יחסי הרשות הפלסטינית–ישראל

ערך זה, כולו או רובו, מסתמך על מקור יחיד.
אתם מוזמנים לשפר את הערך באמצעות הוספת מקורות, בהערות שוליים, במקורות לקריאה נוספת ובקישורים חיצוניים.
יחסי הרשות הפלסטינית–ישראל
הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית ישראלישראל
Israel Gaza West Bank Locator.png
הרשות הפלסטינית ישראל
שטחקילומטר רבוע)
6,220 20,770
אוכלוסייה
4,635,207 8,424,904
תמ"ג (במיליוני דולרים)
21,220 317,100
תמ"ג לנפש (בדולרים)
4,578 37,638

יחסי הרשות הפלסטינית–ישראל הם היחסים המדיניים, הביטחוניים, והכלכליים שבין ישראל לרשות הפלסטינית בהווה (ועם אש"ף לפני כן). בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להתקיים מפגשים בין ישראל ונציגי אש"ף, אשר בהמשך הובילו לתחילת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, שהגיע לשיאו בהסכמי אוסלו ב-1993, כאשר ישראל הכירה באש"ף כארגון המייצג את העם הפלסטיני. זמן קצר לאחר מכן נוסדה הרשות הפלסטינית, ובמהלך 6 השנים הבאות נוצרה רשת של קשרים כלכליים וביטחוניים עם ישראל. בשנת 2000 החריפו מאוד היחסים עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, אשר היוותה הסלמה מהירה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפעילות הביטחונית, בשילוב בניית גדר ההפרדה ומותו של יאסר ערפאת בסוף 2004, הביאה לדעיכת גל פיגועי התאבדות בישראל וגל הטרור ביהודה ושומרון בסביבות 2005. המצב הפך מורכב במיוחד לאחר ההתנתקות ועימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה בין פת"ח לחמאס שנערכו לאורך השנים 2006 ו-2007, והסתיימו בהשתלטות חמאס על רצועת עזה בשנת 2007. השתלטות חמאס הביאה לקרע מוחלט בין ישראל לפלג הפלסטיני ברצועת עזה, אשר הובילו לכך שאין שום יחסים בין ישראל לבין הפלג הפלסטיני ברצועת עזה, למעט משלוחים של אספקה ​​הומניטארית לרצועת עזה, ומדי פעם משא ומתן עקיף, כפי שאירע במסגרת עסקת שליט.

רקע כלליעריכה

  ערך מורחב – היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תהליך השלום הישראלי-פלסטיני

כלכלהעריכה

כלכלת ישראל היא כלכלה מודרנית ותחרותית. נכון ל-2015 התוצר לנפש בישראל עלה על 35 אלף דולרים, ושיעור האבטלה עמד על 5%.[1] המחסור במשאבי טבע גרר השקעה ופיתוח של ענפים חדשים כמו ענף ההיי-טק שצומח בממדים גדולים, ענף המחשבים והטכנולוגיה, ענף הביוטכנולוגיה הצעיר ותחומים שונים שדורשים חשיבה מופשטת ולאו דווקא חומרי גלם. ישראל חברה ב-OECD וידועה גם כ"מדינת היזמות".

בשל סיבות היסטוריות הפלסטינים לא הצליחו לייצר מערכת כלכלית עצמאית לחלוטין. השקעות זרות ישירות ביהודה ושומרון וברצועת עזה כמעט ואינן קיימות. נכון ל-2019 ישראל מדורגת במקום 22 במדד הפיתוח האנושי של האו"ם מתוך 177 מדינות, בעוד שהרשות הפלסטינית מדורגת במקום ה-119.[דרוש מקור] בנוסף לחקלאות, ההכנסה הכלכלית העיקרית של הפלסטינים מתבססת על סיוע כלכלי מהקהילה הבינלאומית ועל עבודה של פלסטינים בישראל או במקומות אחרים בעולם.

