צופית בוהקת

מין של עוף
(הופנה מהדף יונק הדבש)

צוּפִית בּוֹהֶקֶת או צוּפִית[2] (שם מדעי: Cinnyris osea), המכונה לעיתים בטעות יונק הדבש, הוא מין של צופית, סוג של ציפור שיר קטנה. זהו המין היחיד ממשפחת הצופיתיים המצוי בישראל. התת-מין Cinnyris osea decorsei מצוי במרכז אפריקה.

קריאת טבלת מיוןצופּית בוהקת
זכר של צופית בוהקת
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: חולייתנים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
משפחה: צופיתיים
סוג: צופית
מין: צופית בוהקת
שם מדעי
Cinnyris osea
בונפרטה, 1856
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
זכר צופית בוהקת בירדן

ישנן 6 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה
נקבת צופית בוהקת בירושלים
נקבת צופית בוהקת מאכילה גוזלים בקן הייחודי בצורתו

אטימולוגיה עריכה

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה הצופית ציפור נדירה ביותר בארץ, ששכנה בעיקר בנאות מדבר והייתה מוכרת מראייה רק לחוקרים מועטים. היא נקראה אז "יונק הדבש", שם שניתן לה ככל הנראה על ידי הזואולוג ישראל אהרוני. בשנות ה-50 החלו זואולוגים להשתמש בשם "צופית ארץ ישראלית". ב-1958 שונה השם רשמית ל"צופית" על ידי ועדת שמות מיוחדת שהוקמה כדי לשים סדר בשפה ולתת שמות מעשיים לצמחים ובעלי חיים שונים שלא היה להם שם מוסכם.[דרוש מקור] שם הציפור שוּנה ל"צופית" מכמה טעמים: ראשית, משום שהיא ניזונה מצוף הפרח ולא מדבש דבורים, ושנית, היא אינה יונקת את הצוף אלא מלקקת אותו מתוך הפרחים. נוסף על כך, הצופית גם אוכלת חרקים. זאת לעומת הקוליברי, המשתמש גם הוא בלשון לצורך שאיבת צוף מהפרחים, אולם הוא מגלגל את הלשון לכלי יניקה ולכן אפשר לכנותו "יונק".

שמה העממי של הצופית הבוהקת בשפות שונות מרמז לרוב על מוצאה בארץ ישראל. כך בגרמנית מכונה הצופית Jerichonektarvogel (צופית יריחו), בצרפתית Souimanga de Palestine, בספרדית Suimanga Palestino ובאנגלית Palestine Sunbird.

לעיתים מבלבלים בין הצופיות לבין הקוליבריים, אולם מדובר בשתי משפחות שונות מבחינה טקסונומית. בעוד הצופיות הן משפחה בסדרת ציפורי השיר והן נפוצות ביבשת אפריקה וגם בישראל, הקוליבריים הם משפחה בסדרת הקוליבראים והם נפוצים ביבשת אמריקה בלבד. בלבול זה מתרחש בגלל מאפיינים פיזיים ואקולוגיים דומים של שתי הציפורים: גודלן הזעיר, צבעיהן המרהיבים ומקורן הארוך והמעוקל, וכן התזונה המבוססת בעיקרה על צוף פרחים. תופעה זו, של קיום שני טקסונים שאינם קשורים זה לזה, אך הם בעלי מאפיינים מורפולוגיים דומים, וממלאים תפקידים מקבילים במערכת האקולוגית, מכונה אבולוציה מתכנסת.

מגמות תפוצה עריכה

התת-מין Cinnyris osea osea נפוץ לאורך צידו המערבי של חצי האי ערב, מים סוף ולאורך הבקע הסורי-אפריקני במדינות: עומאן, תימן, ערב הסעודית, מצרים, ירדן, ישראל, סוריה ולבנון. בהתאם לתפוצת המשפחה כולה, המוגבלת בעיקר לאזורים טרופיים, תפוצתו הטבעית של המין בישראל הייתה מוגבלת בעבר לאזור הצמחייה הסודנית, אזור בו גדלים, בין השאר, מינים שמוצאם באזורים הטרופיים של אפריקה, כמו שיטת הסוכך ושיטה סלילנית. האזור הסודני משתרע לאורך הערבה ובקעת ים המלח, ומינים טרופיים מסוימים אף מצפינים עד בקעת הירדן. באזור זה, הצופית ניזונה מפרחי הרנוג השיטים, שהוא צמח טפיל החי על עצי השיטה, והיא המאביקה הבלעדית שלו. להרנוג פרחים אדומים בעלי מבנה צינורי, תכונות המותאמות באופן ייחודי להאבקה על ידי ציפורים.

הצופית, שעקב מוצאה הטרופי הייתה נדירה בישראל, והיא שונה במופעה ובהתנהגותה מציפורים נפוצות יותר, זכתה לכינוי מיוחד בפי הערבים - "מלך הפרחים" (סולטאן א-זוהור). יופיו של הזכר גרם לציד מאסיבי של המין, ובתחילת המאה העשרים דווח על מספר פרטים קטן ביותר שנצפו בישראל. ידוע כי הסולטן הטורקי ציווה שיצודו לו זוג צופיות.

