ויקיפדיה

גרשון חנוך הניך ליינר

רב פולני
(הופנה מהדף גרשון העניך ליינר)

רבי גרשון חנוך הֶנִיך (בכתיב יידי: העניך) ליינר (כ"א בסיוון תקצ"ט - ד' בטבת תרנ"א; 1839–1890), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות איזביצה ראדזין, רבה של אוסטרוב מזובייצק, ומחבר תורני-חסידי פורה. היה בעל אישיות סוערת, יזם את חידוש מצוות התכלת. התפרסם על שם ספרו "סדרי טהרות" ובזכות עמדות ציבוריות נוספות בלתי מקובלות שדגל בהם. מכונה גם "בעל התכלת", או על שם ספרו "סדרי טהרות", ובחסידות ראדזין ה"ארחות חיים".

אדמו"ר מראדזין
רבי גרשון הֶנִיך ליינר מרדזין
העניך
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה יוני 1839
כ"א בסיוון תקצ"ט
טומשוב לובלסקי, האימפריה הרוסית
פטירה 15 בדצמבר 1890 (בגיל 51)
ד' בטבת תרנ"א
רדזין פודלסקי, האימפריה הרוסית
מקום קבורה פולין
מקום מגורים ראדזין, פולין
מקום פעילות פולין
תקופת הפעילות ?–1890 עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עיסוק חיפוש התכלת לציצית
חיבוריו ראו בהמשך
בת זוג הדסה
אב רבי יעקב ליינר
אם חוה
צאצאים רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר
אדמו"ר חסידות איזביצה ראדזין ה־3
1878–1890
(כ־12 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

נולד בטישובצה בכ"א בסיוון ה'תקצ"ט לרבי יעקב ליינר ולחוה. מגיל צעיר התפרסם כעילוי. הוא היה מקורב לסבו, והעלה על הכתב את דברי תורתו. נשא את הדסה בת רבי יוסף גלרנטר מהרובישוב, נכדו של רבי צבי הירש בושקא.

בשנת ה'תרכ"א ישב במעצר במשך כמה שבועות לאחר שנקלע לסכסוך עם ראשי הקהילה. בעשורים הראשונים לחייו, עסק בעיקר בלימוד תורה ובכתיבת ספריו שחלקם היוו חידוש בעולם הספר התורני. מלבד מאמרי החסידות החדשניים של סבו רבי מרדכי יוסף ליינר שהדפיס בשנת ה'תר"כ בספר "מי השילוח", כתב גם את ספרו "סדרי טהרות", יצירה מונומנטלית שהייתה אמורה להוות כעין תחליף לתלמוד בבלי שלא קיים על סדר טהרות.

עם פטירת אביו בט"ו באב ה'תרל"ח מונה כממלא מקומו באדמו"רות איזביצה-ראדזין וברבנות העיירה רדזין פודלסקי. בשנת ה'תר"מ היה מועמד לרבנות סקרנביץ, אך עקב מזגו הסוער נדחה המינוי[א].

בפולמוס שהתעורר על אתרוגי קורפו היה מהרבנים היחידים שתמכו באתרוגי קורפו, עקב חששו שאתרוגי ארץ ישראל שלא הייתה להם מסורת מספיקה הם מורכבים[2]. הוא סחר באתרוגי קורפו, וחסידי ראדזין הידרו לברך על אתרוגים אלו דווקא[3]. בשנת ה'תרל"ה אף נסע לקובנא בכדי להיפגש עם רבי יצחק אלחנן ספקטור שהטיל את האיסור על אתרוגים אלו ולשכנעו לחזור בו מהאיסור, אך לא הצליח בכך[4]. בעקבות עמדתו זו נעכרו יחסיו עם רבי חיים אלעזר וקס שהוביל את התמיכה באתרוגי ארץ ישראל, רבי גרשון חנוך תקף אותו בחריפות, והמחלוקת ביניהם גלשה אף לפסים אישיים[5][6].

בשנת תרמ"ז נבחר לכהן כרבה של אוסטרוב מזובייצקה. בחירתו הייתה מעין פשרה בין החסידים למתנגדים בעיר, והוא הצליח להסתדר עם שני הזרמים. אך לאחר תקופה לא ארוכה עזב את הרבנות, כנראה מפני שעסק בחיפוש אחר התכלת. בתקופה זו עסק בעיקר בחידוש מצוות התכלת, ועורר עליו מתנגדים רבים. מלבד מחלוקתו עם רבי חיים אלעזר וקס נקלע ליריבות גם עם חסידי גור שראוהו כמחדש הריב הישן בין חסידות קוצק לאיזביצה. עמדותיו הקיצוניות הקימו עליו שונאים מחוגי החסידים וגם מחוגי ההשכלה. בשנת תרמ"ג נפתחה נגדו חקירה פלילית עליה טען שהיא כתוצאה מהלשנות של "מתחסדים ומתפרצים"[ב].

