היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא תיאור על ציר הזמן של הסכסוך הישראלי-פלסטיני שיש המקדימים אותו לסוף המאה ה-19, ויש הקובעים את תחילתו בצמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית החל ב-1918 עם כיבושה של ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי בתום המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, וכינונו של הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל בשלהי המלחמה.

הסכסוך נגרם מכך שלשני הצדדים תביעות הדדיות וסותרות לשליטה על האזור המכונה "ארץ ישראל" בקרב היהודים ו"פלסטין" בקרב הערבים.

על ציר הזמן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני נחלק לכמה תקופות^{[דרושה הבהרה]} שונות מהותית זו מזו:

• התקופה העות'מאנית בארץ ישראל (הסתיימה בשנת 1917), בה ראו ערביי ארץ ישראל את עצמם כחלק מהשטח הערבי הכולל הנתון לשליטת האימפריה. סכסוכים באותה תקופה לא היו על רקע לאומי, אלא על רקע דתי, טריטוריאלי או פלילי.
• תקופת הממשל הצבאי הבריטי והמנדט הבריטי, בה שני הצדדים היו תחת שלטון בריטניה, תחת ישות מדינית אחת. אז נודע כ"הסכסוך הישראלי-ערבי" בארץ ישראל, ולא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
• בין הכרזת מדינת ישראל לבין מלחמת ששת הימים, אז כלל הסכסוך שלוש ישויות מדיניות נפרדות: מדינת ישראל, רצועת עזה שבשליטתה של מצרים והגדה המערבית שסופחה לירדן ונערכו מלחמות החל ממלחמת העצמאות.
• בין מלחמת ששת הימים ועד הסכמי אוסלו בתקופה זו פרצה האינתיפאדה הראשונה ונערכה ועידת מדריד (1991).
• מהסכמי אוסלו ועד האינתיפאדה השנייה, בתקופה זו הוקמה הרשות הפלסטינית לצד מדינת ישראל.
• מתחילת האינתיפאדה השנייה ועד 2005, במהלך תקופה זו נערך מבצע חומת מגן ואז שבה מדינת ישראל לפתוח במבצעי מעצרים בשטח A שביהודה ושומרון.
• מההתנתקות ועד היום: התקופה שלאחר הנסיגה החד צדדית של ישראל מרצועת עזה. הנסיגה הובילה להתחזקותו של ארגון החמאס ברצועה, אשר זכה לניצחון במערכת הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית 2006, ולאחר מכן השתלט על רצועת עזה ב-2007, לאחר עימות עם הפת"ח.

מקורות היסטוריים לסכסוך

ערכים מורחבים – ערביי ארץ ישראל, הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, תולדות האסלאם בארץ ישראל

הקשר של העם היהודי לארץ ישראל החל לפי המסורת היהודית בברית בין הבתרים עם הבטחת ארץ כנען, לאברהם על ידי אלוהים. אברהם התיישב בארץ ישראל יחד עם משפחתו. צאצאיו ירדו למצרים ולאחר יציאת מצרים שבו לארץ כנען והתנחלו בה. לאחר תקופת השופטים, בה לא הייתה הנהגה מסודרת, הוקמה בה ממלכת ישראל המאוחדת שהקימה את בית המקדש הראשון. ממלכה זו התפצלה לממלכת יהודה וממלכת ישראל. לאחר חורבן ממלכות אלו עם ישראל גלה לבבל. כ-70 שנה לאחר מכן, שב חלק מהעם לארץ ובנה את בית המקדש השני בחסות האימפריה הפרסית. בהמשך הוקמה בה ממלכת החשמונאים ולאחר הכיבוש הרומאי וסדרת מרידות שבמהלכן חרב בית המקדש התדלדלה מאוד האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, אך אוכלוסייה משמעותית עדיין התקיימה במקום עד שלהי התקופה הביזנטית, אך לבסוף רוב העם היהודי ירד לגלות.

