טיוטה:תכלת (יהדות)
ביהדות שימש צבע ה'תכלת' במצוות ומקומות שונים, בין היתר למצוות ציצית, ליריעות המשכן ולבגדי כהונה. צבע התכלת הופק מדם חלזון מסוים.
חז"ל דרשו את טעם צביעת פתיל התכלת, בכך שהתכלת מזכירה את האלוהות, ”היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד”[1].
התכלת בתנ"ך עריכה
התכלת מוזכרת בתורה בנוגע למשכן, למצוות ציצית ועוד.
התכלת במשכן ובמקדש עריכה
לצורך בניית המשכן בשעת מסע בני ישראל במדבר, נכתב בתורה שבני ישראל תרמו דברים שונים לצורך סיוע בהקמתו:
זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן.
עיקר שימוש התכלת במשכן היה לצורך צביעת יריעות המשכן ובגדי הכהונה:
- ביריעות המשכן השתמשו בתכלת לאריגת היריעה המכסה את המשכן עצמו (היריעה התחתונה) וכן עשו ממנה לולאות שעל ידם חברו את היריעות אחת לחברתה[2]. כמו כן השתמשו בתכלת לאריגת הפרוכת[3], מסך פתח אוהל מועד[4] ולמסך שער החצר[5] ולדורות השתמשו בה לאריגת הפרוכות במקדש.
- בבגדי כהונה השתמשו בתכלת לאריגת ארבעת בגדי הכהן הגדול: האפוד, החושן, המעיל והציץ[6].
כמו כן השתמשו בתכלת לכיסויי כלי המשכן[7].
השימוש בתכלת היום עריכה
כיום בזמן שאין בית המקדש כיום, התכלת היא חלק מהותי בקיום מצוות ציצית אשר נזנח לאורך הדורות מסיבות היסטוריות. התורה מצווה על שימוש בפתיל צבוע בצבע התכלת בין חוטי הציצית הלבנים. בפרשת ציצית בסוף פרשת שלח נאמר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת
השימוש בתכלת לצביעת חוטי הציצית פסק עוד בתקופת הגאונים, ועמו נעלמו חלק מהמסורות הקשורות בנושא. החל מסוף המאה ה-19 נעשו כמה ניסיונות לשחזר את צבע התכלת המקורי, ויחד עם ניסיונות אלו החל פולמוס בשאלות מהו חילזון התכלת, והאם ניתן לחדש בימינו את צביעת פתיל התכלת בציצית.
אף כי היה שימוש בתכלת ביריעות המשכן ובבגדי כהונה, השימוש בזמן שבית המקדש אינו קיים הוא לחוטי הציצית, ועל כן רוב ההתייחסות לנושא התכלת בהלכה נסובה סביב התכלת בציצית.
מקור הפקת צבע התכלת עריכה
עם זאת, לא נאמר במקרא כיצד מפיקים את צבע התכלת, בדומה לצבעים אחרים שהוזכרו במקרא שלא התפרשה דרך עשייתם. בתוספתא למסכת מנחות נאמר כי התכלת לציצית צריכה להעשות דווקא מ'חלזון', ותכלת שנעשתה באופנים אחרים - פסולה[8]. בספרות חז"ל ניתנו מספר סימנים לחלזון ממנו מופק התכלת:”תנו רבנן: חלזון זהו גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים” (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ד, עמוד א')
מאפיין אחר שתואר הוא צביעה עמידה שאינה דוהה (בניגוד לחיקויים זולים פסולים ('קלא אילן') הדוהים). לאחר חורבן בית המקדש הראשון מתואר בנביא כי בארץ הושארו 'כורמים ויוגבים'. המדרש מפרש כי יוגבים הם ציידי החלזון היושבים בחוף הים בין סולמה של צור לחיפה.
היעלמות התכלת עריכה
התכלת הייתה קיימת בתקופת המקרא ובתקופת בית שני. קשיים בהשגת התכלת לציצית החלו כבר בתקופת האמוראים. בגמרא[9] מסופר על זוג תלמידי חכמים שניסו להבריח תכלת לבבל ונתפסו על ידי הרומאים.
