומפדיתא נפתחו מחדש. ראשיהן, הגאונים, משכו תלמידים מכל תפוצות ישראל, שכן התפשטות האסלאם הקלה על הקשרים בין היהודים, שהיו עתה תחת שלטון אחד. היו מקרים בהם השליטה הועברה לסירוגין בין ה"ריש גלותא", אשר ייצג את הסמכות השלטונית, לבין הגאונים, אשר ייצגו את הסמכות הדתית. במאה ה-8 עלה בבגדאד פלג דתי, המוכר בשם יהדות קראית, בראשות ענן בן דוד הנשיא.

מצבם של היהודים היה תלוי ביחס של השליט. לרוב נהנו מביטחון, אך היו נתונים תחת איום של גזירות – כגון איסורו של הח'ליף עומר השני בראשית המאה ה-8 להתלבש בהידור או לחיות חיי מותרות, או גזרתו של החליף אל-מתוכל במאה ה-9, שחייב אותם לענוד אות קלון צהוב. בתקופת הח'ליף אל-מאמון, צו בשם הח'ליף הגדיר את היהודים כ"אומה הגרועה ביותר" והורה על הריסת בתי כנסת בבגדאד. כמו כן יש דיווחים על גירוש יהודים מהעיר.

באמצע המאה ה-11 חלו תמורות רבות באזור שהשפיעו עמוקות על יהדות בבל. כתוצאה מגל קור קיצוני שנמשך משנת 1027 ועד 1060, והשפיע באופן עקבי בגידולי החקלאות, כבר בשנים 1027–1031 תיעדו תושבי המקום בכתביהם רעב גדול, מגפות ותופעות של נוודים אלימים, אשר מחפשים מזון וכרי מרעה פוריים ומבצעים פשיטות ביזה על יישובים קטנים כגדולים. בשנת 1038 נסגרו הישיבות הגדולות סורא ופומפדיתא, ובשנים הבאות נסגרות גם ישיבות נוספות באזור.

בסוף שנות ה-30 של המאה ה-11 החלו אירועי תסיסה ואלימות שונים בבגדאד בפרט ובשטחה של השושלת הבויהית בכלל. נמצאה קורלציה בין אירועים אלימים אלו לבין שינויי האקלים (שגרמו לעליית מחירי המזון). בעיצומן של אחת מנקודות השיא של אירועי אלימות אלו, נעלמות גם הישיבות של בגדאד. עד תקופה זו עמדות הכוח בבגדאד הבויהית חולקו באופן מסורתי בין סונים ושיעים, אולם החל מסוף שנות ה-30 החלו ביניהם חיכוכים ואירועים אלימים, בעקבות חוסר היכולת של ההנהגה הבויהית השיעית להחזיק בשלטון יציב, ועלייתם של גורמי אופוזיציה סונים שהובילו ניסיונות הפיכה אלימים כנגד הממשל. בעקבות חוסר יכולתו של השלטון הבויהי לשלם לחיילים באופן סדיר נוצר מרד גם בקרב הצבא, במהלכו חיילים הציתו מבני ציבור ובזזו בתים בעיר. כחלק מההתנגשויות האלימות בין השיעים לסונים בתקופה זו, בשנת 1045/1046 (שנת 437 לספירה המוסלמית) פשטו שני הצדדים הלוחמים על בתי היהודים בעיר ובזזו אותם, והרסו בתי כנסת עתיקים.

בשנת 1121, תחת הח'ליף אל-מסתרשד, יצא בבגדאד צו שחייב את היהודים ללבוש שני טלאים צהובים, שרשרת סביב הצוואר עליה כתוב "ד'ימי", ושאר סממנים מזהים. על פי מכתבים מהגניזה הקהירית, הצו נאכף על ידי "גברים ונשים מוסלמים אכזריים" שתפקידם היה להשפיל ולהכות יהודים שהפרו את הצו, וקבוצות של צעירים שהכו יהודים ברחובות ברחבי העיר בגדאד. במהלך תקופות אחרות יצאו המונים בבגדאד להפגנות בעד הטלת מגבלות חמורות יותר על הלא-מוסלמים, והח'ליפים נענו להם.

רבי בנימין מטודלה דיווח שמצא במסעו בבבל בסוף המאה ה-12 כ-40,000 יהודים.

עם שקיעת הח'ליפוּת בבגדאד, ירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל וגזירות של השלטונות בבבל, עזבו אותה יהודים רבים אל עבר חלקים אחרים של העולם שנכבשו על ידי המוסלמים, ובמיוחד ספרד, וכן לשטחים שהיו תחת שלטון האימפריה הביזנטית ולעבר האימפריה הפרנקית שבה ישבה יהדות אשכנז. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות, ולירידת כוחה המכריע של יהדות בבל. בימי הכיבוש המונגולי במאה ה-13 היה מצב היהודים תקין, ואחדים מהם שירתו במשרות חשובות בחצר הסולטאן. בתקופת השלטון הפרסי הורע מצב היהודים.

התקופה העות'מאנית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בין המאה ה-15 למאה ה-16 התפתחה הקהילה ובראשה עמדו למשך כמאה וחמישים שנה רבנים בני משפחת ברזאני. הראשון שבהם היה הרב שמואל מזרחי (ברזאני). במהלך שנת 1743 התחוללה בבגדד מגפה שבה נספו יהודים רבים, כולל מנהיגות הרבנית, בשל כך פנתה הקהילה לקהילה היהודית בחלב בבקשה לקבל רבנים שינהיגו אותם במקום אלה שמתו. רבה הראשי של חלב – הרב שמואל לניאדו, החליט לשלוח את תלמידו הרב צדקה חוצין (הראשון) לכהן ברבנות העיר, ובעקבותיו החליטו להגר אף 50 משפחות של מגורשי ספרד מחלב לעיראק. חלק מבני משפחות אלו הפכו לבית הדין של בגדד ובצרה, והנחילו בקרב יהודי בבל בפרט ויהודי עיראק כולה את הנוסח היהודי ספרדי, היהודים הספרדים הללו הביאו עמם מקורות רבניים ופיוטיים מחלב, מליבורנו, מסלוניקי ואף חיבורים עתיקים שנטען כי נכתבו עוד בספרד לפני גירוש ספרד. לפני המהלך הזה בשלהי המאה ה-18, יהודי בגדד היו מושפעים מיהדות פרס שתמכה בהם כלכלית ואילו מעתה ואילך היו משפיעים עליה.

גם גברים בני הקהילה היהודית גויסו לצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה ונשלחו לחזיתות שונות, אחת מהן בארץ ישראל.

תהליך החילון והתפתחות ההשכלה

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: פרק גדול שהוסף בעריכה אחת הכולל רק שני מקורות, היעדר קישורים פנימיים.

במאה ה-19 עד המאה ה-20, חלו תמורות חברתיות מהותיות בקרב הקהילה היהודית בעיראק צד בצד לתמורות במצב הפוליטי, הכלכלי והחינוכי באזור. תמורות אלה באו לידי ביטוי בשינויים במעמדות החברתיים, בתעסוקה, באורח החיים, ביחס אל הדת, במבנה המשפחתי ובמעמד האישה. התנאים המדיניים והסוציאליים, הבעיות הכלכליות, צורות הארגון ולבסוף אימוץ דרכי החינוך החדשות, חברו יחדיו והביאו לשינויים אלה. ההשכלה המודרנית, בהיותה תולדה של התהליכים החברתיים והכלכליים באזור, לקחה חלק בהאצת התמורות השונות. כתוצאה מכך, עד תחילת שנות ה-50 מצבם הכלכלי-חברתי של יהודי עיראק היה הגבוה ביותר בחברה הכללית.

החברה העיראקית הכללית הייתה חברה מסורתית ביסודה והדת מילאה תפקיד חשוב הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור. מבחינה זו, לא הייתה הקהילה שונה בהרבה מן החברה הכללית. החברה המודרנית מאידך, התאפיינה בפתיחות לקבלת שינויים בכל תחומי החיים.

דרכי החינוך החדשות ערערו את ערכי החברה והתרבות המסורתיים והרחיקו את הדור הצעיר ממסורת האבות. טבעי היה ששינויים אלה ילוו במאבקים בין החוגים המסורתיים לבין אלה של המשכילים המודרניים. הקהילה היהודית נחלקה בינה לבין עצמה, כאשר המנהיגות המסורתית מושכת לכיוון הערכים הדתיים, ומנהיגות חדשה של משכילים צעירים מושכת לכיוון חופשי ומאמצת את ההשכלה, הטכנולוגיה והמדע של העולם המערבי. החינוך המודרני היה אחד הגורמים החשובים ביצירת המציאות החדשה, בתי הספר המודרניים הכשירו את הקרקע לצמיחת רעיונות וקידמה.

עד אמצע המאה התשע עשרה הייתה החברה היהודית בעיראק חברה דתית מסורתית, כאשר הרבנים היו מנהיגי הקהילה, ומוסדות החינוך היו "חדר", מדרש תלמוד תורה, וישיבה – בה למדו בעיקר לימודי קודש. הדתות והתרבויות האחרות שבתוכן חייתה הקהילה היהודית מאות שנים, לא השפיעו במיוחד על היהודים. בשנות השישים של המאה ה-19 הייתה המשיכה אחרי החינוך המודרני מצומצמת למדי. בתחילה, נתקלו מוסדות ההשכלה הכללית בקשיים רבים. יש לזכור שהניסיונות הראשונים לחינוך יהודי כללי נעשו על ידי נציגי כי"ח שהיו אירופאים זרים שלא הבינו את תרבות הקהילה היהודית בעיראק ולעיתים אף זלזלו במנהגיה וערכיה: "כל היהודים חיים בגטו מוסרי שקשה לחדור אליו הרבה יותר מאשר למצודה בצורה. רובם קיבלו חינוך דתי, לא היה להם שום מושג מהקדמה ששינתה את פני אירופה, אינם מרחיקים לכת יותר מחיי יום יום".

כמה תופעות בולטות בחינוך היהודי בעיראק בתקופה זו, והראשונה בהן – היעלמותו הכמעט מוחלטת של ה"חדר" הפרטי, בייחוד במרכז עיראק ובדרומה. כמו כן, הצטמצם מספר הילדים שלמדו בתלמודי תורה, החינוך המסורתי היה בתהליך של ירידה, ואף שיעורי העברית והדת בבתי הספר היהודיים הלכו ופחתו. יהדות עיראק שאפה בתקופה זו יותר ויותר לתת לבניה השכלה כללית מודרנית, שתעזור להם ללמוד בבתי ספר תיכוניים וגבוהים. בתקופה זו גדל מספר היהודים שסיימו בתי ספר עממיים יהודיים וממשלתיים, שמספרם הלך והתרבה בערי עיראק השונות, ומספר האנאלפביתים בדור הצעיר קרוב לאפס בין הבנים ונמוך מאוד בקרב הבנות, אשר למענן נפתח מספר רב של בתי ספר עממיים. כתוצאה מן הגידול במספר מסיימי בתי הספר העממיים, ומפתיחת בתי ספר תיכוניים נוספים, גדל מספר מסיימי בית ספר תיכון מבין היהודים. בייחוד לאחר שנת 1934, כאשר התפרסם חוק גיוס חובה לצבא העיראקי, שלפיו מסיימי בית ספר תיכון ישוחררו משירות סדיר.

בנוסף, התרופפות מעמד הדת גרמה לתמורות בחיים החברתיים של היהודים המשכילים. החברה היהודית, כמו החברה כללית בעיראק, הייתה חברה שמרנית, כאשר המשפחה היוותה בה יחידה חברתית יסודית. בחברה המזרח תיכונית ישנה חשיבות מכרעת למשפחה, אשר אינה נחלשת כתוצאה מאורבניזציה, מתמורות כלכליות והרחבת החינוך. כאשר נחלשה המסורת הדתית ונפתחו הזדמנויות חדשות בפני הצעירים המשכילים, נוצרו ניגודים בתוך המשפחה, והדור הצעיר שאף לעצמאות ולפריצת המסגרת הפטריארכלית. ראשוני החלוצים לפריצת המסגרות הקיימות היו אנשי חינוך מחוץ ומבית, שרצו לערער על המסגרת השמרנית ולשנות ערכים מקובלים במשפחה ובציבור. התמורות החברתיות שהתחוללו בקרב הקהילה היהודית בעקבות התרחבות מוסדות החינוך הכללי, היו בתחילה חיקוי לתרבות הזרה. למרות הצלחת מוסדות החינוך, תהליך שינוי אורחות חיים ויישומם הלכה למעשה היה איטי יותר ורבו בו הסתירות. השכבה המשכילה שאפה להסתגל לצורת החיים המערבית ולהיפטר מן המנהגים העממיים, האמונות והלבוש המסורתי. הם גם ראו במעמדה של האישה המערבית חלק אינטגראלי מאותה תרבות שאליה שאפו להסתגל. פריצת דרך זו לא הייתה קלה, ועצם רכישת ההשכלה לא שחררה את הצעירים מהלך הרוח השמרני. לדוגמה: בנות למדו במוסדות החינוך, אך משסיימו את חוק לימודיהן ישבו בבית ולא הורשו לצאת לעבודה. הנישואין המשיכו להיקבע לרוב על פי השדכנים וההורים. זוגות צעירים ואף המשכילים ביניהם המשיכו לגור בבית משפחת הבעל עד לתקופה מאוחרת. תופעות אלו היוו סתירה גמורה לתוכן ההשכלה שרכש הדור הצעיר.

בית ספר כי"ח

בית הספר המודרני הראשון בעיראק, אשר נוסד בבגדאד על ידי חברת כי"ח בשנת 1864, נתקל בהתנגדות המנהיגות הדתית, ומעטים שלחו אליו את ילדיהם. קשה היה לגשר בין מנהיגי האוכלוסייה היהודית לבין המנהיגים האירופאיים הראשונים. המנהל הראשון של בית הספר, נרסון, נכשל בתפקידו בשל יחסים השלילי של הרבנים אל בית הספר. "הועד המקומי והרבנים לא יכלו לסבול הרבה דברים שהיו מוזרים בעיניהם". מורי העברית בבגדאד כינו את בית הספר בשם "היכל אלילי השקר". הם היו מוחים נגד הביאורים שהמורה היה נותן לשיטת הכוכבים, לחומה הפנימי של הארץ, לימיה, לחורבן ירושלים, וכמו גם נגד כל השיעורים המערערים את יסודות האמונה היהודית.

בשנים הראשונות לקיומו של בית הספר קמו לו מתנגדים מבין הקהילה היהודית והאשימו את חברת אליאנס בחילול המסורת היהודית. החכם שמעון אגסי קובע בדרושו "לאיזה תכלית נברא האדם" שהתכלית אשר למענה נברא האדם היא לעסוק בתורה ובמצוות. חכם שמעון אגסי ראה בחינוך המודרני איום על החינוך המסורתי והזהיר מפני חורבן העלול לבוא כתוצאה מחינוך זה.

בשנת 1886 ניסה ישראל לוריאן לפתוח בית ספר למלאכה לבנות בבגדאד. חכמי הקהילה בראותם את יחס העוין לדת יצאו במלחמת חורמה נגדו בית ספר זה נסגר ובית ספר כללי לבנות נפתח בשנת 1893. אף לפתיחת בית הספר הכללי התנגדו וראו בו שהוא "מצודד נפשות יקרות תמות ותמימות. המורות בבתי הספר הן נשות המורים, עושות כמעשה בעליהן להדיח את בנות ישראל מעל אלוהיהם ומעל מנהגי חוקי הדת של אמותיהם הכשירות והצנועות".

עם זאת, לא הייתה בבגדאד קנאות דתית, וההתנגדות לחברת כי"ח לא האריכה ימים. לצד המתנגדים נמצאו רבנים שעודדו את פעולותיה של חברת כי"ח, השתתפו בחגיגות בית הספר ושלחו אליו תלמידים. מבין אלה היו עבדאללה סומך המקובל כסמכות דתית בקרב יהודי בגדאד.

אווירת שיתוף הפעולה שהלכה והתחזקה לקראת סוף המאה ה-19, אפשרה לחברת כי"ח להרחיב את רשת מוסדותיה. נפתחו בתי ספר נוספים לבנים ולבנות בבגדאד ובראשית המאה העשרים נוספו בתי ספר מחוץ לבגדאד. בתחילת המאה ה-20, התקבל בברכה הסיוע שהגישה חברת כי"ח למדרש תלמוד תורה. אך עם זאת חוסר האמון של חלק מן הרבנים בתרבות זו לא נעלם כליל. חברת כי"ח והנהלות בתי הספר מטעם הקהילה היהודית לא שאפו לבטל את מסורת ישראל, אך התלמידים הצעירים לא מצאו בלימודי הדת תשובות לשאלות ובעיות שהעסיקו אותם, ורבים הפסיקו להתעניין בקיום מצוות הדת. על אף ההתרחקות מן הדת, מעטים הגיעו לניתוק גמור מן היהדות ולהתבוללות מוחלטת. אפילו בשנות הארבעים נשמר לרוב אורח חיים יהודי, והיהודים המשיכו להקפיד על צום ביום כיפור ועל דיני כשרות בבתיהם. העצמאיים לא עבדו בשבתות, ודיני מילה, נישואין, גירושין וקבורה קיומו לפי ההלכה. לא התפתחה אווירה אנטי-דתית קיצונית ולא נוצרה מתיחות בין הדור הצעיר והדור המבוגר. המשכילים הצעירים, נוכח הרגשת המשבר, הטיפו לידיעת המקורות וההיסטוריה של העם היהודי. מנהגים שונים הקשורים במסורת היהודית נשתמרו בצד המנהגים המודרניים. אחד האירועים המרכזיים בחיי הדת והחברה של יהודי בבל היה העלייה לרגל לקברי צדיקים ונביאים (בין השאר לקבר יחזקאל הנביא) הנמצאים בבבל.

העובדה שדור האבות לא שמר בקיצוניות על המסורת, מנעה חיכוך והתגברות המתח בינם לבין דור הבנים. אלה מצידם לא גילו נטייה להיטמע בקרב האוכלוסייה הלא יהודית שהייתה עדיין מסורתית, וכך לא נוצרו בה התנאים לקליטת מתבוללים, וכן השרתה היא אווירה מסורתית ומנעה תהליך חילון מהיר. לא נוצר הרקע המתאים לתופעה ההתבוללות כפי שנודעה באירופה.

בנוסף, החינוך המקצועי הרשמי לא היה מפותח דיו בעיראק. נהוג היה שילד לומד מסחר או מלאכה מאביו וכך הוא ממשיך במסורת המקצוע המשפחתי. אם ילד רצה ללמוד מלאכה אחרת, או שאביו לא היה בעל מלאכה, היה הוא עובד כשוליה אצל בעל מלאכה ולומד את המקצוע תוך כדי עבודה. החינוך המקצועי המסודר הראשון בעיראק הונהג עם ייסוד בית הספר המקצועי הראשון בבגדאד בשנת 1869 על ידי המושל העות'מאני מדחת פאשא. בית ספר זה נועד ללמד מלאכה לצעירים עניים, ואף על פי שלכאורה נראה היה שהכוונה הייתה לכלל הצעירים ללא הבדל דת, יש רמזים המצביעים כי יהודים לא יכלו לנצל את הזדמנות זו. המקצועות שנלמדו בבית הספר זה היו: נגרות, נפחות, סנדלרות, מכניקה, אריגה, אריגת שטיחים ומוזיקה. לאחר מכן נפתחו בתי ספר כאלה במוסול ובכרכוכ. נראה שבתי ספר אלה זכו להצלחה ונעשו למקובלים בקרב הציבור העיראקי. אמנם אין בידינו ידיעות כמה בתי ספר כאלה נפתחו עד סיום השלטון העות'מאני בעיראק, אולם ניתן ללמוד על התפשטות המגמה הזאת בתוך כך שגם היהודים הקימו באותה תקופה מוסדות מסודרים לחינוך מקצועי. אולם כל המוסדות האלה נסגרו בימי מלחמת העולם הראשונה, כשם שנסגרו מוסדות חינוך אחרים בגלל מצב המלחמה.

אחרי המלחמה והכיבוש הבריטי לעיראק, ובגלל הצרכים של צבא הכיבוש, יזמו הבריטים בשנת 1919 הקמה או פתיחה מחדש של בית הספר מקצועי כדי להכשיר פועלים שיעבדו בבתי המלאכה הממשלתיים. בבית הספר זה הורו, נוסף על לימוד המלאכה, גם כמה מקצועות עיוניים החיוניים לביצוע המלאכות הנלמדות. לבית הספר נתקבלו בוגרי חינוך יסודי. הלימודים ארכו שנתיים בתנאי פנימייה בשיעור של תלמיד אחד מכל מחוז.

כשהתרחבה מערכת החינוך הכללי, הלכה והתמעטה השפעתו של החינוך המסורתי. היהודים החלו לעסוק במקצועות חדשים שדרשו השכלה כללית וידיעת שפות זרות אשר לא נלמדו במוסדות החינוך המסורתיים. על אף שמשכילים הציעו להקים סמינר לרבנים, בהאמינם שבוגרי סמינר כזה יהיו ליבראליים יותר אם יקבלו השכלה כללית בנוסף להשכלה הדתית, לא הוקם סמינר כזה. מספר התלמידים במסגרת החינוך המסורתי הלך וקטן, כאשר מרביתם נאלצו להישאר במסגרת בשל עוניים. במוסדות המסורתיים למדו חינם, ואף קיבלו ארוחות וביגוד.

בשנות השלושים והארבעים, כשהורחבו מוסדות החינוך הגבוהים (רפואה ומשפטים) בבגדאד ונפתחו מוסדות נוספים (רוקחות, הנדסה, כלכלה וכו'), היו היהודים מיוצגים במחזורים הראשונים באחוז העולה פי כמה על חלקם בכלל האוכלוסייה העיראקית העירונית, על אף העובדה שבסוף שנות ה-30 ובמשך שנות ה-40 היה נומרוס קלאוזוס בלתי רשמי על מספר היהודים המתקבלים למוסדות אלה. לפי מחקר על אקדמאים יהודים מעיראק, הנערך על ידי המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, סיימו את לימודיהם בעשור הראשון של המאה (1901–1910) לא יותר מ-15 יהודים, כולם למדו מחוץ לעיראק. בעוד שבעשור החמישי (1941–1950) סיימו כ-600 יהודים, ומהם יותר מ-100 בשנת 1950. בסוף שנות ה-30 החלו גם בנות יהודיות להיכנס למוסדות חינוך גבוהים, וב-1941 גמרו הראשונות את הפקולטה למשפטים, ובהמשך שנות הארבעים (1941–1950) סיימו לפי אותו מחקר כ-60 צעירות יהודיות את הפקולטות לרוקחות, לרפואה, למשפטים ואחרות. התפתחות ההשכלה הכללית השפיע תרבותית על הנשים היהודיות בבגדאד ובבצרה ומעט גם בערים האחרות. גם ביחסם לדת חל שינוי בקרב יהודי עיראק, ובייחוד בשתי הערים הגדולות בגדאד ובצרה, מאז מלחמת העולם הראשונה.

בוגרי בתי הספר הכלליים, שמספרם הלך וגדל, הצליחו בזכות השכלתם לפנות לקשת רחבה יותר של מקורות פרנסה, ובכך עוררו רבים ללכת בעקבותיהם. יש לזכור שהחינוך הכללי היה רק גורם אחד מני רבים שדרכם הגיעה השפעה חיצונית שתרמה להאצת תהליך החילון בקרב הקהילה היהודית בעיראק. השפעת התרבויות הזרות החלה לחדור עם פתיחת קשרי המסחר עם הודו והמזרח הרחוק במהלך המאה ה-18 ועם ארצות אירופה לאחר פתיחת תעלת סואץ. קשרי הדואר, הטלגרף ואוניות הקיטור זירזו את התהליך. השלטונות הטורקיים החלו באותה תקופה להנהיג ברחבי האימפריה הטורקית סדרי ארגון וממשל מודרניים. מושלים נאורים, מהנדסים, סוכני חברות אירופיות, אנשי קונסוליות ושליחי מסיון הופיעו בבגדאד והביאו עמם הדים מתרבויות שונות. בראשית המאה ה-20, ובייחוד לאחר מהפכת הטורקים הצעירים (1908) הקיפה ההשכלה המודרנית יהודים רבים שחלקם למד בבתי ספר ממשלתיים. הדור הצעיר ובמיוחד אלה שנסעו לרכוש השכלה גבוהה בטורקיה ובאירופה החלו להתרחק מן המסורת.

בראשית המאה העשרים רצו המשכילים החדשים בעיראק לגבש אידיאלים חדשים של דרכי לימוד וחינוך וארגון חיי הציבור והנהגתו. עם הכיבוש הבריטי החלו יהודים רבים לעבוד במשרדי ממשלה.

בעת החדשה

רבנים בבגדאד 1906: עומדים מימין לשמאל: הרב יחזקאל עזרא, הרב אליה בסא, הרב שמעון מרדכי, הרב ששון כדורי, הרב יהודה פתייה, הרב חיים מועלם. יושבים מימין לשמאל: הרב שמואל אברהם מג'לד, עזרא כהן, משה חיים שמאש, אברהם הלל, ששון שמוחה ויצחק אברהם מג'לד.

עמוד מתוך הגדה של פסח שחוברה בבגדאד בערך בשנות ה-20 של המאה העשרים על ידי הרב עזרא אליאס כחלק מספר תפילות שלם המוצג בספריית משה דיין באוניברסיטת תל אביב

בתקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית חל במצבם שיפור, אף שהיו גם תקופות שבהן נרדפו ורבים מהם מצאו מקלט בפרס ובהודו. הכל היה תלוי בפשה, השליט מטעם השלטון העות'מאני. במאה ה-19 עסקו רוב היהודים במסחר והם השתתפו בחיים הציבוריים של הממלכה. ב-1908, בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים, קיבלו רשמית שוויון זכויות וחופש דת. כמה צירים יהודים נבחרו כנציגי עיראק לפרלמנט העות'מאני. עם זאת, בתגובה להכרה של השלטון העות'מאני במעמדם השוויוני של מיעוטים לא-מוסלמים, פרצו מהומות אנטי-יהודיות בבגדאד, במהלכן נפצעו עשרות יהודים. בראש כל קהילה יהודית עמד "חכם באשי", אף על פי שבקהילות מסוימות, הארגון היה שונה. (בבגדאד למשל, בראשות הקהילה עמדה מועצה "אזרחית" בת 60 חברים שעסקה בעיקר בענייני מסים ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושים וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבית הספר של "כל ישראל חברים", שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו ב"חדרים", בגלל שמרנות דתית).

בעיראק, שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים, ובמפקד של 1920 בעיראק היו 87,488 יהודים. ניתנו ליהודים 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. הבריטים, שהיו מודעים למסורת והכישרון המסחרי של יהודי עיראק, אף העמידו במכרזים לרשות יהודי עיראק מספר תפקידים בקווי יבוא ויצוא של החברה המסופוטמית–פרסית למסחר, אשר היוותה קו הלוגיסטיקה חשוב מנמל בצרה למזרח הרחוק ובחברה האנגלית–פרסית לנפט. יהודים שלטו בנתח גדול מהיבוא והיצוא של עיראק והסחר בין עיראק למזרח הרחוק. בתקופה זו כיהן יהודי בשם ששון חזקאל כשר האוצר של עיראק בשנים 1920–1923, ותרומתו לפיתוח כלכלת עיראק ניכרה למשך שנים רבות.

הקשר עם ארץ ישראל המשיך להתקיים במהלך התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט. קשריהם של היהודים בעיראק עם ארץ ישראל במאות השנים האחרונות התבטאו בתפילה ובכיסופים לביאת המשיח ולגאולה. אין ספק שהיו גם עליות של משפחות בודדות, שעלו לארץ מתוך אותם מניעים דתיים. אחרים אף קנו משלוחי ארץ ישראל שהגיעו לעיראק שטרות על חלקות אדמה, שזיכו אותם להיקבר בארץ ישראל, והאמינו כי אם לא יקברו בארץ ישראל, הרי עצם קבורת השטר הזה יחד איתם בגולה תזכה אותם להגיע לירושלים לאחר מותם. בשנת 1853 ייסדה קבוצת עולים מעיראק את בית הכנסת חסדאל בעיר העתיקה בירושלים. שלוחים רבים מארץ ישראל הגיעו לעיראק. הם לא רק מכרו שטרות, אלא גם אספו נדבות למוסדות הצדקה בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, טבריה וצפת. השלוחים זכו לכבוד גדול בזכות היותם מארץ ישראל. הם הוסיפו להגיע לעיראק ולהסתובב בעריה ובעיירותיה עד שנות העשרים של המאה ה-20. כן נמצאו בעיראק יהודים שהורישו הונם לטובת יהודי ארץ ישראל.

בשנים 1920–1921 הופיעו 5 גליונות של השבועון "ישורון", אותו הוציא לאור אהרן ששון, ראש התנועה הציונית בעיראק. באותן שנים, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הופיעו ראשוני הסופרים והמשוררים היהודים שכתבו ערבית כעיראקים, ביניהם אנוור בן שאול, ד"ר מוראד מיכאל, יעקב (בלבול) לב, שלום דרוויש, א"י עובדיה, ד"ר סלמאן דרוויש וד"ר אלברט אליאס. ב-10 באפריל 1924 החל להופיע העיתון "אל-מצבאח" ("המנורה") בשפה הערבית, ושימש במה לרבים מן הכותבים היהודים ולטיפוח מגמת ה"עיראקיזציה" של ההנהגה היהודית ושל בכירי הסופרים היהודים. הופעת העיתון ביטאה את הדואליות שבין נטיית הלב של היהודים אחר הציונות לבין בחירתם באימוץ האוריינטציה העיראקית, שרובם המכריע של האינטלקטואלים והסופרים היהודים היו חסידיה. ב-14 בפברואר 1929 החל להופיע העיתון הספרותי "אל-חאצד" ("הקוצר"), בבעלותו ובעריכתו של אנואר שאול.

מאז מאורעות תרפ"ט שהתרחשו בארץ ישראל ב-1929, חל מפנה ביחסם של השלטונות והחברה הסובבת בעיראק ליהודים. מעתה ילך ויגבר הלחץ על היהודים וכצעד ראשון הוטל איסור על הפעילות הציונית בעיראק. מתברר כי התעמולה הציונית בעיראק התקשתה להשפיע על יהודי עיראק לזנוח את תפיסתם המסורתית את הגאולה ולסגל את המחשבה הציונית-מדינית. יהודי עיראק כשאר היהודים בארצות האסלאם, ביקשו לראות בתנועה הציונית תנועה אחידה בתפיסתה הרעיונית ומאוחדת בהנהגתה ובפעולתה למען הגשמת המטרה הנעלה: השבת עם ישראל לארצו וכינון הישות הלאומית בה. לכן גרמו המאבקים על דרכה והנהגתה של התנועה הציונית, לרפיון בזיקתם של יהודי עיראק לציונות ולהחלשת תמיכתם במפעל הלאומי.

פעילות ציונית במובן המודרני החלה בעיראק עוד בתחילת המאה ה-20. בשנות ה-20 וה-30 פעלה "ההסתדרות הציונית של ארם-הנהריים" באישור או בהעלמת עין מצד השלטונות. נשיא ההסתדרות היה אהרן ששון ("המורה") והיו פעילים בה אישים נוספים בעלי מעמד בקהילה היהודית כגון עו"ד סלמן שינה. באמצע שנות ה-30 הציונות הוצאה מחוץ לחוק על ידי הממשל העיראקי, ועקב כך הפעילות הציונית נאלצה להמשיך תחת מעטה חשאיות.

בשנות ה-30 קיוו היהודים שהשלטון הבריטי בעיראק יימשך ואף חתמו עצומה לשם כך שהועברה לממשל הבריטי, והובילה לעצומה דומה מצד המיעוט הנוצרי האשורי. אך המשטר המלוכני בעיראק שהוקם בשנת 1921 בראשות המלך פייסל הראשון, זכה בשנת 1932 בעצמאות.

מעמד היהודים נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות תחת שלטון פייסל הראשון, אך בשנת 1933 עלה לשלטון גאזי מלך עיראק והחלה אפליה כלפי היהודים ומעמדם הורע. רבים מהם נושלו ופוטרו ממקומות עבודותיהם. בספטמבר 1934 פוטרו עשרות יהודים ממשרותיהם במשרדי התחבורה והכלכלה, ובשנת 1935 הורה משרד החינוך להגביל את מספר היהודים המתקבלים למוסדות החינוך הממשלתיים, התיכוניים והגבוהים. בספטמבר–אוקטובר 1936 התחוללו פרעות ביהודי עיראק על רקע המרד הערבי הגדול בארץ ישראל. בהמשך העשור החלה בממלכה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית של הנאצים ושל המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני.

בחג השבועות בשנת תש"א 1941, התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד", על רקע דיכוי מרד רשיד עאלי. בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 בני אדם, כחודש קודם לכן בוצע פוגרום בעיר בצרה. לעזרתם של היהודים בבצרה חשו מספר תושבים מוסלמים, אשר הגנו עליהם; והגם כי נבזז רכוש רב, לא היו פגיעות בנפש. כתוצאה מהפרעות החלה בריחה המונית של יהודי עיראק. פרעות אלו סימנו את תחילת קיצה של אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר מחוץ לארץ ישראל.

הפּרעות שימשו גורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק, שהייתה ארגון חשאי אשר פעל בקרב הקהילה היהודית. המחתרת פעלה בין השנים 1941–1951. מטרותיה היו: חינוך עברי וציוני, הגנה ועליה לארץ ישראל. מחתרת זו פעלה בשלוש זרועות עיקריות: תנועת החלוץ, פעילות מטעם ההגנה ("השורה"), ותנועת העפלה לארץ ישראל.

לאחר הפרהוד הוחלט להקים "גשר" לאורך בסיסי פעולה ותנועות ציוניות בפרס ובארצות מזרח התיכון. באפריל 1942 הגיעו, מא"י לבגדאד, השליחים הראשונים ד"ר חיים אנצו סירני (חינוך), עזרא כדורי (הגנה) ושמריה גוטמן (עלייה). חיש מהר התארגנו קבוצות של לומדי עברית, ותוך שנה הגיע מספר החברים בתנועה מעל 200, והוחל בניצנים ראשונים של פעילות בבצרה וכן בערים נוספות. כמו כן, אורגנו גרעינים ראשונים להגנה עצמית בשם "השורה".