פוליטיקהעריכה

היחסים הפוליטיים בין ישראל לפלסטינים מושרש בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במוקד הסכסוך עומדת בין היתר הדרישה של הפלסטינים להקים מדינה ריבונית על חלק מהטריטוריה שנמצאת כיום בשליטה ישראלית. ארץ ישראל, בתקופה שלפני קום מדינת ישראל ב-1948, הייתה טריטוריה אשר הייתה מוקפת בנהר הירדן, מצרים, הים התיכון, סוריה ולבנון. המאבקים על הטריטוריה עלו עקב דעות מנוגדות לגבי מי יש תביעה תקפה על הקרקע. לפי האוכלוסייה היהודית התנ"ך קובע שארץ ישראל הובטחה ליהודים על ידי אלוהים, ורבים מקרב האוכלוסייה היהודית מאמינים שארץ ישראל המודרנית היא המשך ליישוב היהודי שהיה קיים באזור זה בעת העתיקה. מנגד מרבית האוכלוסייה הערבית-פלסטינית אינה מוכנה להכיר בטענתם על האוכלוסייה הישראלית-יהודית. מרבית האוכלוסייה הפלסטינית סבורה כי מכיוון שלפני 1948 האוכלוסייה הפלסטינית-ערבית היו הרוב באזור ארץ ישראל, אזור ארץ ישראל צריך להיות בריבונות פלסטינית. הקונפליקט המתמשך בין ישראל לפלסטינים על אי יכולתם להכיר בטענותיו של האחר על הטריטוריה הוביל לאורך השנים לגלי אלימות וחוסר יציבות באזור.

הסכסוך הפוליטי בין ישראל לפלסטינים הוביל לאורך השנים לכך שארצות הברית ומדינות בולטות אחרות ניסו לקחת חלק ביישוב הסכסוך. עם זאת, פתרון לסכסוך עדיין לא נמצא.

המצב הנוכחיעריכה

יחסים כלכלייםעריכה

לפני הסכסוך האחרון, רבים מהפלסטינים היו מובטלים, ובשל כך הכלכלה הפלסטינית הייתה מדשדשת. נכון ל-2014 המצב של הכלכלה הפלסטינית רק החמיר כאשר 1 מתוך 6 פלסטינים נותרו ללא עבודה. מנכ"ל הבנק העולמי בגדה המערבית ועזה, סטיין לאו יורגנסן, הצהיר כי "ללא פעולה מיידית מצד הרשות הפלסטינית, תורמים, וממשלת ישראל אשר תתמקד בהחייאת הכלכלה ושיפור האקלים העסקי, החזרה לאלימות שראינו בשנים האחרונות, תהווה סכנה ברורה ומיידית".[דרוש מקור]

תיאום ביטחוניעריכה

התיאום הביטחוני בין כוחות הביטחון הפלסטיניים באזור יהודה ושומרון לבין כוחות הביטחון הישראליים היו מינימליים לאורך כל השנים. אף על פי כן, הצדדים כן משתפים פעולה למניעת פעילות של ארגון החמאס וארגון הג'יהאד האסלאמי באזור יהודיה ושומרון.

במרץ 2015 אימצה המועצה המרכזית של אש"ף החלטה הקוראת לנשיא הפלסטיני להפסיק את שיתוף הפעולה בין כוחות הביטחון הפלסטיניים עם ישראל על רקע הנתק ביחסים הכלכליים והפוליטיים.

משאבי מיםעריכה

אקוויפר ההר הוא מאגר מי התהום הגדול בישראל. אקוויפר ההר נפרס באזור שדרת ההר של ישראל, מעמק יזרעאל בצפון, דרך הרי יהודה והשומרון, ועד לבאר-שבע. האקוויפר מורכב משלושה אגנים של מי תהום - האגן המערבי, האגן המזרחי, והאגן הצפוני. בעוד שמרבית המים שזורמים לאקוויפרים הללו מגיעים ממזרח לקו הירוק, רוב האקוויפרים עצמם נמצאים בשטח ישראל. האגן המערבי, הידוע גם בשם "הירקון-תנינים", הוא בעל הערך הרב ביותר עבור ישראל, שכן הוא בעל קיבולת האחסון הגבוהה ביותר, שיעור השאיבה הגדול ביותר, ומתוכו ישראל שואבת את מרבית המים מתוך שלושת האגנים.