הרב יצחק הלוי הרצוג שיער שהפסקה של צביעת תכלת לציצית אירעה בראשית תקופת הגאונים. בין הגורמים שהובילו להעלמות התכלת נמנו איסור שהטילו הקיסרים הרומיים והביזנטים על ייצור עצמאי של התכלת (על מנת להבטיח מונופול לשלטון בייצור התכלת היקר), איסור על שימוש בצבע בידי ההמון והכיבוש הערבי של ארץ ישראל, בשנת 638, שהחריב רבים מבתי הצביעה והוביל להתמעטות האוכלוסייה היהודית שגרה לאורך חוף הים התיכון ועסקה בדייג ובצביעה. גורם אחר שצוין היה פיתוח חומרי צבע חדשים וזולים יותר.
החוקר זהר עמר חולק על הטענה שהכיבוש הערבי החריב את בתי הצביעה. לטענתו אין הוכחות לכך, והפקת הצבע מחלזונות בחופי ישראל ולבנון פסקה רק מאוחר יותר, במאות השמינית והתשיעית, ובאירופה במאה השלוש-עשרה[10]. בתקופתו של הרמב"ם כבר לא הייתה התכלת קיימת, עובדה המצוינת בכתביו.
קיימות מספר הערכות לגבי הסיבות והתאריכים של הפסקת תהליך הפקת התכלת שהביא במשך הזמן גם להעלמות המסורות הקשורות בנושא[11]. על פי העקרון העולה מדברי המשנה: "התכלת איננה מעכבת את הלבן"[12], נהגו דורות רבים ללבוש ציציות ללא חוטי תכלת, אם כי יש שפסקו כי דברי המשנה אינם להלכה וקיום מצוות ציצית כאשר התכלת אינה מצויה הוא רק מדרבנן[13].
זיהוי החלזון עריכה
החל משלהי המאה ה-19 נעשו ניסיונות לחידוש מצוות התכלת והועלו כמה אפשרויות לזיהוי החילזון על פי תיאורים שונים המצויים בדברי חז"ל והראשונים ובחינתם בין השאר בעזרת כלים מדעיים. יש שראו בחידוש התכלת אחד מסימני הגאולה[14].
קיימות מספר השערות ושיטות בדבר זהותו של אותו החלזון ביניהם:
- הרב גרשון חנוך הניך ליינר, האדמו"ר מראדזין, שזיהה את החילזון ממנו הופק התכלת עם דיונון הרוקחים (Common Cuttlefish)[15].
- הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שזיהה אותו עם הסגולית (Janthina)[16].
- זיהוי נוסף של חוקרים ומדענים הוא זיהוי החילזון עם ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus), זיהוי זה נדחה על ידי הרב הרצוג, אולם כיום הוא מקובל על ידי רוב המדענים העוסקים בנושא וקושרים בין התכלת למצוה וצבע ה'פּוּרְפּוּרָה' אשר היה נחשב בעולם העתיק כמוצר יקר ערך[17].
מאז החל הרב ליינר לעסוק בשאלת חידוש התכלת מתקיים פולמוס רחב בקרב העולם הרבני הדן בהתאמת הזיהוי המודרני של החילזון לדברי חז"ל וכן בעצם היכולת לחדש מצווה שבטלה[18]. כיום, קיימות קבוצות הולכות וגדלות של שומרי מצוות המטילים פתיל תכלת בציציותיהם, רובם מצבע המופק מארגמון קהה קוצים ומיעוטם ההולכים בשיטת ראדזין[19].
שיטת האדמו"ר מראדזין עריכה
בלקסיקון העברי שלו הציע החוקר מיכאליס (Michaelis), לראות בדיונון את החילזון שממנו הפיקו בעבר את צבע התכלת. זאת על פי תיאור החילזון על ידי הרמב"ם בהלכות ציצית: "ודמו שחור כדיו"[20]. סברה זו הובאה אצל כמה חוקרים שבאו אחריו ונדחתה על הסף, בהם הרב משה לנדאו בספרו מערכי לשון, הרב לודוויג לוויזון בספרו זואולוגיה של תלמוד, חנוך קאהוט בספרו ערוך השלם ועוד.