התנועה ראתה בלימוד השפה העברית יסוד חינוכי ראשון במעלה להקניית תרבות יהודים וערכים ציוניים. במרוצת השנים נפתחו 23 סניפים, כמעט בכל הקהילות היהודיות ברחבי עיראק. התנועה החדירה מורים מקרב חבריה לצוותי ההוראה בבתי הספר היהודיים. המחתרת החלוצית לא הייתה כאחד המוסדות החינוכיים הפורמליים, אבל היא שימשה במידה רבה כבית ספר ללימוד עברית, תולדות עם ישראל, תולדות הציונות והיישוב בארץ ישראל, יותר מאוחר גם כמקור להקניית קריאה וכתיבה ליהודים אנאלפביתים.

ב-1947 היו בעיראק 125,000 יהודים; ב-1968 היו 2,500, וב-1996 היו כ-120.

מיעוט מקרב יהודי עיראק גלו עם השנים מרצונם או מחוסר ברירה לבריטניה ופיתחו שם קהילה משגשגת אמידה ובעלת אמצעים, אשר נכון לתחילת המאה ה-21 פעילה ומחזיקה בתפקידי מפתח בחברה ובכלכלה הבריטית.

המצב הכלכלי

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. (1 בינואר 2023)

מצבם הכלכלי של יהודי עיראק היה תלוי באזור מגוריהם.

האזורים תחת חסות שבטית – אזורים אלה היו בדר"כ מקומות מרוחקים מהעיר שבהם השלטון לא היה ישיר, לדוגמה הכפרים. באזורים אלה עבדו היהודים בשני תחומים עיקריים: חקלאות ומלאכה.

המלאכה הייתה נחלתם הכמעט בלעדית של היהודים אך המשק לא היה מפותח וצרכי האוכלוסייה היו מעטים ולכן בעלי המלאכה לא היו "בעלי הון" אך עבדו והרוויחו דיים על מנת לחיות בכבוד.

החקלאות השתמרה אצל היהודים בעיקר בצפון המדינה באזורים כפריים.

לעומת האזורים הכפריים – שלהם לא היה קשר לשלטון המרכזי למרכזי הערים היה. באזורי השלטון המרכזי והערים ניכר שינוי מסוים בעיסוק היהודים, ממקצועות של חקלאות/מלאכה, היהודים החלו לעסוק במסחר. היהודים שעסקו במסחר היו בדרך כלל אנשים אמידים.

מקצועות המסחר העיקריים היו: טקסטיל, מלאכה בכלל וצורפות ובנקאות בפרט. ליהודים כמעט ולא היו מתחרים במקצוע זה מכיוון, שהמוסלמים לא נהגו לעסוק בצורפות מחשש לעבירה על מצוות דתם. מקצוע הצורפות היה כה רווח עד שהוקמו שווקים מיוחדים לצורפים היהודים. היהודים היו הספקים והסוחרים העיקריים באזור השלטון המרכזי.

יהודים רבים עסקו במסחר עצמאי בערים השונות.

אנשים בקהילת יהדות בגדאד היו בעלי קרקעות, בתים וחנויות שרכשו, קיבלו כתרומה או עברו לידיהם. יחד עם כל הקושי היומיומי הקהילה שמרה על אורח חיים יהודי ושילמה כראוי לרב הראשי של הקהילה, לדיינים, לשוחטים, לפקידים, ולאנשים שעובדים באחזקת בית הכנסת, חסד ותלמוד תורה וכו'. מבנה זה של פעילות מעיד על פעילות בעלת אופי דתי. אחוזי הנשים העובדות היה נמוך ולכן הפרטים והכתוב כאן מתייחס בעיקר לגברים.

המקצועות הנפוצים היו:

• מקצועות חופשיים וטכניים 5.9%
• פקידות ומנהל 15.8%
• מסחר וזבנות 27.5%
• מלאכה ותעשייה 32%
• הובלה בניין ומכרות 11.1%

ניתן לראות כי באזורי השלטון הישיר והערים, החקלאות לא הייתה רווחת בקרב היהודים.

גורמי ההשפעה על המעמד הכלכלי

גורם השפעה עיקרי היה מקום מגוריהם של היהודים – אם היהודים חיו באזורים כפריים ובצורה שבטית, הם חיו חיים צנועים יותר והתפרנסו בהתאם. אם היהודים חיו בעיר, סביר להניח שהם עסקו במקצועות של תווך ומסחר והיו אנשים אמידים יותר מהיהודים שחיו בכפרים.

בנוסף, כלכלת יהודי עיראק הייתה תלויה במידה רבה בהצלחת האיכר המוסלמי, ובכלכלת עיראק כולה. משמע, אם האיכר המוסלמי היה בשנה טובה מבחינה כלכלית ו"הרשה לעצמו" להוציא יותר כסף מהרגיל, היהודים נהנו מכך והרגישו זאת, בכמויות הקנייה שלהם והרווח הכלכלי שלהם עלה. כלומר, עונת הפעילות הכלכלית של היהודים הייתה מקבילה לעונת היבול החקלאי ולהצלחתו.

משנת 1948

אנדרטה ברמת גן, לזכר יהודי עיראק שהוצאו להורג בידי שלטונות עיראק

ערב הקמת המדינה שררה אווירה של פורענות. הממשלה העיראקית הכריזה על משטר צבאי, ואילו "השורה" (גרעינים ראשונים להגנה עצמית) הכריזה על מצב הכן. חברי ה"שורה" התייצבו בעמדותיהם ועמדו נכונים על משמרתם להגן על חיי היהודים. השלטון בעיראק החל להחמיר עוד יותר את מסע הרדיפות, העלילות והדיכוי נגד היהודים. הוחמר הפיקוח של הצנזורה על קשר היהודים עם העולם בכלל ועם א"י במיוחד. סמוך לאחר קום המדינה, מאות יהודים נעצרו, נחקרו ונאסרו בגלל מכתבים שקיבלו מא"י, או סתם נחשדו בפעילות ציונית. פקידי ממשלה יהודים פוטרו וחלקם הושפלו ונשלחו למחנות מעצר. פרנסת היהודים נפגעה קשות. אבטלתם גברה ופעילותם המסחרית צומצמה. התנועה ו"השורה" דווקא הרחיבו את שורותיהן, תוך החמרת תנאי המחתרת. החינוך היהודי עברי המשיך להתקיים כל העת תוך עליות וירידות בהתאם לנסיבות. זמן קצר אחרי ראשית העצמאות העיראקית (1932), ננקטו צעדים שונים מצד השלטונות כדי לשים קץ לכל צורה שהיא של פעילות ציונית, במיוחד בתחום החינוך עד כדי כך שלימוד השפה העברית, נחשב לרוב לחלק מפעילות ציונית, ולו מהטעם הפשוט, שציונים דיברו עברית.

לאחר החלטת החלוקה של האו"ם וכתוצאה מפרוץ מלחמת העצמאות, ולאחריה הקמת מדינת ישראל ב-1948, התגברה הרדיפה של היהודים, (בעקבות חללי צבא עיראק במלחמת העצמאות ובשל שבויים מצבא עיראק שטופלו בידי צה"ל) רדיפה שגרמה להתגברות תנועת הבריחה לישראל, בעיקר דרך איראן. ידועה גם הגעה של חלק מבני הקהילה לקיבוץ בית הערבה, ומספר יהודים שניסו להגיע לישראל דרך סוריה.

בשנות ה-50 החל מבצע עזרא ונחמיה שבו הועלו רוב בני הקהילה הנותרים, כתוצאה מהחלטתה של ממשלת עיראק, לפיה כל יהודי יכול לעזוב את המדינה, בתנאי שיוותר על אזרחותו ועל רכושו. במבצע הועלו לארץ ישראל כמעט כל חברי הקהילה – מעל 120,000 נפש, ונותרו אלפים ספורים. בין העולים היו רוב הרבנים, למעט הרב ששון כדורי. השלטונות ביטלו את סמכויות בתי הדין הרבניים, והעבירו אותן אל בתי משפט אזרחיים של המדינה, שנעזרו במנהיגי העדה כשדנו בענייני אישות. החתונה היהודית המדווחת האחרונה הייתה בשנת 1978, וצעירים יהודיים נוסעים לחוץ לארץ כדי להתחתן, ולרוב אינם שבים לעיראק.

מחאות בישראל נגד רדיפות יהודי סוריה ועיראק, 1973

מחאות ארגון יוצאי עיראק בישראל נגד רדיפות יהודים בעיראק, 1973

בתקופת שלטון מפלגת הבעת' האנטי-ישראלית, בין השנים 1968–1973, היהודים בעיראק סבלו מהתנכלויות של השלטונות אשר מנעו מהם את חופש התנועה והחרימו רכוש, וכ-50 יהודים נרצחו, באירועי התליות בבגדאד ב-1969 ובאירועים נוספים. בעקבות זאת הואצה עזיבת היהודים, וכאלף מהם עזבו בתקופה זאת את עיראק בעזרת המוסד, ששיתף פעולה עם הכורדים.

כמעט כל אלו שנשארו עזבו את המדינה לאחר מלחמת המפרץ ב-1991. בסוף שנת 1994 דווח בעיתונים ערביים, היוצאים לאור בלונדון, על 50 משפחות יהודיות בבגדאד. החיים הקהילתיים של יהודי בגדאד בשנות ה-90 של המאה ה-20 נסובו סביב "בית הכנסת מאיר טויק", אליו הגיעו עד 25 איש בשבתות ולעד כ-50 בחגים. בראש הקהילה עמד יצחק עזרא עבד-אללה.

בתום מלחמת עיראק בשנת 2003 עלו לארץ כ-40 יהודים, אשר היוו כמחצית מכלל האוכלוסייה היהודית במדינה. לאחריה נותרו בבגדאד כ-30 עד 40 יהודים, אשר עוסקים בעיקר בייצור דבש ומוצרי עור. בשנת 2003 נסגר בית הכנסת האחרון, בהיעדר משתתפים במניין. בתחילת 2008 דווח בניו יורק טיימס כי הקהילה היהודית בבגדאד כמעט נכחדה. בשנת 2008 מספר היהודים במדינה, על פי אומדן הסוכנות היהודית, היה כשמונה נפשות.

בשנת 2021, התגוררו בעיראק 4 יהודים בלבד.

בשנת 2022, מספר היהודים בעיראק ירד ל-3.

החינוך המסורתי-דתי

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: ניסוחים לא ברורים, מיעוט הערות שוליים, חוסר בקישורים פנימיים.

החינוך המודרני בקרב יהודי עיראק החל בשנת 1864, עם הקמת בית הספר אליאנס של חברת כל ישראל חברים (כי"ח) מפריס. עד אז החינוך היה בעל אופי מסורתי-דתי, שיצא גם הוא מקפאונו, בתחילה ארגונית ולאחר מכן גם מבחינת התוכן. מאז הרבע השני של המאה ה-19 שימש "החדר", כמו בכל קהילות ישראל, במזרח ובמערב, כבסיס של החינוך המסורתי-דתי. בעיראק, התקיים במשך דורות רבים רק סוג אחד של "החדר" – החדר שהיה בבעלות פרטית ודרש תשלום עבור הלימודים בו. לכן, רק בעלי היכולת הכלכלית יכולים היו ללמוד בו. בשנת 1832 קם לראשונה החדר הציבורי בבגדאד ונקרא "מדרש תלמוד תורה". הוא הוקם מאיחוד מספר חדרים פרטיים והעברת אחזקתו על חשבון קופת הקהילה. יש לראות בייסוד מדרש תלמוד תורה תפנית חיובית בכיוון בית ספר תקין המיועד לכל שכבות הקהילה כיוון שנתאפשרה חדירת השכלה גם לשכבות מיעוטי יכולת. בעצם, השינוי כאן היה ארגוני-חברתי בלבד.

המעבר לתוכנית מודרנית לא היה מהיר והלימודים במדרש תלמוד תורה התבססו בעיקרם על לימודי קודש. הילד נכנס למדרש תלמוד תורה בגיל חמש ואם לא נשר תוך כדי לימודיו הוא סיים בגיל בר מצווה. אם הישגיו היו טובים, הוא המשיך ללמוד בישיבה ואם לא יצא לחיי עבודה. שינויים כלשהם בתוכנית הלימודים היו מלווים במאבקים ומשברים קשים שבהם היו מעורבים החכמים, הגבירים וחלקים גדולים מן הקהילה.

במדרש היו שלוש עשרה כיתות. בחמש הכיתות הראשונות הקנו המלמדים לתלמידים קריאה בשלבים שונים, דהיינו קריאה שוטפת בתורה. רוב התלמידים הגיעו לרמה זו בגיל שבע. במדרש תלמוד תורה היו שתי חצרות, פנימית וחיצונית ומסביב להן היו חדרי הכיתות. כל חצר שימשה גם כבית כנסת ולכל מלמד הייתה כיתה קבוצה, אך לא תלמידים קבועים. פעמיים בשנה התקיימו בחינות רשמיות בעיקר בכיתות הגבוהות בנוכחות רבנים, לפני סוכות ולפני פסח. הלימודים התקיימו כל השנה ללא חופשות אביב וקיץ. עד שנת 1936, למדו בשתי משמרות. משמרת ראשונה משעה שמונה עד שתים עשרה ומשמרת שנייה משעה אחד וחצי עד ארבע. בשנת 1936 עבר יום הלימודים למשמרת אחת משעה שמונה עד אחת וחצי. המשמעת הייתה חמורה תוך שימוש בעונשים רבים למפריעים ולמתרשלים בלימודים. העונשים היו גופניים או הורדה לכיתה נמוכה יותר.

לעומת ההוראה הכמעט פרטית בחדר, הייתה דרך ההוראה במדרש תלמוד תורה קולקטיבית ופרונטלית. במדרש היו 2 סוגי מורים. מורה המקרא או הגמרא שנקרא "אסתאד" או "חכם" והמורה כללי שנקרא "אפנדי" (אדון) והוא לימד מקצועות כלליים כשהללו הוכנסו לתוכנית הלימודים.

עד לראשית שנות ה-40 של המאה ה-20 התפללו הילדים יום יום במדרש. כשנמסרה הנהלתו של המדרש לוועדת בתי הספר היהודים בשנת 1942, מונו מורים בעלי השכלה תיכונית שלא היו מסורתיים וטענו שהתפילה היא ענינו הפרטי של התלמיד או של הוריו. מורים אלו אף הופיעו בגילוי ראש וטענו כי כיסוי ראש הוא עניין לתפילה ולטקסים דתיים. בשנים האחרונות של קיום המדרש חל שיפור ניכר בדרכי ההוראה ונוספו מקצועות כלליים הדרושים לילד בחיי יום יום. בוטלו העונשים הגופניים והותאמה רמת הלימודים לבתי הספר הכלליים כדי שיוכלו התלמידים לעבור אליהם עם סיום חוק לימודיהם בבית המדרש. אי לכך, כל הניסיונות למודרניזציה של החינוך המסורתי לא הועילו ומוסדות החינוך היהודי המודרני משכו אליהם בסופו של דבר את רוב ילדי הקהילה. על אף כל זאת, למדרש תלמוד תורה מקום נכבד בתולדות החינוך היהודי בעיראק בהיותה בית הספר הראשון לאחר תקופה ממושכת בה היו החדרים מוסדות הלימוד היחידים.

כניסת החינוך המודרני לעיראק נתנה את אותותיה על המדרש. חברת כי"ח התערבה למען שיפור התנאים הפיזיים במדרש וניסתה להכניס מקצועות לימוד כלליים בנוסף ללימודי הקודש. ניצנים בכיוון זה החלו לצמוח עוד בשנות ה-60 של המאה 19. יצחק לוריאן (אירופאי שהתגורר בבגדאד והיה יו"ר סניף חברת כי"ח בעיר) פעל בכיוון הוראת המקצועות הדרושים לחיי היום יום. "אמנם טובה מאוד כוונת המיסדים להחזיק ידם בלימוד התורה והדת אבל כל תורה שאין בה מלאכה סופה לבטלה ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".

תהליך הכללת מקצועות כלליים בתוכנית הלימודים לא היה קל. כל התערבות מבחוץ נתקבלה בחשדנות ובהתנגדות מרובה. בתוכן הלימודים חל שינוי רק משנת 1882 כאשר מונו מורים ללמד חשבון ובשנת 1889 מונה מורה ללמד טורקית בכיתות הגבוהות. הניסיון להכניס את השפה הערבית לתוכנית הלימודים גרם למחלוקת קשה בין רוב החכמים והגבירים לבין חסידי ההשכלה המודרנית וחלק מהורי התלמידים. התנגדות ההורים פרצה לאחר ניסיון קצר. "באו עניים רבים אל החכמים, הם רוצים שהילדים ילמדו רק תנ"ך, מטרתו של המדרש היא ללמד תורה. אם זקוק הילד ללמוד ערבית יעשה זאת מחוץ לבית המדרש או אחרי שיסיים אותו. שוב ערכו החכמים התייעצות והחליטו לבטל את הוראת הערבית". רק בשנת 1905 הוכנסה הערבית לתוכנית הלימודים באופן סדיר.

עם ייסוד בתי הספר המודרניים והתפשטותם, הלך ופחת מעמדו של החדר בכלל והפרטי בפרט עד כי החדר הפרטי כמעט התחסל כליל בבגדאד במחצית שנות השלושים למאה ה-20, אך הוא המשיך להתקיים בעיירות וכפרים של יישובים יהודיים קטנים. בכל ישוב יהודי, גדול כקטן, היה קיים חדר פרטי או ציבורי. החדר המשיך לשמש כמקום לרכישת היסודות של האלף–בית העברי וכמה מיסודות המסורת הדתית. בחדר הציבורי בתקופת החינוך המודרני למדו בדרך כלל ילדי העניים, ושולבו בו גם כמה מקצועות חילוניים. לעיתים יש שלמדו בו גם ילדי העשירים לפני הליכתם לבית ספר יסודי או במקביל לביקורם בבית ספר יסודי ערבי – אחרי שעות הלימודים בבית ספרם. ברוב החדרים הפרטיים למדו בנים ובנות יחד, אולם בחדרים הציבוריים למדו רק בנים. בשנת 1894 יצא חוק שחייב את המלמדים בעמידה בבחינות מסוימות וקבלת רישיון לפתיחת חדר או המשכת החזקתו – דבר שהביא לצמצום רב בחדרים הפרטיים.

החל משנות ה-30 של המאה ה-20 החל לתפוס את מקום החדר הפרטי בבגדאד בית הספר הקדם יסודי (אווליה) שהלימודים בו הם עד כיתה ג' או ד' לכל היותר. זהו למעשה חדר פרטי מתוקן והיה מעין סינתזה בין החדר המסורתי ובית הספר המודרני. לימודי הדת בו תופסים חלק מתוכנית הלימודים אם כי לא רובה, ובדרך כלל רמתו הכללית נמוכה. מרבית בתי הספר האלה היו מעורבים בנים ובנות יחד ועובדים בכל חודשי השנה. לכן בזמן חופשת הקיץ של בתי הספר היסודיים היו חלק מילדיהם שבכיתות הנמוכות מצטרף לבתי הספר הקדם יסודיים האלה, הן כדי להתחזק בנושאים שבהם הם חלשים והן כדי להימנע משוטטות ברחוב.

לימודים דתיים גבוהים במסגרת מוסדית כנראה לא היו עד שנת 1840 כאשר בשנה זו הוקמה הישיבה הראשונה בבגדאד שנקראה בזמנו "מדרש אבו מנשה" על ידי החכם עבדאללה סומך, ובמהלך המאה ה-20 הוכרה יותר בשם "ישיבת בית זלכה". לאחר מכן הוקמו ישיבות נוספות כאלה, כנראה רק בבגדאד. ישיבות אלו נועדו להכשיר רבנים וכלי קודש אחרים. ככל שההשכלה המודרנית הלכה והתפשטה כן גם מעמדן של הישיבות הלך ופחת ומספר המצטרפים אליהן לשם קבלת הסכמה הלך והצטמצם.

החינוך המסורתי במסגרת בית ספר מודרני: למרות השוני הרב בין התפיסות במערכת החינוך המסורתי והמודרני, נכללו השפה העברית ולימודי הקודש בבתי הספר המודרניים של חברת כי"ח. חשיבות לימודים אלה הייתה קטנה והוקדשו לה שעות מעטות. עם זאת עצם הכללתם בתוכנית הלימודים מצביעה על קשר הידברות בין החוגים הדתיים לבין אנשי הכי"ח. אלה האחרונים, כיבדו את רצונם של הרבנים והמורים לעברית.

ככל הידוע, הממונים על החינוך היהודי בעיראק לא דנו בצורה שיטתית ויסודית במטרות החינוך ושיטותיו או בדמות התלמיד, שהם מנסים ליצור. לא ידוע שאי פעם התכנסו ודנו בכך, גם לא כתבו רשימה כלשהי בנידון זה. לגביהם, הדבר היה ברור: הנער נשאר יהודי בכל מצב, בין שהוא יותר דתי או פחות דתי, יותר קרוב למסורת או פחות קרוב. לא הייתה שאלה של התבוללות וטמיעה, גם לא היו נסיבות ואווירה כאלה כפי שהיה המצב באירופה. לכן שאלת יהדותו של הצעיר או הדור לא הייתה מוטלת בספק, לא עוררה חששות בלב ולא הצריכה מחשבה ודיון בה. אי לימוד העברית כאחת השפות לא עורר, גם הוא, חששות ודאגה, כי ממילא היהודים רובם ככולם, גם בדורות קודמים לא ידעו עברית על בוריה, אף שהיו יותר דתיים ויותר מסורתיים. הם התפללו וקיימו טקסים דתיים בעברית, אם כי לא הבינו את אשר קראו. לעומת זאת, היה חשוב להם מאוד שהילד ידע את האלף-בית העברי, כדי להתפלל ולקיים מצוות דתיות בשפה המקורית. מאידך, האווירה וההתפתחות החברתית-תרבותית לא עודדה לימוד עברית כשפה או דבקות בה. לא היה צורך להשתמש בה או לקרוא ספרות בה, אדרבא – החשיבות רוכזה בידיעה טובה של הערבית ושפות לועזיות, בעיקר האנגלית והצרפתית בהתאם לתקופה. דאגתם של קברניטי החינוך היהודיים הייתה נתונה, לאופן שבו אפשר להעניק לצעיר או לדור הצעיר את המטען המתאים של השכלה כללית, כדי שיוכל להתקדם ולתפוס מקום מתאים בחברה העיראקית בכלל. מכאן, שהושם דגש על המקצועות הריאליים ובהתאם לכך, כל בתי הספר התיכוניים היהודיים היו כל העת ריאליים בלבד, ורק אחרי העלייה ההמונית הוכנסה מגמה מסחרית. מאחר ששאלת הזהות היהודית לא העסיקה אותם הרבה, הם גם לא עסקו בשאלת הזהות העיראקית.

המוזיקה של יהודי עיראק

ליהודי בגדאד היה בית ספר מיוחד לעיוורים בו נלמדו בעיקר תחומי הנגינה והשירה, וכך מספר רב מהמוזיקאים המובילים היו עיוורים. מספר רב של יהודים היו מפורסמים בשל כישוריהם המוזיקליים, ובתחרות המוזיקה של העולם הערבי אשר נערכה בשנת 1932 בקהיר זכתה המשלחת העיראקית, שהורכבה ממוזיקאים יהודים וזמר אחד מוסלמי. בקרב מוסלמים בעיראק, מקצוע המוזיקה נחשב בתקופה זאת למקצוע ירוד, ולכן היהודים היו דומיננטיים בסצנת המוזיקה. יהודים זכו להרכיב את התזמורת הממלכתית העיראקית ביניהם הכנר הנודע והמלחין סאלח אל-כווייתי, המלחין ונגן הקאנון בעל השם העולמי יוסף זערור שהיה מנהל תזמורת רשות השידור בעיראק משנת 1941 ועד לשנת 1951, נגן הקאנון אברהם סלמאן, החלילן אלברט אליאס ועוד.

רובם של המוזיקאים עלו לארץ והמשיכו את יצירתם המוזיקלית, ביניהם יוסף זערור המלחין ונגן הקאנון, המהנדס והמלחין סלים אל נור, נגן העוד יוסף שם טוב, נגן העוד והזמר אליאס שאשא, האחים סלאח ודאוד אל כוויתי המלחינים והנגנים הידועים, הזמר פילפל ג'ורג'י ואחרים. חלק לא מבוטל מהנגנים, בהגיעם לישראל, המשיכו את מלאכת המוזיקה במטרה לשמר את ציביון המוזיקה העיראקית, ביניהם הכנר והזמר שלמה בנאי ונגן העוד אלי שגב. האחרונים ניגנו בחפלות של התזמורת העיראקית (צ'לרי) בשיתוף עם נגני תזמורת קול ישראל בערבית.

התזמורת המזרחית של רשות השידור הישראלית בניצוחו של זוזו מוסא (יליד מצרים) הייתה למעשה מורכבת מנגנים עיראקים. התזמורת ביצעה שירים ערביים באיכות גבוהה ביותר. על המחלקה העיראקית בתזמורת היה אחראי הכנר ששון עבדו. התזמורת ביצעה הקלטות רבות של שירים מוכרים בעולם הערבי, הקלטות שירים עיראקיים והקלטות מקוריות. רוב אלה נעשו בהנחייתו של איש המוזיקה בקול ישראל בערבית על פני חמישים שנה, יצחק אביעזר, שכעורך הגיש 2,500 תוכניות כולל פסטיבלים, מחקריים ובידוריים; וכמלחין יצר כ-50 יצירות ומהם נושאי מסר תרבותי ולאומי, כמו נבואת הנביא ישעיהו "לא ישא גוי אל גוי חרב", ירושלים של שלוש הדתות, השלום ועוד.