ערביי ארץ ישראל התגוררו בה כבר בשלהי העת העתיקה. עד חורבן בית שני. הם מוזכרים כנוודים וסוחרים שעברו בארץ, ומהם נגבה מס. בספר נחמיה, שנכתב בתקופת בית שני מסופר על ערבים שהפריעו לבניין חומת ירושלים. בתקופה הביזנטית חיו בארץ "שבטים ערביים עובדי שדים ורוחות", לצדם של קהילות יהודים, שומרונים, עובדי אלילים ונוצרים. במאה ה-7 נכבש אזור ארץ ישראל על ידי הח'ליפות המוסלמית (ראו הכיבוש הערבי של ארץ ישראל), שהחלה לאכלס את אזור ארץ ישראל באוכלוסייה ערבית. במהלך מאות השנים הבאות, היקף האוכלוסייה היהודית בארץ השתנה פעמים רבות.

בסוף המאה ה-19, טרם ייסודה של הציונות, אזור המזרח התיכון, כולל ארץ ישראל, היה תחת שליטת האימפריה העות'מאנית קרוב ל-400 שנים. לקראת סוף המאה ה-19, ארץ ישראל הייתה מיושבת בעיקר על ידי ערבים מוסלמים, הן פלאחים ובדואים (בעיקר באזור הנגב ובאזור עמק הירדן) עם מספר קטן יחסית של נוצרים (בעיקר ערבים), דרוזים, צ'רקסים ויהודים (בעיקר מיהדות ספרד). באותה העת, רוב היהודים בעולם חיו מחוץ לארץ ישראל, בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה, כאשר בנוסף לכך באותה העת היו גם קהילות היהודיות גדולות באזורים שונים בקרבת הים התיכון, ברחבי המזרח התיכון וברחבי אמריקה. בירושלים התקיים רוב יהודי החל בשנת 1892.

המאה ה-19 - 1920: שורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני

עליית התנועות הלאומיות

ערכים מורחבים – התנועה הציונית, הלאומיות הערבית

צירים בקונגרס הציוני הראשון שנערך בשנת 1897 בעיר בזל בשווייץ.

שורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בסוף המאה ה-19 עם עליית התנועות הלאומיות בעולם, בהן הציונות והלאומיות הערבית. אף על פי שבמסורת היהודית קיימת שאיפה לשוב לארץ ישראל ושיבת ציון, האוכלוסייה היהודית החלה לדון באופן פעיל רק במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, כתגובה להתגברות האנטישמיות באירופה. כתוצאה מכך, בשנת 1897 נוסדה התנועה הציונית, התנועה הלאומית היהודית, תחת בנימין זאב הרצל - "חוזה המדינה". הרצל חתר להשגת הסכמה מהמעצמות להקמתה של "מדינת היהודים". התנועה הציונית קראה להקמת מדינת לאום לעם היהודי בארץ ישראל אשר יאפשר לממש את זכות העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית וישמש כמקלט ליהודים מרחבי העולם. לשם כך, ההסתדרות הציונית העולמית וקרן קיימת לישראל עודדו עלייה של יהודים לארץ ישראל ואספו תרומות אשר נועדו לגאולת קרקע בארץ ישראל, הן תחת השלטון העות'מאני והן תחת השלטון הבריטי.

באופן הדרגתי החלו השאיפות הציוניות להיתפס כאיום ממשי על ידי המנהיגים של ערביי ארץ ישראל. המתח בין הצדדים גבר, כשרכישת קרקעות מידי ערבים לצורך התיישבות יהודים, הובילה לסילוק פלאחים מהאדמות אותם עיבדו כאריסים. בקרב ערביי ארץ ישראל התפשטה תחושת נישול מאדמתם. בעקבות תלונות ערביי הארץ, השלטון העות'ומאני חוקק תקנות שהגבילו את העלייה היהודית לארץ ישראל. מספר גלי עלייה של אוכלוסייה יהודית הגיעו לארץ ישראל והיקף הפעילות של הארגונים הציונים בארץ ישראל גבר^{[דרושה הבהרה]}. האוכלוסייה הערבית-פלסטינית החלה במחאה כנגד רכישת קרקעות על ידי האוכלוסייה היהודית, וזו הובילה לכך שהשלטון העות'ומאני הורה בשנת 1892 על איסור גורף של מכירת קרקעות לזרים. ערב מלחמת העולם הראשונה חיו בארץ ישראל כ-85,000 יהודים, מחציתם בעלי נתינות זרה (לא-עות'מאנית).

מלחמת העולם הראשונה והשלכותיה

ערכים מורחבים – הצהרת בלפור, מכתבי חוסיין-מקמהון, הסכם ויצמן-פייסל

הצהרת בלפור לצד תצלום של הלורד בלפור

המזרח התיכון על פי סייקס-פיקו

במהלך מלחמת העולם הראשונה האימפריה העות'מאנית הצטרפה למעצמות המרכז ובשל כך האימפריה העות'מאנית הייתה כעת מעורבת בסכסוך עם בריטניה וצרפת. האפשרות שאזור ארץ ישראל ישחורר מהשליטה של האימפריה העות'מאנית, הובילה לכך שמרבית היהודים והערבים בארץ ישראל תמכו במדינות ההסכמה.

בשנת 1915, במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון קיבלה המשפחה ההאשמית, לטענתה, הבטחה להקמת מדינה ערבית ריבונית באזור בתמורה למרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית. אף על פי כן, בהצהרת בלפור שנמסרה לחיים ויצמן. בשנת 1916 הסכם סייקס–פיקו בין בריטניה לצרפת קבע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. ארץ ישראל נועדה, על פי ההסכם, להתחלק לאזורים שבשליטה בריטית ישירה והם: עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור חיפה. הגליל העליון נועד לשליטה צרפתית, ואילו יתר אזורי הארץ יהיו תחת שלטון בינלאומי. בשנת 1917, קיבל העם היהודי הבטחה להקמת בית לאומי לעם היהודי. בעוד שהצהרת בלפור הייתה ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית, היא הגדילה בפועל את החששות בקרב ערביי ארץ ישראל כי השאיפות הציוניות הן איום ממשי על ערביי ארץ ישראל.

לקראת סוף 1918, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, כבשו הבריטים את כל אזור ארץ ישראל מידי העות'מאנים. השטח נשאר תחת משטר צבאי בריטי עד יולי 1920 עת הממשל הצבאי סיים תפקידו והעביר סמכויותיו למנהל אזרחי בראשות "נציב עליון". 11 בספטמבר 1922 הוא המועד הרשמי בו בריטניה - המנהל האזרחי הבריטי בראשות הנציב העליון, קבלה את מנדט חבר הלאומים על ארץ ישראל.

ב-3 בינואר 1919 נחתם בלונדון הסכם ויצמן-פייסל בין חיים ויצמן בשם התנועה הציונית, לבין האמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חיג'אז, בשם הממלכה החג'אזית. בהסכם זה התחייבו הצדדים לשיתוף פעולה והסדרת היחסים בין התנועה הציונית לבין ממלכה ערבית מאוחדת בראשות פייסל שהייתה אמורה לקום בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי. התמוטטות הממלכה הערבית של סוריה וגירושו של פייסל, מלכה, הובילה לכך שירדה קרנה של התנועה הלאומית הסורית-ערבית בה תלו רבים מקרב ערביי ארץ ישראל את שאיפותיהם הלאומיות ובמקום זאת הם החלו לתמוך ברעיון המדינה הערבית בארץ ישראל.

כתב המנדט הבריטי של 1922 הפריד משטחה של ארץ ישראל את עבר הירדן המזרחי ואת ניהולו היא מסרה לבן המשפחה ההאשמית, עבדאללה, האמיר של עבר הירדן, לימים מלכה הראשון של ירדן.

בין השנים 1919 ל-1926 עלו לארץ ישראל קרוב ל-90,000 עולים יהודים. גל העלייה היהודי שהגיע לארץ ישראל באותה העת ומדיניות ההגירה של השלטונות הבריטים בארץ ישראל שאיפשרה זאת גרמו למירמור רב בקרב ערביי ארץ ישראל. מקצת מעולים אלו נקלטו על ידי תנועות מיישבות, אשר רכשו קרקעות ברחבי ארץ ישראל לצורכי הקליטה. במקרים מסוימים רכישת קרקע גדולה, מבעלי קרקעות שישבו בחו"ל, גרמה לסילוק התושבים הערבים אשר עיבדו את האדמות כאריסים, לרוב תוך מתן פיצוי. תופעה זו גרמה להתמרמרות רבה בקרב תושבי הארץ הערבים אשר הרגישו מנושלים ובשל כך התעצמה התנגדותם להגירה היהודית. תושבי הארץ הערבים התנגדו לעליה היהודית הגוברת לארץ ישראל משום שראו בה איום ממשי על זהותם כעם ועל שיוכם למרחב הערבי. בעקבות כך, במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 התדרדרו היחסים בין האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית והעוינות בין שתי הקבוצות גברה.

1920–1948: תקופת המנדט הבריטי

ערכים מורחבים – המנדט הבריטי, המרד הערבי הגדול, ועדות חקירה לארץ ישראל, תוכנית החלוקה, הכרזת העצמאות, הנכבה

לוחמים ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול, 1938

שינוי דרמטי ביחסי הערבים והיהודים חל בשנת 1920 - במהלך מלחמת הממלכה הערבית של סוריה-צרפת ולאחריה. בשנת 1920 לראשונה החלו להיערך הפגנות על ידי האוכלוסייה הערבית כנגד מדיניות המנדט הבריטי אשר התירה, באופן בלתי הוגן לטענתם, את העלייה היהודית. מורת רוח זו הובילה את האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בהמשך לבצע מעשי אלימות כנגד האוכלוסייה היהודית, וזאת על רקע המלחמה הערבית בסוריה ולבנון לעצמאות הממלכה הסורית, שטענה בעלות גם על שטחי המנדט הבריטי. באפריל 1920, במהלך חגיגות נבי מוסא, התחוללו בירושלים מאורעות תר"פ, בהם התנפלו ערבים על התושבים היהודים בעיר העתיקה. עם הפסד הערבים במלחמה בסוריה וקריסת הממלכה הסורית הערבית, לאומנים ערביים רבים עזבו את דמשק והפלסטינים שבהם, לרבות אמין אל-חוסייני, חזרו לירושלים והחלו להתרכז במאבק לאומני מקומי. בשנות ה-20 האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית הפכו עוינות זו לזו באופן מובהק. במאי 1921 פרעו הערבים באוכלוסייה היהודית בארץ ישראל - פרעות תרפ"א, בעקבותן נוסד ארגון ההגנה ככוח הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל.

ב-2 בנובמבר 1921 הצליחו החוגים הפלסטינים הקיצוניים להפוך את הפגנת המחאה נגד הצהרת בלפור להתפרצות נגד היהודים, אולם הוועד הפועל הערבי הסתייג ממנה, כוח המגן היהודי הצליח לבלום אותה והמשטרה הצליחה לדכאה. לאחר הפגנה זו, לא היו עוד התפרצויות אלימות עד פרעות תרפ"ט ב-1929. הארץ שקטה מאלימות, והתנועה הציונית זכתה בשמונה שנות פעילות ללא הפרעה, שבמהלכן היישוב היהודי כמעט הוכפל ושטח ההתיישבות שלו גדל.

ב-1921 נתמנה חג' אמין אל-חוסייני למופתי של ירושלים ולאחר מכן לנשיא המועצה המוסלמית העליונה. המופתי התבטא בחריפות נגד הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל והשתמש בכישרונו הריטורי ובמשרתו הדתית לשלהוב ההמונים. המופתי טען בין היתר כי היהודים עומדים להשתלט על הר הבית על מנת לבנות בו מחדש את בית המקדש היהודי, ניסה להשתלט על מתחם הכותל המערבי בטענה כי זהו מקום אשר קדוש למוסלמים והסית למלחמת קודש להצלת קודשי האסלאם. המתחים הדתיים סביב השליטה בכותל (פרשת הכותל ב-1928) והסלמת המתחים בין האוכלוסייה הערבית והיהודית הובילו בהמשך לפרעות תרפ"ט ב-1929. בפרעות נטבחו תושבי היישוב היהודי בחברון וניצולי הטבח גורשו מן העיר. מעשי אלימות התרחשו גם בצפת ובירושלים. 4 שנים מאוחר יותר פרצו מאורעות אוקטובר 1933.