נפטר ברדזין בד' בטבת ה'תרנ"א ונקבר בבית העלמין היהודי המקומי. את מקומו מילא בנו יחידו, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר[ג]. אחיו רבי אברהם יהושע השיל ליינר החל להנהיג עדה גם הוא בעיר חלם.

חסידו ותלמידו המובהק היה רבי משה אליהו הלפרין. בין תלמידיו היה גם רבי מנחם מנדל נייא מצויזמיר רבו של הרב הנזיר[9].

אישיותו

עריכה
 
מרשם רפואי בכתב ידו של רבי גרשון חנוך מראדזין

רבי גרשון חנוך נודע כגאון ובקי בתורה, תכונות שניכרו בספרים שהוציא לאור. הוא היה בעל אישיות סוערת, והתפלמס עם רבים מגדולי דורו. כך הוא נהג לצאת למסעותיו כשהוא חמוש באקדח[ד]. על ביקורו ברומא סופרה האגדה כי ביקר גם במרתפי קריית הוותיקן בהם ראה את כמה מכלי המקדש ובהם שלושה סוגים של ציץ הזהב שכל אחד מהם תואם לשיטה אחרת בדברי חז"ל[11][ה]. לפי אחד מתלמידיו אף שקל לעשות פרה אדומה[13].

רבי גרשון חנוך היה אוטודידקט; מפאת עיסוקו בחיפוש אחר התכלת, ולצורך מסעותיו הרבים למד לטינית מתוך ספרי לימוד, וכך רכש ידע גם ברפואה[14], והיה כותב מרשמים לחסידיו[15]. על סמך הידע שלו ברפואה טען כי מחלת הסרטן היא נגע ה"שאת" המוזכר בתורה, בשל כך אסר על חסידיו לבצע ניתוחים להסרת גידולים במקומות שאינם מוגדרים כ"בית הסתרים", בנימוק שמכיוון שיש איסור לא תעשה להסיר את נגע הצרעת, סימן שהניתוח אינו יכול להועיל לריפוי המחלה, מלבד בבית הסתרים בה הותר להסיר[16]. גם במוזיקה רכש ידע[17].

על אף השכלתו הכללית, באופיו ובהשקפתו היה רבי גרשון חנוך קנאי. הוא סילק מחצרו חסידים שלימדו את בניהם שפות זרות, או כאלו שעברו על תקנות אחרות שתיקן, כדוגמת האיסור שהטיל על העסקת משרתות נכריות בבית חסידיו; איסור מוחלט לפנות לערכאות של גויים; ובתקופה הראשונה להנהגתו אף דרש מחסידיו שיבואו לבקר בחצרו לפחות פעמיים בשנה.

היו שהצביעו על הרעיונות המשיחיים שהתגלו בפעולות כמו חידוש התכלת, כנטייה של רבי גרשון חנוך לציונות; כך סופר על קשר קרוב שהיה לו עם רבי שמואל מוהליבר מראשי תנועת חיבת ציון שפעלה בימיו, וזאת למרות שנחשב כמתנגד לרעיונות אלו. שלמה זלמן שרגאי שהיה מחסידי ראדזין טען כי רגח"ה התבטא בשבחו של הרצל[ו] וסיפר כי בנו רבי מרדכי יוסף אלעזר הסביר את התנגדות אביו לציונות כחשש מפני כישלונה ואכזבה המונית מפניה, מכיוון שזוהי תנועה של גאולה גשמית ולא גאולה רוחנית[18].

סדרי טהרות

עריכה
  ערך מורחב – סדרי טהרות
 
ספר סדרי טהרות

בשנת ה'תרל"ג החל רבי גרשון חנוך להוציא לאור את הספר "סדרי טהרות", כחיקוי של תלמוד בבלי על משניות סדר טהרות. הספר מכיל ליקוט של מאמרי חז"ל מכל הספרות החז"לית. במרכז העמוד קבע המחבר את הליקוט, ובשוליים הדפיס פירוש קצר ופירוש ארוך בדומה לפירושי רש"י ותוספות. בצדי העמוד אף הוסיף ציונים ומראי מקומות למקומות אחרים בתלמוד ולהלכות ברמב"ם בדומה לעין משפט נר מצווה ומסורת הש"ס. בהקדמתו כתב המחבר כי שם דגש על ביאור מילים נדירות שמופיעות בסדר טהרות ורובן ביוונית ובלטינית. המחבר השתדל לבאר לפי רש"י.