האדמו"ר מראדזין, רבי גרשון העניך ליינר, אימץ דעה זו, ולביסוסה הקדיש שלושה ספרים: "שפוני טמוני חול", "פתיל תכלת" ו"עין התכלת". בין כתיבת הספר הראשון לשני הוא אף נסע לנאפולי שבאיטליה לראות את הדיונון כשהוא בחיים, ובשנת תרמ"ח (1888) החל בייצור פתילי התכלת מההפרשה השחורה המצויה בו. הכרזתו על 'גילוי התכלת מחדש' עוררה פולמוס, שבעקבותיו נכתבו כמה ספרים להפרכת הטענות לחידוש התכלת, בהם: ביטול הראשון למאמר שחובר על ידי הרב יוסף אליעזר מראדזין, תכלת מאי אלישה שחובר בידי הרב מרדכי בוכהלטר, פתיל תכלת שחובר על ידי הרב הלל משה מעשל גלבשטיין, בכמה תשובות בעניין התכלת בשו"ת ישועות מלכו לרבי ישראל יהושע מקוטנא ועוד.
עם זאת, תמיכה לעמדתו של האדמו"ר מראדזין הגיעה ממקום בלתי צפוי - חוקר המדרש אברהם עפשטיין במאמרו 'החלזון והתכלת'. מאמר זה שהתפרסם בירחון "בית תלמוד", ובהסתמך על מידע ביולוגי שגוי, טען עפשטיין לאמיתות זיהוי הדיונון כמקור לצבע התכלת. למעשה, השימוש בפתילים אלו לא התפשט בציבור הרחב, והצטמצם בעיקר בקרב חסידי האדמו"ר מראדזין וחלק מחסידי ברסלב.
בשנים שלאחר קום מדינת ישראל נעשו מאמצים רבים על ידי חסידי ראדזין, ניצולי השואה, לשחזר ולחדש את ייצור התכלת הרדזינאית, לאחר שייצורה פסק בימי השואה יחד עם השמדת רוב יהודי פולין ובתוכם בית אדמו"רי ראדזין. מן הבולטים במאמץ זה היה שלמה זלמן שרגאי, ראש העיר ירושלים, שאף כתב מאמרים וספרים על חסידות ראדזין בכלל ועל חידוש התכלת שלה בפרט. כיום פתילי 'התכלת הרדזינאית' מיוצרים על ידי הרב יצחק אנגלרד (בנו של האדמו"ר הקודם מראדזין, רבי אברהם ישכר אנגלרד), בבני ברק. רבים מרבני ומנהיגי חסידות ברסלב בדור הקודם תמכו בלבישת פתיל התכלת המיוצר מהדיונון, בטענה כי רבי אברהם בן נחמן תמך בתכלת:[21] הרב שמואל שפירא, הרב אליהו חיים רוזין והרב בנימין זאב חשין (לפי אנשי ברסלב, הרב לוי יצחק בנדר, מנהיג ברסלב בדור הקודם, לא לבש תכלת בארץ אלא רק באומן, כי לא היה בטוח באמיתות התכלת ההיא).
הצעת הרב הרצוג עריכה
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל, למד בצעירותו באוניברסיטת לונדון, ובשנת 1913 כתב שם דוקטורט בנושא התכלת והארגמן. מטרתו העיקרית בעבודה זו הייתה לברר את מהותה של התכלת. בעבודה זו הציע הרב הרצוג חילזון אחר, הנקרא Janthina או סגולית בעברית של ימינו (אנ'). חילזון זה, אף על פי שלא הוזכר במקורות העתיקים, תואם, לדעתו, יותר לתיאור זה. רעיון זה לא היה חדש וכבר הוצע על ידי הבלשן גזניוס בלקסיקון העברי-ארמי שלו, שיצא לאור בשנת 1829 (גזניוס סבר, בטעות, שחילזון ה- Janthina משתייך למשפחת Murex, לכן הצעתו אינה חורגת מן הקו הכללי של החוקרים שקדמו לו).