ראו גם

• יהדות בגדאד
• הפליטים היהודים ממדינות ערב
• מבצע עזרא ונחמיה
• הפרהוד
• שפיק עדס
• הארכיון של יהודי עיראק
• משפחת ששון
• תעודות אל יהודו
• האחים סלאח ודאוד אל-כוויתי

לקריאה נוספת

• ישעיהו גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1990 (הספר בקטלוג ULI)
• אברהם בן־יעקב, יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו, הוצאת קרית־ספר, ירושלים תשכ"ה; מהדורה שנייה 1979 (הספר בקטלוג ULI)
• אברהם בן-יעקב, עברית וארמית בלשון יהודי בבל, מכון בן צבי תשמ"ה (הספר בקטלוג ULI)
• חיים סעדון (עורך), עיראק, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", ירושלים: הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2002
• נסים קזז, היהודים בעיראק במאה העשרים, ירושלים: הוצאת מכון בן צבי, 1991 (הספר בקטלוג ULI)
• יצחק בצלאל, לבדם במבצר הקץ: כך נעלמה יהדות עיראק, תל אביב: ספרית מעריב, 1976 (הספר בקטלוג ULI)
• רפאל הירשמן, רבותינו שבבבל, משפחה, מוסף "קולמוס", 39
• רפאל הירשמן, "כאשר עלה הלל מבבל", משפחה, מוסף "קולמוס", 40
• אהרן אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2007, פרק חמישי: יחסי רבי עם התפוצה בבבל, עמ' 143–156
• פריאל חורש, החינוך היהודי בעיראק – במאות התשע עשרה והעשרים, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למדעי הרוח, החוג להיסטוריה של עם ישראל, 1984 (הספר בקטלוג ULI)
• יוסף מאיר, התפתחות חברתית-תרבותית של יהודי עיראק, החינוך המסורתי-דתי עמוד 23–24, תל אביב: נהרים – מרכז להפצת תרבות יהודי עיראק 1989 (הספר בקטלוג ULI)
• הציונות והמחתרת הציונית-חלוצית בעיראק, רמת אפעל : ארגון יוצאי המחתרת החלוצית בעיראק (הספר בקטלוג ULI)
• חיים י' כהן, הפעילות הציונית בעיראק, הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית; האוניברסיטה העברית – המכון ליהדות זמננו – המדור לחקר יהדות אסיה ואפריקה, 1969 (הספר בקטלוג ULI)
• תקוה דרויש, יהודי עיראק בכלכלה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 1987 (הספר בקטלוג ULI)
• צבי יהודה, יהודי בבל באלף השני לספירה, הוצאת "מרכז מורשת יהדות בבל" 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• טובה בנסקי, תקוה דרויש-לקר, יהודה דון וארנסט קראוס, יהודי עיראק בישראל, בחברה ובכלכלה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1991 (הספר בקטלוג ULI)
• דוד שגיב, יהדות במפגש הנהריים – קהילת יהודי בצרה 1914–1952, הוצאת כרמל, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
• חנה לִבנה, מתחת שמיים זרועי כוכבים, סיפורה האמית של ז'קלין שליים-קירי, הוצאת גוונים, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• יהושע משה, קץ הימין, תולדות חכמי ורבני בבל, ירושלים, ה'תשכ"ז, באתר אוצר החכמה
• גילה סווירי יונה, להג יהודי בבל, הוד השרון, תשע"ד–2013

• זהבה ברכה, הבבלים החדשים הוצאת יוצרים שונים, 2023

קישורים חיצוניים

• אתר קהילת יהדות בבל
• אתר מרכז מורשת יהדות בבל
• אתר ויקי בנושא יהדות עיראק
• מידע על יהדות בבל בקטלוג הספרייה הלאומית
• יהדות בבל ומוסדותיה: מבוא, יהושוע גפני
• חנה פתיה, מסורת השירה והפיוט של יהודי בבל, באתר הזמנה לפיוט
• הפרהוד ומה שקדם לו
• יחזקאל ששון, שר האוצר הראשון של עיראק
• יהודי עיראק שעזבו בשנות ה-60 וה-70
• אברהם ברזילי, משהו סוריאליסטי אפף אותם, באתר הארץ, 17 באפריל 2009
• ניר חסון, לוחות בכתב יתדות מלפני 2,500 שנה מלמדים על חיי היומיום של גולי בבל, באתר הארץ, 30 בינואר 2015
• טלי פרקש, "מגילות קומראן" הבבליות: ד"ש מהגולים, באתר ynet, 3 בפברואר 2015
• אסתי סדקה‏, סיפורן של הנשים היהודיות בעיראק נחשף, באתר וואלה, 30 במרץ 2015
• "ACADEMIES IN BABYLONIA", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• צור שיזף, קיפיל, יהודי בבל, 2003, וידאו באתר shezaf.net
• סיפוריהם של יהודי עיראק
• חן מלול, "שם, בעיראק, יודע כל יהודי שהוא יושב על הר געש", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 01.06.2017
• משה בן עטר, הפרהוד – חג שבועות השחור של יהודי עיראק, הפרו-נאצים בעיראק שפכו דם יהודי יקר, באתר הארץ, 16 במאי 2018
• יהודים – היסטוריה – עיראק, דף שער בספרייה הלאומית

מחקרים

• דפנה צמחוני, "קווים לראשית המודרניזאציה של יהודי בבל במאה ה-19 עד שנת 1914", פעמים 36, קיץ תשמ"ח 1988, עמ' 7–34
• יצחק אבישור, ‏הספרות העממית של יהודי בבל בערבית יהודית, פעמים 3, סתיו תש"ם 1979, עמ' 83–90
• ג'ני לבל, ‏הדפוס היהודי בבלגראד 1837–1905, עמ' 116–139, פעמים 52, קיץ תשנ"ב, עמ' 116–139
• יצחק אבישור, ‏ספרות ועיתונות בערבית-יהודית של יהודי בבל בדפוסי הודו, פעמים 52, קיץ תשנ"ב, עמ' 101–115
• י.ב., ‏תולדות עדה בארץ-ישראל – הדגם, השיטה והפרטים, פעמים 5, תש"ם 1980, עמ' 104–107
• שלמה מורג, ‏מצפונה של בבל עד סין במזרח ועד תימן בדרום – תחומי התפוצה של המסורת הבבלית בתקופת הזוהר שלה, פעמים 71, אביב תשנ"ז, עמ' 4–9
• אסתר מאיר, עיראק ויהודיה – סקירה כללית(הקישור אינו פעיל, 27.1.2020) מתוך הספר עיראק, ירושלים תשס"ב
• יעקב מ' לנדאו, ביקורת על ספרו של ניסים רג'ואן – תולדות הקהילה היהודית בעיראק(הקישור אינו פעיל)
• ישעיהו גפני, יהדות בבל ומוסדותיה: מבוא, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• פרופ' אברהם גרוסמן (תקציר), שקיעת בבל במאה ה-11
• מתי שמואלוף, J. S, “אנחנו כותבים אותך מולדת”– המקרה של הגירת יהודי עיראק, באתר האתר של מתי שמואלוף, ‏2012-10-09, בבלוג המחבר
• ניסים קזז, ‏דו"ח ועדת-החקירה מטעם ממשלת עיראק על מאורעות 1–2 ביוני 1941, פעמים 8, תשמ"א 1981
• אסתר מאיר-גליצנשטיין, ‏הפרעות ביהודי בגדאד – חג השבועות תש"א (1–2 ביוני 1941), פעמים 8, תשמ"א 1981
• יהודה תגר, ‏ה'פרהוד' בכתבים בערבית מאת מדינאים ומחברים עיראקיים, פעמים 8, תשמ"א 1981
• תעודות על הפרעות בבגדאד ועל תגובת היישוב בארץ-ישראל, פעמים 8, תשמ"א 1981
• מרדכי ביבי, ‏ה'פרהוד' בכתבים בערבית מאת מדינאים ומחברים עיראקיים, פעמים 8, תשמ"א 1981
• יצחק אבישור, ‏קווים ליצירה הספרותית-עממית של שלושה רבנים בבליים במחצית השנייה של המאה הי"ט, פעמים 59, אביב תשנ"ד
• אסתר מאיר-גליצנשטיין, בכי על נהרות בבל, יהודי עיראק 1950–1951: מהגירה לגירוש, עתמול 237, עמ' 7–10
• חיה רגב; אביגיל אורן, מבצע עזרא ונחמיה – עליית יהודי עיראק, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• יעקב רוזן־קניגסבוך, היסטוריה של שמות משפחה בעיראק, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2017
• קהילת יהדות עיראק, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.