הכרך הראשון שיצא לאור היה על מסכת כלים, ובפתח הספר כתב המחבר מבוא הכולל שבעה שערים בדיני טומאה וטהרה. הספר זכה להסכמות מרבנים חשובים באירופה. בתוכניתו של המחבר היה להדפיס את חיבורו של רבי שלמה סיריליאו על מסכת עדויות בתבנית גמרא, מכתב היד, כדי להראות שיש תקדים לספרו, אך לבסוף לא יצא הדבר אל הפועל[19] (אם כי מדבריו מצוטטים בסדרי טהרות).

עם צאת הספר לאור, הוא עורר פולמוס נרחב בקרב רבנים בליטא עקב היותו מסודר בצורת דף התלמוד, מה שעלול ליצור רושם של תלמוד חדש. סיבה נוספת ומשמעותית להתנגדות הייתה השיטתיות שבה השיג המחבר בספרו על הגהות הגר"א, שלדעתו אינן מוכרחות, אותה ראו רבני ליטא שנמנו על תלמידי תלמידיו או מעריציו של הגר"א כפגיעה[20].

בב' בניסן ה'תרל"ה, פורסמה בכתב העת הלבנון, "אזהרה" מטעם דייני ווילנא – רבי בצלאל הכהן ראש דייני וילנה יחד עם הדיין רבי יוסף סקוביץ והמגיד מישרים רבי יצחק אליהו לנדא, ובה ביקורת חריפה על הספר. בהמשך אותו קיץ, פורסמה אזהרה שנייה, בה נאסרה ההדפסה גם על המדפיסים וכל המסייעים, וכן על המחבר עצמו, ובשנה שאחריה – שנת תרל"ז, יצא לאור בווילנא קונטרס פולמוסי בשם "דברי מילואים", ובו הודפסו מכתביהם של כמה מגדולי הרבנים בליטא שביקרו את החיבור החדש (בהם רבי יוסף רייזין, ורבי גרשון תנחום ממינסק, וכן רבי רבי יום טוב ליפמן הלפרין שמכתבו נגד הספר אבד ולא התפרסם[21]), ובסופו הודפס מאמר ביקורת חריף המטיל ספק אף בייחוסו של המחבר אותו פירט בראש הספר, בטענה שאינו תואם את העובדות.

כהגנה על הספר כתבו שנים ממקורביו של רגח"ה תגובה שפורסמה בעיתון המגיד בחודש אב תרל"ה. במכתב נטען כי הקנאה היא המדברת מתוך גרונם של המתנגדים אל הספר, והובאו מספר עדויות על ספרים שחוברו בסגנון זה[22][23].

בשנים הקרובות יצאו לאור שני ספרים על מנת לדחות את השגות ה'סדרי טהרות': "ספר הדעת" מאת רבי סנדר פאלייר ממזריטש שיצא לאור בוורשה[24], וספר "בית יעקב" על מסכת כלים, מאת רבי ברוך ברודא שיצא לאור בירושלים בשנת תרמ"ד, ובהקדמתו תקף המחבר את רגח"ה ואת ספרו במילים קשות ביותר[25].

בעקבות הביקורת ועל פי עצת רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק הוחלט להוסיף בחלק השני על מסכת אהלות שהודפס בשנת ה'תרס"ג על ידי בן המחבר, בכותרת כל עמוד כי אין מדובר בתלמוד חדש אלא בליקוט בלבד, על חלק זה קיבל את הסכמתם של רבי יצחק אלחנן ספקטור ורבי ישראל יהושע מקוטנא[4], ורבנים נוספים. כתבי היד על שאר המסכתות של סדר טהרות נותרו בכתב יד ואבדו בשנת 1937–1938.

היחס לספר עצמו לא הושפע לאורך זמן מההתנגדות החריפה בעת פרסומו, ורבנים חשובים בדור שאחריו, כמו רבי מלכיאל צבי טננבוים, רבי חיים עוזר גרודזנסקי[26], רבי אברהם יצחק הכהן קוק[27] ציטטו אותו בספריהם.

חידוש מצוות התכלת

עריכה
  ערך מורחב – חידוש מצוות התכלת
 
דיונון הרוקחים

צביעת התכלת הלכה והתמעטה בעקבות חורבן הבית השני, ועם גלותם של רוב היהודים מארץ ישראל והתיישבותם באירופה ובצפון אפריקה, במקביל להתייקרות הצבע, ובימי הגאונים, פסקה המסורת על הדג ממנו הופק צבע התכלת, כליל.

בשנת ה'תרמ"ז החל רבי גרשון חנוך להפיץ את שיטתו לחידוש המצוה; הוא פרסם שלושה ספרים: "שפוני טמוני חול", "פתיל תכלת", ו"עין התכלת" העוסקים במצוה זו מכל ההיבטים, ובהם ביאר את החיוב במצוה ואת הזיהוי של דג החילזון בימיו שממנו הפיקו את התכלת בעת העתיקה.

רבי גרשון חנוך אימץ את דעתם של כמה חוקרים בני תקופתו שזיהו את החילזון עם דיונון הרוקחים (Common Cuttlefish). בהם: לודוויג לוויזון בספרו "זואולוגיה של תלמוד", חנוך קאהוט בספרו "ערוך השלם", ומיכאליס (Michaelis) ב"לקסיקון העברי". וזאת על פי תיאור החילזון על ידי הרמב"ם בהלכות ציצית: "ודמו שחור כדיו"[28]. בין כתיבת הספר הראשון לשני הוא נסע למוזיאון הימי בנאפולי שבאיטליה לראות את הדיונון כשהוא בחיים, ושם הצליח לאתר כימאי שהצליח להפיק צבע מהדיונון. ובשנת ה'תרמ"ח (1888) החל בייצור פתילי התכלת מההפרשה השחורה של הדיונון. לדברי רבי גרשון חנוך, 12,000 איש בפולין החלו להטיל תכלת בציציותיהם בעקבות גילויו.

ההכרזה על "גילוי התכלת מחדש" עוררה פולמוס נרחב, ובמהלכו נכתבו כמה ספרים להפרכת הטענות לחידוש התכלת, בהם: "ביטול הראשון למאמר" שחובר על ידי הרב יוסף אליעזר מראדזין, "תכלת מאי אלישה" שחובר בידי הרב מרדכי בוכהלטר, "פתיל תכלת" שחובר על ידי הרב הלל משה מעשל גלבשטיין. תשובות הלכתיות בעניין התכלת נכתבו בשו"ת "ישועות מלכו" לרבי ישראל יהושע מקוטנא, ועוד. גם רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק שהיה מיודד עם רבי גרשון חנוך התנגד לחידוש זה, ואמר כי תחילה יש לברר האם אכן השימוש בתכלת פסק מפני שלא היה בנמצא ולא עקב סיבות אחרות שעלולות להיות תקפות עדיין[29]. במיוחד תקף אותו בחריפות רבי הלל משה מעשל גלבשטיין – מחסידי קוצק בירושלים, שלחם בתוקף בכל מי שלבש את התכלת. כמה מחסידיו של רבי גרשון חנוך יצאו בספרים ומאמרים משלהם להגן על שיטתו, היו שטענו שההתנגדות לגילויו נובעת ממניעים פוליטיים ומצרות עין[30][31]. תמיכה לעמדתו של רבי גרשון חנוך הביע חוקר המדרש אברהם עפשטיין במאמרו "החלזון והתכלת" שהתפרסם בירחון "בית תלמוד". בהסתמך על מידע ביולוגי שגוי, טען עפשטיין לאמיתות זיהוי הדיונון כמקור לצבע התכלת.

בפועל, השימוש בפתילים אלו לא התפשט בציבור הרחב, והצטמצם בעיקר בקרב חסידיו, שנרדפו בפולין בשל כך[32] וחלק מחסידי ברסלב. אם כי היו מעט רבנים כמו רבי שלום מרדכי שבדרון, ורבי עקיבה יוסף שלזינגר שהטילו תכלת בציציותיהם.

בשנת תרע"ג, בעת לימודיו באוניברסיטת לונדון, ערך הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בעבודת הדוקטור שלו מחקר בנושא התכלת והארגמן, במחקרו נדחתה השערת הדיונון. בעקבות עיסוקו בנושא זה, ערך הרב הרצוג התכתבות עם חצרו של רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר בנו של רבי גרשון חנוך, משם קיבל את מתכון הצביעה (שלימים שימש לשחזור ייצור התכלת הרדזינאית שאבד בשואה) ואת הפתילים הצבועים עצמם. בדיקות של פתילים אלו בשתי מעבדות כימיות (האחת בדרמשטט שבגרמניה בניהולו של פרופ' פרידלנדר, והשנייה בבית גובלן (אנ') שבפריז) העלו שהצבע המופק מהדיונון אינו הצבע הטבעי שבהפרשותיו, אלא "כחול פרוסי", צבע סינתטי הניתן להפקה ממגוון מקורות אחרים. הבדיקות שנערכו על ידי הכימאי ד"ר סידני אדלשטיין, שנים רבות לאחר מכן (ב-1964 וב-1972), הגיעו שוב לאותה המסקנה[33]. בעקבות זאת הציע הרב הרצוג חילזון אחר, הנקרא Janthina או סגולית בעברית של ימינו (אנ').

עם פרוץ השואה והכחדת רוב חסידות ראדזין בפולין, פסקה המסורת של צביעת התכלת באופן שחידש רבי גרשון חנוך ועברה מפה לאוזן במשך השנים. בשנים שלאחר קום מדינת ישראל נעשו מאמצים רבים על ידי השרידים מחסידי ראדזין, לשחזר ולחדש את ייצור התכלת. מהבולטים במאמץ זה היה שלמה זלמן שרגאי מחסידי ראדזין, שאף כתב מאמרים וספרים על חסידות ראדזין בכלל ועל חידוש התכלת שלה בפרט. בתהליך הצביעה החדש לא הוכנסו כלל חומרים כימיים לתרכובת מה שהפריך את הטענה שהצבע מופק מחומרים כימיים ולא מהדיונון[34]. כיום פתילי "התכלת הרדזינאית" מיוצרים על ידי הרב יצחק אנגלרד בנו של האדמו"ר הקודם מראדזין, רבי אברהם ישכר אנגלרד), בבני ברק. רבים מרבני ומנהיגי חסידות ברסלב בדור הקודם תמכו בלבישת פתיל התכלת המיוצר מהדיונון, בטענה כי רבי אברהם חזן תמך בתכלת[35]; הרב שמואל שפירא, הרב אליהו חיים רוזין, והרב בנימין זאב חשין[36].

הגותו וספריו

עריכה

מגיל צעיר עסק רבי גרשון חנוך בכתיבה תורנית, והוא חיבר עשרות ספרים; בגיל 20 הוציא לאור את ספר מי השלוח, ובו תורותיו של סבו רבי רבי מרדכי יוסף מאיזביצה בתוספת הערותיו. הספר בו הוצגו לראשונה עיקרי תורתה הדטרמיניסטית של חסידות איז'ביצה כפי שניסח אותם רבי גרשון חנוך, היה שנוי במחלוקת ונחשב לייחודי בספרות החסידית. ויש שהצביעו על אי שביעות רצון כלפי הספר גם מצד תלמידיו הגדולים של רבי מרדכי יוסף – רבי צדוק הכהן מלובלין ורבי יהודה לייב איגר, כנראה עקב הניסוח הקיצוני מדי לרעיונותיו של רבי מרדכי יוסף.

מקובל לראות את רבי גרשון חנוך כממשיכו של סבו רבי מרדכי יוסף, עקב הדמיון בין אישיותם הסוערת של השניים ובניגוד לדמותו השקטה יותר של האב רבי יעקב, ועקב החשיבות המכריעה שייחס לסבו והמקום המרכזי שדמות הסב תפסה בעולמו. אך יש חוקרים הטוענים להבדל משמעותי בין השניים בגישתם אל הלומד: לעומת סבו שלא העלה את תורתו על הכתב בכוונה תחילה, כחלק מהשיטה הפשיסחאית לפיה על החסיד לחקור ולדרוש לבד, קירב רבי גרשון חנוך את שיטתו החסידית אל החסיד בניסיון להובילו אל האמונה הרצויה. שמעון פוגל מצביע גם על זהות תודעתית עמוקה בינו לרמב"ם בעקבות ניסיונו להוכיח על סימנים של תורת הקבלה במורה נבוכים על אף השוני הקיצוני בין עולמו הקבלי של רבי גרשון חנוך לרמב"ם. מכך, לדבריו, נובע חלק גדול מהתעוזה שמאפיינת את רבי גרשון חנוך בפעולות כמו חידוש התכלת, או חיבור ה"סדרי טהרות"[37].

אף שהיה ראשון הכותבים של תורת איז'ביצה, עסק רוב ימיו בכתיבה הלכתית-תלמודית. הוא כתב את ספרו "סדרי טהרות" על כל סדר טהרות, אלא שרק שתי מסכתות הודפסו. בשנת תרמ"ז פתח במערכה לחידוש מצות התכלת, ופרסם על כך שלושה ספרים. הוא לא נמנע גם מכתיבת תשובות הלכתיות, וניסה להוביל גם פתרון הלכתי בדיני עירוב בערי פולין. בכתיבתו התלמודית התבטא לעיתים רבות באופן חריף, הוא לא נרתע מלתקוף בחריפות רבנים חשובים ביותר שלא הסכימו עם דעתו בנושא התכלת והתחמקו מדיון עמו. כך גם לא נמנע מלהשיג על הגהותיו של הגר"א מווילנא בספרו "סדרי טהרות". בדומה לכך לא התחשב במעמדם של אדמו"רים ורבנים בדורו בנושאים רבים, כמו אתרוגי קורפו, עירובין, ושאלות פוליטיות, ולעיתים אף לעג להם. מאפיינים אלו גרמו לאיבה כלפיו מצד רבים, ולסכסוכים עם רבנים ואדמו"רים.

בהגות החסידית, כתב את "ההקדמה והפתיחה" חיבור קצר על יסודות החסידות, שהודפס כהקדמה לספרו של אביו "בית יעקב", אך למעשה מדובר בספר נפרד. בהקדמה הוא פורש את משנתו ואת עיקרי החסידות כפי שנראו בעיניו. מאפיינים בולטים בחיבור הם הראייה שלו את סבו רבי מרדכי יוסף כהמשך ישיר של הבעל שם טוב ותלמידיו מבלי להתייחס לדורות שאחריהם, ובהם רבותיו של רבי מרדכי יוסף, המקום הבולט שהעניק לתורת הסוד כתורה עצמאית, וטענתו כי בידי הרמב"ם היו מסורות קבליות. ספר זה הודפס גם כספר נפרד מאוחר יותר על ידי בן אחיו רבי ירוחם ליינר בתוספת הערותיו.

מלבד ההקדמה והפתיחה כתב גם את ספר "ארחות חיים" – פירוש חסידי לצוואת רבי אליעזר הגדול ול"עשרת הנהגותיו של רב", לספר כתב הקדמה בה הוא פורש את השקפתו החינוכית כתשובה למגמות המודרנה והחילון שהתפשטו בפולין בתקופה זו. בהקדמה הוא כותב בסגנון קנאי למדי, על התבדלות מהרשעים, זהירות בחינוך הבנות, והתרחקות ממותרות. רבי גרשון חנוך כתב גם ביאור ל-300 הלכות התלויות ב"מגדל הפורח באויר", אך הפירוש לא הודפס לבסוף.

רבי גרשון חנוך גם כתב ספר פרשנות חסידי לספר הזוהר – "תפארת החנוכי". סגנון זה של פרשנות לזוהר, ולא ככתיבה חסידית רגילה על פרשיות התורה, לא הייתה מקובלת לאדמו"ר חסידי בתקופתו. כתבי החסידות שלו יצאו לאור אחרי פטירתו בשם "סוד ישרים", מאמרי חסידות ארוכים בסגנון איז'ביצאי, על המועדים. ובשנת תשל"א יצא לאור לראשונה גם על התורה.

ספרים שכתב
  • סוד ישרים, מאמרי חסידות על המועדים – ארבעה חלקים, ורשה תרס"ב – תרס"ח. בשנת תשל"א הודפס לראשונה מכתב יד גם "סוד ישרים" על התורה בירושלים.
  • תפארת החנוכי, פירוש בדרך חסידות איז'ביצה לספר הזוהר לפי הפרשיות, הודפס בוורשה שנת תר"ס.
  • דלתות שער העיר, הצעה לפתרון בעיית הטלטול ברשות הרבים על ידי הצבת דלתות סגורות בתיבות, בשערי כל עיר שתיחשב לרשות היחיד, ורשה תרנ"ב.
  • סדרי טהרות, ליקוט מאמרי חז"ל על סדר טהרות, חלק ראשון הודפס ביוזפוב תרל"ג, וחלק שני בפיוטרקוב שנת תרס"ג.
  • שפוני טמוני חול, בירור סימני החילזון, מקום גידולו, ומראה התכלת, הודפס בוורשה תרמ"ז.
  • פתיל תכלת, בדיני צביעת התכלת, זיהויו ומעלתו, ודיני הקשירה, הודפס בלובלין תרס"ד.
  • עין התכלת, ספר פולמוסי שבו הרחיב את הדברים שהתבארו בספרי התכלת הקודמים, הודפס בוורשה תרנ"ב.
  • ארחות חיים ועשר מילין דחסידותא, על צוואת רבי אליעזר הגדול וההנהגות שנהג בהם רב, ספר זה חיבר בימי בין המצרים של שנת ה'תרמ"ג בעת שהתנהלה נגדו חקירה פלילית ממנה בסופו של דבר זוכה. הוא כתב את הספר בתוך 12 יום בלבד, אך מכיוון שרצה להדפיס קודם את ספרי אביו, הודפס הספר רק בשנת תרנ"א זמן קצר לפני פטירתו, ונחשב בעיני החסידים כצוואתו. בחסידות ראדזין אף מכונה ה"ארחות חיים" על שם ספר זה.
ליקוטים וספרים נוספים
  • חידושי החנוכי, ליקוטים מתורתו על הש"ס, שני חלקים. הודפס על ידי חסידי ראדזין בבני ברק בשנת תשנ"ג.
  • שלוש תשובות, שלוש תשובות הלכתיות. הודפס בירושלים תשל"ג, על ידי הרב שלום חיים פרוש.
  • ההקדמה והפתיחה, הודפס בניו יורק תש"י כספר נפרד על ידי בן אחיו רבי ירוחם ליינר בתוספת הערות.
  • שפוני טמוני חול (מפי השמועה), אמרות שלא הודפסו בספרים. הודפס על ידי רבי ירוחם ליינר, בניו יורק תשי"ב.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא גרשון חנוך הניך ליינר בוויקישיתוף
כתביו החסידיים
סדרי טהרות
תכלת
ספריו

ביאורים והרחבות

עריכה
  1. ^ לבסוף מונה לתפקיד רבי מאיר יחיאל הולשטוק מאוסטרובצה[1].
  2. ^ החקירה נסגרה באדר תרמ"ד לאחר זיכויו של רבי גרשון חנוך.
  3. ^ לפי יהודה דוד אייזנשטיין המתאגרף בני לאונרד היה נכדו[7] העובדה הוכחשה על ידי בן דודו רבי ירוחם ליינר[8].
  4. ^ לפי המסופר לא נמנע גם מלהשתמש בו. בעת שנפטר אביו ברוטניצה שבליטא, סירבו תושבי הכפר לאפשר לו להעבירו לקבורה בדרוזגניק הסמוכה, והוא איים עליהם באקדחו. אגדה נוספת היא על חסיד שעקב אחריו ואוים על ידו בסכין שחיטה[10].
  5. ^ אגדה זו הופרכה בין היתר על ידי רבי מנחם מנדל כשר בספרו[12].
  6. ^ שמועה זו מופרכת או מבולבלת, מכיוון שהרצל פתח בפעילות ציונית רק אחרי פטירתו של רגח"ה.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ זאב קופלמן, "מאורי אור", בתוך: קובץ תורני אספקלריא, גליון 41, ויקהל-תשע"ו (עורך: ישראל אברהם קלאר), תשע"ו, עמ' 58, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  2. ^ "בענין אתרוגי קורפו", בתוך: קובץ תורני ישורון, קובץ א', ירושלים תשנ"ו, עמ' ל"ז, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  3. ^ צבי הירש מאסליאנסקי, כתבי מאסליאנסקי, חלק ג', ניו יורק תרפ"ט, עמ' 87, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  4. ^ 1 2 רבי חיים קרלינסקי, "במטרופולין של החסידות", בתוך: כתב עת הדרום, קובץ מ"א, ניו יורק תשל"ה, עמ' 117–106, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  5. ^ "מודעה", בתוך: סוד ישרים על התורה, ירושלים תשס"ב, עמ' שנ"ח, באתר היברובוקס.
  6. ^ ישראל דוד בית-הלוי, תולדות רבי חיים אלעזר וואקס, תל אביב תש"י, עמ' 28, באתר אוצר החכמה.
  7. ^ יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר זכרונותי, ניו יורק תר"צ, עמ' 166, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  8. ^ רבי ירוחם ליינר, תפארת ירוחם, עמ' תרל"ט.
  9. ^ הילה וולברשטיין, שמחה רז, הרב הנזיר - איש כי יפליא, ישראל תשע"ז, עמ' 189, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  10. ^ יהודה אריה לייב לוין, האדמורים מאיזביצה, בני ברק, עמ' 78, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  11. ^ אהרן מרקוס, החסידות, תל אביב תשי"ד, עמ' 244, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  12. ^ רבי מנחם מנדל כשר, תורה שלמה, כרך כ"ג ויקהל - פקודי, מילואים אות ט"ז, ירושלים תרפ"ז-תשנ"ב, עמ' 183 בהערה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  13. ^ רבי שלום יחזקאל שרגא רובין, פנת יקרת - טאמאשוב לובעלסקי, ניו יורק תשכ"ח, עמ' 109, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  14. ^ דוד מרגלית, חכמי ישראל כרופאים, ירושלים תשכ"ב, עמ' 206, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  15. ^ חיים שמחה ליינר, דרכי חיים, ורשה תרס"ח, עמ' 8, באתר אוצר החכמה.
  16. ^ חיים שמחה ליינר, דור ישרים, בילגורי תרפ"ה, עמ' ע"ד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  17. ^ מאיר שמעון גשורי, "בית איז'ביצה ורדזין", בתוך: ספר קהילה רדזין, תל אביב תשי"ח, עמ' 110–107, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  18. ^ שלמה זלמן שרגאי, למאמר החסידות וציון, בתוך: כתב עת סיני, גליון נ"ה, ירושלים תרצ"ז - תשס"א, עמ' קי"ב, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  19. ^ כתב היד הודפס בשנת תשע"ד על ידי הרב בצלאל דבליצקי בהוצאת מכון אהבת שלום, ראו: תלמוד מסכת עדיות למהר"ש סיריליאו, באתר אוצר החכמה.
  20. ^ דב אליאך, הגאון, חלק ג', ירושלים תשס"ו, עמ' 1315–1314, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  21. ^ ראובן דב דסלר, שנות דור ודור, חלק א', ירושלים תש"ס, עמ' מ"ט ואילך, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  22. ^ הלל נח מגיד שטיינשניידר, עיר ווילנא, וילנה תר"ס, עמ' 61 הערה 8, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  23. ^ בן אחיו רבי ירוחם ליינר, הקדיש חלק גדול ממאמרו על הגר"א להגנה על השגותיו של דודו על הגהות הגר"א. ראו: רבי ירוחם ליינר, הגר"א ז"ל איש הנגלה והנסתר, בתוך: תלפיות שנה ד' חוברת א-ב, ניוק יורק תש"ט, עמ' 183–180, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  24. ^ רבי סנדר פוליר, ספר הדעת, ורשה תרל"ז, באתר אוצר החכמה.
  25. ^ רבי ברוך ברודא, בית יעקב, ירושלים תרמ"ד, באתר אוצר החכמה.
  26. ^ רבי חיים עוזר גרודזנסקי, אחיעזר <מהדורה חדשה>, חלק ג', סי' ס"ז, אות ד', ירושלים תשנ"ב, עמ' קע"א, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  27. ^ רבי אברהם יצחק הכהן קוק, דעת כהן, סי' רט"ו, ירושלים תש"ב, עמ' ת"ד, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים), ומשפט כהן, סי' קכ"ד, ירושלים תרצ"ז, עמ' רע"ה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  28. ^ משנה תורה, רמב"ם הלכות ציצית ב ב.
  29. ^ עין התכלת, ורשה תרנ"ב, עמ' 13, באתר אוצר החכמה.
  30. ^ אברהם שמואל הרשברג, חיי התרבות בישראל, ורשה תרפ"ד, עמ' רע"ה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  31. ^ רבי דוב בר טורש, מאזני צדק, ורשה תרנ"ה, עמ' 45–45, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  32. ^ משה מאיר ישר, דאס לעבען און שאפען פון חפץ חיים, חלק ב', ניו יורק תש"ז, עמ' 792, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  33. ^ יצחק אייזיק הלוי הרצוג (1914), חקר הארגמן (התכלת) השמי (Semitic Prophylogy) - עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק, ארכיון המדינה
  34. ^ הודעה מאת חסידי ראדזין על חידוש התכלת (פורסמה בעיתון הצופה), בתוך: קובץ תורני המאור, שנה ד' חוברת ה' <לא>, ניו יורק תשי"ג, עמ' 28, באתר אוצר החכמה.
  35. ^ תשובה לשאלה באתר עולם הברסלב.
  36. ^ אם כי לפי חסידי ברסלב, הרב לוי יצחק בנדר, מנהיג ברסלב בדור הקודם, לא לבש תכלת בארץ אלא רק באומן, מכיוון שלא היה בטוח באמיתות התכלת ההיא.
  37. ^ שמעון פוגל, פעילותו הספרותית של ר' גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין, 'דעת' 68–69, תש"ע, 2010, עמ' 149–185, באתר JSTOR.
תקופת חייו של הרב גרשון חנוך הניך ליינר על ציר הזמן
 תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים
ציר הזמן
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גרשון_חנוך_הניך_ליינר&oldid=38195743"