בעבודת הדוקטור של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא התכלת והארגמן, נדחתה השערת הדיונון בשתי ידיים. בעקבות עיסוקו בנושא זה, ערך הרב הרצוג התכתבות עם חצרו של האדמו"ר מראדזין, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר, בנו של האדמו"ר 'בעל התכלת', משם קיבל את מתכון הצביעה (שלימים שימש לשחזור ייצור התכלת הרדזינאית שאבד בשואה) ואת הפתילים הצבועים עצמם. בדיקות של פתילים אלו בשתי מעבדות כימיות (האחת בדרמשטט שבגרמניה בניהולו של פרופ' פרידלנדר והשנייה בבית גובלן שבפריז[22]) העלו שהצבע המופק מהדיונון אינו הצבע הטבעי שבהפרשותיו, אלא 'כחול פרוסי', צבע סינתטי הניתן להפקה ממגוון מקורות אחרים. הבדיקות שנערכו על ידי הכימאי ד"ר סידני אדלשטיין, שנים רבות לאחר מכן (ב-1964 וב-1972), הגיעו שוב לאותה המסקנה[23].
בתוכניתו של הרב הרצוג היה להוציא לאור ספר בעברית על התכלת והארגמן, אך בינתיים, בהיותו הרב הראשי לאירלנד, פרסם בהמשכים מעל דפי העיתון "ההד", בשנים תרצ"ב-צ"ה, מאמרים קצרים בנושא תחת הכותרת: "התכלת בישראל" (מאמרים אלה רוכזו אחר כך בידי הרב מנחם בורשטין בספרו "התכלת"). תוכנית זו לא יצאה לפועל, וגם לא ידוע על ניסיון כלשהו מצדו, בשלבים המאוחרים של חייו, להביא את "חידושו" לכלל מעשה. עבודת הדוקטור שלו פורסמה במקורה בשפה האנגלית בידי פרופ' אהוד שפנייר מאוניברסיטת חיפה בשנת 1987.
מגמות עכשוויות בזיהוי התכלת עריכה
הארגמון עריכה
ערך מורחב – ארגמון קהה קוצים
כבר בשנת תקצ"ד (1834) זוהה החילזון ארגמון קהה קוצים כחלזון התכלת, במחקרו של פרופ' ביציאו. הרב הרצוג הביא בעבודתו את ההצעה ודחה אותה בעיקר מפני שלא הצליח להפיק ממנה צבע כחול[24].
מספר גורמים הביאו בשנות ה-60 כמה כימאים בישראל להתעניין בחקר התכלת. בשנת 1972, עזר ד"ר אדלשטיין להקים מרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה, בראשות הביולוג הימי ד"ר אהוד שפנייר, שבמסגרתו נשלו מן הים חלזונות הארגמונים. במקביל פנו עורכי האנציקלופדיה התלמודית של מכון 'יד הרב הרצוג', שעסקו אז בכתיבת הערך 'חילזון', לכימאים, בהם ד"ר אדלשטיין וד"ר ישראל זיידרמן ממכון הסיבים בירושלים, לטפל בעבודת הדוקטור של הרב הרצוג שהייתה מונחת ככתב-יד. כניסתו של ד"ר זיידרמן לנושא הביאה לפרסום מאמרים רבים על ידו, באנגלית ובעברית, לפנייה לרבנים ולהקמת עמותה בשם 'קרן התכלת'. החל משנת תשמ"א (1981) החל הרב מנחם בורשטיין, אז אברך צעיר בישיבת מרכז הרב, באיסוף מידע והדפסתו בתחום, ובסופו של דבר הקדיש את ימיו לנושא זה. הרב בורשטיין ערך וארגן סיורים לאזור חוף דור, ועודד גופים שונים, אנשי מחקר ודת לעסוק בכך, כשהוא תומך בדעת הרב יצחק הרצוג שהחלזון המקראי היה הארגמון. בשנת 1987, הוציא לאור את עבודתו של הרב הרצוג עם הקדמתו של ד"ר אדלשטין ובתוספת מאמרים ממספר חוקרים - שכולם כאחד מזהים את חלזונות הארגמון כמקור להפקת הארגמן והתכלת הקדומים. פרופ' אוטו אלסנר, ממכללת שנקר ברמת גן, אף הציע[25] כמה דרכים לקבלת גוון כחול טהור מן הנוזל המתמצה מן הבלוטה התת-זימית של חלזונות אלו - דבר שגילה בניסויו בחלזונות, שסופקו על ידי המרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה. אחת מהן היא חשיפת תמיסת הצבע לאור השמש במהלך הצביעה. חוסר ידיעה של אפשרות זו גרמה לפני כן למבוכה אצל כמה חוקרים בזיהוי חילזון הארגמון כמקור להפקת התכלת ולוויכוח על מהות גוון התכלת (האם הוא כחול טהור כמקובל בידי המסורת או סגול).
גילויו של פרופ' אלסנר זכה לתשומת לבו של הרב אליהו טבגר מירושלים, שחקר את הנושא ובעקבות כך בשנת תשמ"ח (1988) החל לצבוע תכלת לציצית. מאמרו הראשון בשם "בחינות חדשות בעניין התכלת" פורסם מאוחר יותר בשנת תשנ"ב (1992) בכתב העת התורני 'מוריה'. בהמשך, בשנת 1992, הצטרפו אליו ד"ר ברוך סטרמן, ד"ר ארי גרינשפן ויואל גוברמן והוקמה אגודת "פתיל תכלת"[26], שמטרתה - יצור פתילי תכלת לציצית ופעילות הסברה בנושא[27]. חידוש זה הביא לשפע של פרסומים בנושא חקר התכלת – בעד ונגד, וביניהם יצוינו ספריהם של הרב מנחם אדלר קונטרס תכלת וארגמן (תשנ"ט – תגובה נגד חידוש התכלת), הרב שלמה טייטלבוים לולאות תכלת (תש"ס), והרב יהודה ראק עבד המלך (תש"ס).
-
-
ערמת פרטים של ארגמון קהה קוצים -
מולקולת האינדיגו -
שחזור של המעיל של הכהן הגדול צבוע בתכלת מארגמון קהה קוצים
הערות שוליים עריכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ז, עמוד א'.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ו, פסוקים א'–ד'.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק ל"א.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק ל"ו.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ז, פסוק ט"ז.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ח.
- ^ ספר במדבר, פרק ד'.
- ^ תוספתא מנחות פרק ט'
- ^ מסכת סנהדרין, דף י"ב, עמוד א'
- ^ זהר עמר, המדריך הקצר למפצח הארגמונים, על אתר יז, תשע"ג. עמ' 112
- ^ בורשטיין, עמ' 133–140. ראו במאמר מתי פסקה התכלת מישראל הרב אליהו טבגר
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ל"ח, עמוד א'.
- ^ בורשטיין, עמ' 102-97.
- ^ בורשטיין, עמ' 140-139.
- ^ בורשטיין, עמ' 169-147.
- ^ בורשטיין, עמ' 239-230.
- ^ בורשטיין, עמ' 316-295.
- ^ בורשטיין, עמ' 196-170.
- ^ הרב ברל ויין, "חזרה לתכלת", בתוך עלון "נושאים בפרק התכלת".
- ^ משנה תורה, רמב"ם הלכות ציצית ב ב.
- ^ תשובה לשאלה באתר עולם הברסלב.
- ^ ראו גם את הערך Gobelins Manufactory בוויקיפדיה האנגלית.
- ^ יצחק אייזיק הלוי הרצוג (1914), חקר הארגמן (התכלת) השמי (Semitic Prophylogy) - עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק, ארכיון המדינה
- ^ הרב הרצוג בספר: הארגמן והתכלת, משא הרב הראשי ד"ר יצחק הרצוג על תעשיות הצבע בישראל הקדומה, (משנת 1913), ותרומות מדעיות מעודכנות, העורך: אהוד שפניר, הוצאת כתר ירושלים, 1987, מתורגם מאנגלית, עמ' 63.
- ^ בורשטיין, עמ' 307-297.
- ^ אתר אגודת פתיל תכלת
- ^ באפריל 2014 הוקמה החברה פתיל תכלת 613 בע"מ, ופעילויות הייצור והמכירה עברו אליה