עם התפתחות היישוב היהודי בארץ, בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, השתנה נוף הארץ, ובסביבת היישובים החל גינון מאסיבי של צמחי תרבות, שכללו גם מינים רבים ממוצא טרופי המותאמים להאבקה על ידי ציפורים, עם פרחים גדולים וססגוניים העשירים בצוף, כמו טקומית הכף. עקב כך, החלה הצופית להתפשט ברחבי הארץ, וכיום היא נפוצה ביותר, ומקננת, בכל חלקי הארץ.

תיאור המין עריכה

המין מפגין דו-צורתיות זוויגית, בעוד שלזכר צבעים פיזיקליים[3] ומראהו ססגוני, הנקבה חומה-אפורה. אורך גופה של צופית בוגרת בין 10 ל-11.5 ס"מ, משקלה בין 7 ל-9 גרם, ומוטת כנפיה בין 13 ל-16 ס"מ.

תזונה עריכה

מזונה העיקרי של הצופית הוא צוף פרחים, וזהו גם מקור שמה. מקורה ארוך ומעוקל כלפי מטה, וגם לשונה ארוכה ומסייעת להכניס את הצוף אל הלוע. זאת כדי שתוכל למצוץ צוף מפרחים שונים, גם כאלה שבהם הצוף נמצא עמוק בבסיס הפרח. ברוב מיני הפרחים, שמהם ניזונה הצופית, לא נוצרת האבקה על ידה, כיוון שבדרך כלל היא "פורצת" היישר אל בסיס הפרח בעזרת מקורה ומלקקת ממנו את הצוף. זאת מבלי להיכנס אל פנים הפרח ומבלי שגרגרי אבקה יידבקו אליה (מה שמכונה "שדידת צוף", כמו למשל בהיביסקוס סיני). לעיתים מרחפת הצופית במהירות במקום ליד הפרח, וכך מוצצת את הצוף, בצורה דומה לקוליברי, אולם לרוב היא עומדת על הפרח ושואבת ממנו את הצוף. מלבד הצוף, ניזונה הצופית גם מחרקים קטנים.

רבייה עריכה

עונת הרבייה, ההזדווגות והקינון של הצופיות תחילה בסביבות חודש פברואר וסופה בערך בחודשים יולי-אוגוסט. בתקופה זו, נשארים הנקבה והזכר יחדיו. עם בוא האביב וזמן ההזדווגות והטלת הביצים, מזמר הזכר בקול במטרה למשוך אליו את הנקבה להזדווגות.

הזכר אינו משתתף בבניית הקן, שצורתו היא צורת ביצה והוא בעל פתח אחד הממוקם בצידו. בזמן עונת הקינון הזכר טריטוריאלי יחסית כדי להגן על צאצאיו ועל זכותו להזדווג, ולכן הוא מזמר בקולות מיוחדים ובכך מכריז על הטריטוריה שלו. זו משתרעת על שטח של 4 עד 15 דונם, גודל המשתנה בהתאם לכמות הפרחים ומקורות המזון באזור. הכניסה אל הקן קטנה, בהתאם לגודלה של הצופית, והגישה אליו קשה. בדרך כלל הוא נבנה על קצה ענף מרוחק ולא נגיש, וזאת על מנת למנוע כניסת טורפים.

את הקן מרפדים הנקבה והזכר בפיסות טחב, נוצות שנשרו, עשב רך, וכדומה. הנקבה מטילה בין 2 ל-3 ביצים, ולאחר 12–15 ימים בוקעים הגוזלים. הזכר אינו משתתף במלאכת הדגירה, אך הוא שומר בסביבות הקן מפני מזיקים וטורפים, ובמקרה הצורך מתריע לנקבה. בשבוע הראשון מבקיעתם מוזנים הגוזלים בחרקים, בשל היותם עתירים בחלבונים החשובים להתפתחות. במשך השבוע השני משלבים בתזונתם צוף העשיר בסוכרים. לאחר שבועיים הגוזלים כבר מוכנים לעוף ולעזוב את הקן. הצופיות יכולות לגדל בעונת רבייה אחת בין שניים לשלושה מחזורי הטלה מוצלחים.

אקולוגיה עריכה

בין אויביה העיקריים של הצופית ניתן למנות נחשים ממינים שונים, יונקים טורפים ועופות דורסים. גם עופות שאינם מוגדרים כדורסים מאיימים על קיני הצופית, ביניהם העורב והעורבני, אשר מצליח לעיתים להיכנס אל הקן ולטרוף את הגוזלים ואת האם.

בטבע, יכולות הצופיות לחיות בין 3 ל-9 שנים. הצופית סקרנית מאוד ובוחנת כל אובייקט לא מוכר בסביבתה, ולכן קל לפתות אותה להתקרב אל בני אדם בעזרת כלי האכלה שבו מי סוכר או חומר מתוק אחר.

ציפור לאומית עריכה

ב-2015 הכריז ראש הממשלה הפלסטיני, ראמי חמדאללה, על ציפור זו כציפור הלאומית הפלסטינית[4].

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה