יהודה דוד אייזנשטיין

יהודה דוד אייזנשטיין (בכתיב יידי: אייזענשטיין; בלועזית: Julius (Judah David) Eisenstein; כ"א בחשוון תרט"ו, 12 בנובמבר 1854, מזריטש, פולין הקונגרסאית – ז' בסיוון תשט"ז, 17 במאי 1956, ניו יורק, ארצות הברית), היה סופר, עורך ומוציא לאור יהודי; נודע בכינוי "בעל האוצרות" על שם חיבוריו הרבים שרובם מכונים 'אוצר ה...'

יהודה דוד אייזנשטיין
Julius (Judah David) Eisenstein

יהודה דוד אייזנשטיין, 1917
לידה	12 בנובמבר 1854 מזריטש, פולין הקונגרסאית
פטירה	17 במאי 1956 (בגיל 101) ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	Yehuda Dovid Eizensztejn
מדינה	ארצות הברית, פולין הקונגרסאית, האימפריה הרוסית
מקום קבורה	רובע קווינס, ניו יורק, ארצות הברית
מקום מגורים	מזריטש, פולין (1854-1872), ניו יורק, ארצות הברית (1872-1956)
כינויים נוספים	בעל האוצרות
פעילות בולטת	תחיית השפה העברית
ידוע בשל	הוציא לאור את האנציקלופדיה "אוצר ישראל", האנציקלופדיה הראשונה בעברית
תקופת הפעילות	1878–1956 (כ־78 שנים)
מקצוע	סופר, עורך, מוציא לאור, עיתונאי
תואר	ד"ר לשם כבוד מ-HUC
השקפה דתית	יהדות אורתודוקסית
בת זוג	רבקה אייזנשטיין לבית שפירא
חתימה

קורות חייו

אייזנשטיין נולד בעיירה מזריטש שבפולין הקונגרסאית (כיום בפולין) לזאב וולף זליג אייזנשטיין ולטובה בלומה לבית בארג, יהודים שומרי תורה ומצוות. בהיותו בן עשר היגר אביו לארצות הברית, ויהודה דוד עבר להתגורר בבית סבו רבי עזריאל זליג אייזנשטיין. על פי עדותו, היה סבו תלמיד חכם, אשר עמד בקשרי ידידות עם רבי רפאל יום טוב ליפמאן הלפרין, ועבד לפרנסתו כמנהל בטחנת קמח. סבו עודד אותו להרבות בלימוד הגמרא, ובמיוחד בחיבורי הרי"ף והר"ן על התלמוד, עד שרכש בהם בקיאות יתרה. לצד לימודי התלמוד החל בגיל 14 בלימוד מעמיק של השפה העברית לאור ספרות ההשכלה. כמו כן, למד באותה העת את יסודות המדעים, וכן רוסית וגרמנית אצל מורה נוצרי.

בשנת 1872 היגר לארצות הברית עם אמו ואחותו הבכורה חנה, כדי להצטרף אל אביו. בשנת 1874 נשא לאישה את רבקה כהן לבית שפירא, יהודייה שומרת תורה ומצוות אשר נולדה בניו יורק למשפחה יהודית מפולין. בשנת 1878 החל לעסוק בעיתונות כשכתב טורים לעיתון "הצפירה" (ובעתיד גם לעיתון "המליץ") בענייני היהודים באמריקה ולגבי יהודי רוסיה ופולין.

אייזנשטיין היה מעורה בחיי הקהילה היהודית בניו יורק, ובשנת 1883 נתמנה לסגן נשיא קהילת בית המדרש הגדול בניו יורק, וכן עסק בהקמת אגודת הקהילות באמריקה בראשותו של הרב יעקב יוסף, ואף מונה בשנת 1897 לראש כולל אמריקה.

במקביל לעיסוקו בעיתונות ובענייני הקהילה היהודית, אייזנשטיין פתח עסק ביחד עם אמו ולימים גם עם גיסו, ועסק במסחר. העסק הצליח, אך סכסוך משפחתי בין אביו לאמו (שבסופו של דבר הוביל לגירושין) בשנת 1884 גרם לפרישתו של אייזנשטיין מהעסק המשותף. אייזנשטיין המשיך לעבוד כסוחר עצמאי, אך נחל מספר כישלונות עסקיים; הוא איבד חלק ניכר מהונו בניסיון לייסד מושבה חקלאית ליהודים בניו ג'רזי. כישלונות אלו הביאו אותו להתרכז בתחום הספרותי. אייזנשטיין עצמו כותב:

בשנת 1899 יצאתי ממסחרי והתחלתי לעסוק בספרות, ואפשר שאם הצלחתי במסחרי לא הייתי עוסק בספרות, ואני רואה בזה השגחה פרטית מאת ה'.

— אוצר זכרונותי, עמוד 53.

כבר בשנת 1891 תרגם אייזנשטיין את החוקה האמריקאית לעברית וליידיש. באותן שנים עסק בתרגום מקורות בעברית וביידיש לאנגלית, בין היתר תרגם את פסוקי דזמרא לשפה האנגלית. בשנת 1899 ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה, ואז גם ניסה לשלוח ידו במסחר במספר עסקאות בארץ, אך לא נחל בהן הצלחה מיוחדת. בשנת 1926 ביקר בהּ בפעם השנייה.

אייזנשטיין השתתף בוויכוח שהתנהל סביב פעילותו של כולל אמריקה בירושלים. אייזנשטיין גרס כי הכספים הנאספים בקרב יהדות ארצות הברית צריכים להגיע בעיקר ליהודים שמוצאם מארצות הברית. בוויכוח זה קבל איזנשטיין סיוע לדעתו מהרב יהושע לייב דיסקין, מנהיגו של היישוב הישן בירושלים באותהּ העת.

פועלו הספרותי

בראשית המאה ה-20 כתב אייזנשטיין ערכים רבים (למעלה ממאה וחמישים) עבור האנציקלופדיה היהודית (Jewish Encyclopedia). אולם לאייזנשטיין הייתה ביקורת על האנציקלופדיה היהודית בנוגע לרמת הדיוק שלה בתחומי ההלכה והמשפט העברי, ועל כך שהקדישה ערכים לאנשים מפורסמים ממוצא יהודי, גם כאשר זיקתם ליהדות הייתה אפסית. בשנת 1901 הוא אף פרסם ביקורת חריפה בעיתון 'העברי' בארצות הברית על הטעיות שמצא בערכים מסוימים באנציקלופדיה. מאחר שלא היה מרוצה מאופייה של האנציקלופדיה היהודית החליט להוציא אנציקלופדיה משלו בשם אנציקלופדיה אוצר ישראל.

למרות ההוצאה לאור של אנציקלופדיה מתחרה לאנצקלופדיה היהודית נשאר אייזנשטיין בקשרי ידידות עם מנהל המערכת של האנציקלופדיה היהודית, איזידור זינגר, וזינגר אף השתתף בסעודה שערכה משפחת אייזנשטיין לכבוד סיום הכרך העשירי והאחרון של אנציקלופדיה אוצר ישראל ב-27 בנובמבר 1913.

מאז, במחצית הראשונה של המאה ה-20, עסק בהוצאת קבצים של מקורות במקצועות היהדות השונים. חיבורים אלו, שכולם נקראו "אוצר", בתוספת החומר המלוקט בהם זיכו את יהודה דוד אייזנשטיין בכינוי "בעל האוצרות". ספרים אלו אינם בעלי רמת דיוק מדעית. למרות זאת, הם זכו לפופולריות רבה בארון הספרים היהודי במחצית הראשונה של המאה ה-20. מטרתו של אייזנשטיין בהוצאת ספרי האוצרות הייתה, כלשונו: "לכנוס ולאצור רוב הספרים המדברים בכל מקצוע ומקצוע בספרות ישראל להיות לאחדים בידנו" (הקדמה לאוצר ויכוחים, עמוד 6).

על אף שה"אוצרות" של אייזנשטיין יצאו לאור בניו יורק, הם נכתבו ופורסמו בשפה העברית. בראשית המאה ה-20, נאבקה העברית על מקומה בעולם היהודי כשפת חול. חיבוריו של אייזנשטיין, שחלקם נשאו אופי מדעי, תרמו תרומה משמעותית למאבק זה. כמו כן, הוצאת ספריו של אייזנשטיין בארצות הברית מעידה על קיום קהל קוראים גדול של השפה העברית בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה ה-20. ספריו נחשבים כחלוציים בספרות העברית בקהילה היהודית בארצות הברית, שצמחה בעיקר בתקופתו. אייזנשטיין היה מהראשונים שהחיו את העברית כשפת-שימוש עממית (במקום יידיש), וזאת על רקע "קיבוץ הגלויות" שהתרחש בתקופתו – גל מהגרים יהודי דוברי מגוון שפות, שהשפה המאחדת אותם היא היידיש. בנוסף, אייזנשטיין היה ממייסדי אגודת "שוחרי שפת עבר" שעודדה בקרב בני הנוער היהודי-אמריקאי את לימוד השפה העברית.

במקרים רבים, ההופעה בתוך אחד ה"אוצרות" של אייזנשטיין הייתה הפעם הראשונה שבהּ קטעים מסוימים הופיעו בדפוס, דבר שתרם לכך שאף לאחר שהופיעו מחדש במהדורה מדעית יותר, עדיין מוזכר שמו של אייזנשטיין עליהם. בנוסף, לפעלו הרב בליקוט ובעריכה, במיוחד בתחום היהדות העממית, הייתה השפעה ניכרת בציבור הרחב, הן בהפצת המידע והן בהחדרת דפוסי עריכה מדעיים בעברית.

בשנת 1929 אייזנשטיין הפסיק להוציא לאור את אוצרותיו (פרט לפעם אחת חריגה ב-1941) עקב המשבר הכלכלי העולמי, אך עם זאת המשיך לכתוב "אוצרות" שאותם שמר בכתב יד (ושמספרם מוערך בלמעלה יותר מעשרה), ורק אחד מהם יצא לאור (לאחר מותו) באנגלית (Eisenstein's Commentary On The Torah) על ידי עירא אייזנשטיין.

השקפת עולמו

בכתביו השונים השתמש אייזנשטיין בביטוי "החרדים" על מנת לתאר את אגודות הרבנים שאליהם הוא ראה עצמו משתייך. אין לטעות בביטוי זה; קהילה חרדית משמעותית במובן הנוכחי לא התקיימה בארצות הברית עד לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, גם אם גרעיני קהילות כאלה היו קיימים עוד לפני כן. אייזנשטיין ציין ביומנו כל ביקור של מנהיגי המפעל הציוני בארצות הברית, כגון נחום סוקולוב, הראי"ה קוק, חיים ויצמן ואפרים רוטנברג. באותה העת שימש המונח "חרדי" כביטוי לכל מי שנשאר נאמן ליהדות האורתודוקסית.

על אף שמעולם לא נסמך לרבנות, אייזנשטיין נהג לכתוב שאלות ותשובות בעניינים הלכתיים והרבה לעסוק בהלכה (הוא אף כתב מאמרים תורניים בעיתונים העבריים מדי פעם), וזאת בציון העובדה שהוא אינו רב מוסמך אלא הוא מבסס את מאמריו על הספרות התורנית ושיקול דעתו בהתאם לכללי הפסיקה, וזאת כאשר היה ידוע בבקיאותו במקורות התורניים.

בביקורו בארץ ישראל בחודש מרץ 1926 ביקר אייזנשטיין אצל הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובמקביל, גם אצל רבי יוסף חיים זוננפלד. בנוסף, ביקר הן במוסדות היישוב החדש והן במוסדות היישוב הישן.

אייזנשטיין התפעל מהעיר תל אביב, וכתב ביומנו: ”העיר החדשה שיסדו היהודים בעצמם עשתה חיל בזמן קצר באופן נעלה אשר כמעט לא יאומן כי יסופר.”

הוא גם התפעל משמירת השבת שאפיינה את תל אביב באותם ימים, ומהעובדה ששפת הדיבור בה היא עברית. עם זאת, לא חשׂך את שבט לשונו מאנשי עין חרוד, שעליהם כתב ביומנו:

ובתוכן קבוצת עין חרוד והוא מקור הטומאה בנוגע לחיי משפחה כי הם נשואים שם נשים בלי חופה ובלי קדושין, ויש מהם שאכלו חמץ בפסח להכעיס, אף כי הרב קוק הוכיח אותם וחפץ לתת להם מצות בחינם.

עם זאת, ניכרת בדבריו הציפייה שעם השנים תיעלם תופעת החילון, וכי דווקא בארץ ישראל, ששפת הדיבור בהּ היא עברית, ”אנחנו מקוים כי גם החלוצים יטיבו את דרכם במשך הזמן. ובפרט כי הורגלו לדבר עברית, ויש בכח הלשון הקדש ובמאור שבה לבדה להחזירם תחת כנפי השכינה ולקחת חלק בכל ענייני היהדות, ואף כי ילכו לאבדון, הנה בניהם אשר יקומו אחריהם ישנו את דרכם לטובה”.

אייזנשטיין יצא נגד הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, וזאת על אף שבאופן אישי הוקיר אישים יהודים רבים אשר נמנו עם זרמים אלה. כמו כן, בשנת 1952 קיבל מההיברו יוניון קולג' תואר דוקטור לשם כבוד כאות הוקרה על פועלו הספרותי.

הביקורת על מפעלו הספרותי

על אף שבתקופתו זכה אייזנשטיין להכרה ולהסכמה למפעלו מצד רבנים אורתודוקסים רבים (דוגמת הרב חיים ברלין, הראי"ה קוק, הרידב"ז, ועוד אשר כתבו הסכמות לספריו.), כיום בחברה החרדית קיימת ביקורת על ספריו של אייזנשטיין. החוקר הרב דוד צבי הילמן יצא במאמר מקיף נגד אישיותו, דעותיו והשקפותיו של אייזנשטיין, ולביסוס טענתו הביא רשימה ארוכה של ציטטות מתוך ספריו. כך, למשל, ב"אוצר זכרונותי" מתאר אייזנשטיין את ביקוריו בכנסיות ואת השתתפותו כצופה במחזה על ישו הנוצרי. בהקדמתו ל"אוצר ויכוחים" כותב אייזנשטיין כי "היהודי על פי יסוד יהדותו הוא סבלן מוחלט לכל האמונות ואין לו טינא בלב על דת הנצרות או דת מחמד או איזו דת אחרת", ובהקדמת "אוצר ישראל" הוא כותב "האוצר לא יבדיל בין האמונות והדעות ובין הכתות השונות, רק יתאר מעשה כולן". כמו כן מצטט הילמן מתוך ספרי אייזנשטיין שורה של עניינים המנוגדים להשקפה החרדית או רעיונות ופירושים מחודשים בנושאים שונים העומדים בסתירה למובא בספרות חז"ל ובפרשנות היהודית המסורתית. למשל, כותב אייזנשטיין שבימינו יש להקל בדיני ריבית וייחוד.

ראש ישיבת משכן התורה הר-נוף בירושלים, יהודה לביא-בן דוד, כותב במאמרו "מקורות נאמנים בההדרת ספרים":

בספרֵי 'אוצר ישראל' ו'אוצר מדרשים' מצטט המחבר והמאסף גם מספרי מינים ואפיקורסים ועובדי ע"ז ממש! וע"ע בשו"ת יביע אומר בעניין ספרו 'אוצר ישראל'. ובהסכמת רב היח"ס נר"ו לספר בנין אפרים (עמ' ז) כתב: ספר אוצר ישראל אין לי, וגם איני רוצה שיהיה לי, וד"ל. עכ"ל. ורבים השיגו כבר גם על ספרו 'אוצר דינים ומנהגים'.

בעיה נוספת בספריו של אייזנשטיין היא נכונותו לשנות את הטקסט המקורי של כתב היד בשל סיבות חינוכיות או חברתיות – גישה הגורעת מרמת הדיוק והאותנטיות של ספרים אלו. כך למשל כותב אייזנשטיין בהקדמה לספרו אוצר ויכוחים (עמוד 6):

כלל גדול עשיתי לי בוויכוחים האלה, להיות מתון במשפטי ולהשתמש בתיקון סופרים (=לשנות את הנוסח המקורי של הטקסט) באיזה מקומות אשר עברו המתווכחים את הגבול של הנימוס והדרך ארץ במילים של חרוף וגדוף שלא לצורך רק על מנת לקנטר.

וכך גם בהקדמתו לספרו אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח:

לכן אמרתי טוב לתת לפני הקוראים עשרה פירושים שלמים מן הקדמונים ... ואף כי נדפסו במלואם עשיתי בהם קצת שינויים כדי לתקן הלשון וסימני הפסקאות.

בלא מחקר כמותי על היקף השינויים שבצע אייזנשטיין בכתבי יד, לא ניתן לקבוע עד כמה פגעה מגמה זאת ברמה המדעית של ספריו (ה"אוצרות") של אייזנשטיין, וייתכן כי מדובר במספר מועט של שינויים בלבד.

משפחתו

אייזנשטיין ואשתו רבקה היו הורים לתשעה ילדים: יצחק (1875-1961), נתן (1878-1952), מרים (1882-1969), לילי (1885-1916), זליג (1886-1978), בריאנה (בירדי) (1888-1984), רוז (1891-1984), וברוך (בנדיקט) (1894-1983). הבת התשיעית, הטי, נפטרה מדיפטריה בגיל שלוש.

נכדו עירא אייזנשטיין היה ממייסדי הזרם הרקונסטרוקטיביסטי ביהדות יחד עם רבו וחותנו מרדכי קפלן.

חיבורים שערך והוציא לאור

• פסוקי דזמרה מספר תהילים, מתורגמים לשפה האנגלית, 1899
• תמצית שולחן ערוך - הלכות ברכות בסדר חדש ובתרגום לאנגלית
• אנציקלופדיה אוצר ישראל - עשרה כרכים, 1907–1913
• אוצר מדרשים (מדרשים קטנים) - שני כרכים, 1915
• אוצר דינים ומנהגים, 1917
• אוצר דרושים נבחרים, 1918
• אוצר דרשות, 1919
• אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח, 1920
• אוצר מאמרי חז"ל, 1922
• אוצר מאמרי התנ"ך, 1925
• אוצר מסעות, 1926
• אוצר ויכוחים, 1928
• דרך החיים, 1928
• אוצר זכרונותי, 1929
• אוצר מוסר ומידות, 1941

(מרבית ספריו שהוצאו לאור נמצאים ברשת באתר Hebrew Books.)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהודה דוד אייזנשטיין בוויקישיתוף

• בן-ציון אייזנשטט, אייזענשטיין, יהודה דוד, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ה, עמודים 11–12, באתר היברובוקס
• יהודה דוד אייזנשטיין באתר WorldCat Identities
• רשימת הפרסומים של יהודה דוד אייזנשטיין, בקטלוג הספרייה הלאומית
• ג' קרסל, יהודה דוד אייזנשטיין - בן מאה, זמנים, 19 בנובמבר 1954, עמוד 4
• ג. קרסל, ד"ר י. ד. איזנשטיין, דבר, 20 במאי 1956 (עם מותו)
• ר' יהודה דוד אייזנשטיין ז"ל, הצופה, 20 במאי 1956
• מ. אונגרפלד, בעל ה"אוצרות": אחרי מטתו של י"ד אייזנשטיין, ז"ל, הצופה, 25 במאי 1956
• מ אג"ף, יהודה דוד אייזנשטיין ז"ל בעל ה"אוצרות", חרות, 22 ביוני 1956
• ג. קרסל, יהודה דוד אייזנשטיין, דבר, 14 בספטמבר 1956
• יהודה דוד איזנשטין (1854-1956), דף שער בספרייה הלאומית
• יהודה דוד אייזנשטיין, בלקסיקון הספרות העברית החדשה