נהר הירדן הוא מקור מים נוסף לישראל ולפלסטינים. בעקבות החלטתה של מדינת ישראל על הקמת המוביל הארצי שיפנה חלק ממי נהר הירדן לטובתה, מדינות ערב השכנות לישראל תכננו לחסום את נהרות הבניאס, הדן והחצבני בעזרת סכרים שימנעו זרימת מים לנהר הירדן, ובכך לשתק את מקורות המים לכנרת. בסופו של דבר, הערבים לא מימשו את תוכניתם. בתקופה של טרום מלחמת ששת הימים (1967) התרחשה "המלחמה על המים" ומוביל המים הארצי היה מטרה לניסיון הפיגוע הראשון של ארגון טרור פלסטיני, פת"ח. מלחמה זו גרמה להעברת נקודת השאיבה של המוביל מהירדן ההררי לכנרת.

לאחר מלחמת 1967, ישראל כבשה את אזור יהודה ושומרון מירדן ובעקבות כך החלה להסדיר את השימוש במים באזור. ישראל הציבה מכסות שאיבה ועשתה זאת באופן שהפלסטינים לא יהיו רשאים לחפור בארות ללא היתר. מאז 1967 ניתנו אישורים להקמה של 23 בארות חדשות בלבד. הסכם אוסלו עסק בין היתר בסוגיית משאבי המים בסכסוך הישראלי פלסטיני.

השימוש הנוכחי במשאבי המיםעריכה

בשנת 2006 צריכת המים המתוקים בישראל הייתה 170 מ"ק לנפש בשנה. באותה השנה צריכת המים ברשות הפלסטינית בגדה המערבית הייתה 100 מ"ק לנפש בשנה. הממוצעים בשני האזורים ובארצות ערב הסובבות ירדו בהתמדה מאז 1967 עקב השפעות שינויי האקלים.

נכון ל-2015 הצריכה היומית לנפש בישראל נאמדת בכ-275 ליטרים ואילו הצריכה הפלסטינית נאמדת בכ-75 ליטרים.[דרוש מקור] הפער בצריכה בין שתי קבוצות האוכולוסייה התרחב במידה ניכרת ב-19 השנים האחרונות. חלק מן הנתונים הסטטיסטיים נובע מכך של-1.2 מיליון תושבי עזה יש גישה מוגבלת למים. המדיניות הישראלית אינה עוסקת ישירות בעזה מבחינת הקצאת משאבי מים. הסיבה לכך היא שאקוויפר עזה אמור לכאורה לספק את צורכי המים של אזור רצועת עזה.

בשנת 2010 ארגון החמאס אשר שולט באזור רצועת עזה השיק תוכנית לפיתוח תשתיות על מנת לרצועת עזה תהפוך עצמאית יותר מבחינת אספקת מים.[דרוש מקור] [דרושה הבהרה] התוכנית לא הושלמה. למרות נוכחותו של אקוויפר עזה, 90% ממי השתייה בעזה אינם ראויים לשתייה. שיעור הצפיפות הגבוה הוא גורם עיקרי לכך, שכן לתושבי עזה אין את הכלים והתשתיות הנכונים לנצל את מקור המים הקיים.

ישראל מספקת מים לגדה המערבית. ישראל מוכרת מים לגדה המערבית בשיעור של 53 מלמ"ק מים בשנה. הפלסטינים בגדה המערבית רוכשים כשליש מכלל אספקת המים שלהם מחברת מקורות. כמו כן, רוב המים נצרכים במגזר החקלאי הן באזור יהודה ושומרון והן בישראל. רק כ-5% מהטריטוריות באזור יהודה ושומרון הם קרקעות חקלאיות.[דרוש מקור]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "World Development Indicators". databank.worldbank.org. בדיקה אחרונה ב-8 בדצמבר 2015.