באפריל 1936 הוכרזה שביתה ערבית כללית במטרה לאלץ את הממשלה הבריטית להיענות לתביעות הפלסטיניות לעצמאות. כדי לרכז את המאבק, הוקם הוועד הערבי העליון בראשות אמין אל-חוסייני. במקביל למרי האזרחי, הופעל טרור, במהלכו נרצחו יהודים בערים השונות. בהוראת המועצה המוסלמית העליונה, בחודש יוני החלו אנשי הדת המוסלמים להסית את ההמונים וקראו להם בשם האסלאם להצטרף אל המורדים. "המרד הערבי הגדול" נמשך עד 1939. מנהיגי מדינות ערב ניצלו את אי-הסדרים שנגרמו מהשביתה, על מנת להציע עצמם כמתווכים בין ההנהגה הפלסטינית ושלטונות המנדט, וב-1937 הסתיימה השביתה. האלימות הערבית הניבה פירות ובהדרגה החלה בריטניה לסגת מהרעיון של בית לאומי ליהודים ולהרהר בפתרון של מדינה דו-לאומית או אף מדינה ערבית עם מיעוט יהודי. בתגובה לפרעות האלימות הבריטים הקימו לאורך השנים מספר ועדות חקירה ממלכתיות - ועדת הייקראפט (1921), ועדת שו (1930), ועדת פיל (1936–1937) וכן פרסמו את הספר הלבן (1939).

הדו"ח של ועדת פיל משנת 1937 העלה לראשונה פתרון מסוג שתי מדינות לשני עמים לפיו ארץ ישראל תחולק לשתי מדינות בהתאם לגודל האוכלוסייה - מדינה יהודית שתכלול את מישור החוף, עמק יזרעאל, בית שאן והגליל התחתון, ומדינה ערבית שתכלול את עבר הירדן המזרחי ומערב ארץ ישראל (שטחי יהודה ושומרון, בקעת הירדן, מרבית הגליל והנגב). בצד היהודי היו חילוקי דעות בנוגע למסקנות הוועדה. בצד הערבי דחו את המסקנות וסירבו לחלוקת שטחים כלשהם בארץ ישראל עם היהודים. דחיית מסקנותיה של ועדת פיל על ידי הצדדים הביאה להקמת ועדה נוספת - ועדת וודהד, ששללה את מסקנותיה של ועדת פיל.

במאי 1939 פרסמה ממשלת בריטניה קובץ תקנות חדש אשר ביקש ליישם בארץ ישראל פתרון מדינה אחת, הקטין באופן משמעותי את מספר המהגרים היהודים אשר הורשו להיכנס לארץ ישראל והציב הגבלות על רכישת קרקע של היהודים מהערבים. ההגבלות הללו נשארו עד תום תקופת המנדט, תקופה אשר התרחשה במקביל למלחמת העולם השנייה ולשואה במהלכה פליטים יהודים רבים ניסו להימלט מאירופה. כתוצאה מכך, במהלך שנות השלושים ושנות הארבעים הנהגת היישוב היהודי ארגנה מספר גלי הגירה בלתי חוקיים של יהודים לארץ ישראל (ראו ההעפלה), דבר אשר גרם למתחים נוספים באזור.

אמין אל חוסייני נפגש עם אדולף היטלר, נובמבר 1941

בשנת 1941 במהלך פגישה עם אדולף היטלר ביקש אמין אל חוסייני מגרמניה הנאצית להתנגד, במסגרת המאבק הערבי-פלסטיני לעצמאות, להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. באותה פגישה קיבל אל-חוסייני את הבטחתו של היטלר כי גרמניה תשמיד את היישוב היהודי הקיים בארץ ישראל לאחר הניצחון הגרמני במלחמה. בעת המלחמה אף נערך מבצע צבאי ערבי-גרמני בארץ ישראל (מבצע אטלס). הגורמים הללו גרמו להתדרדרות היחסים בין ההנהגה הערבית לבין בריטניה, אשר פנתה לשיתוף פעולה עם היישוב במהלך התקופה המכונה מאתיים ימי חרדה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, כתוצאה מהמדיניות הנוקשה אותה נקטו הבריטים כלפי היישוב העברי חלה החרפה בחזית המאבק. ארגוני המחתרות היהודיות של היישוב העברי התאחדו לתנועת המרי העברי אשר פעלה בין השנים 1945 עד 1946 ותיאמה את פעולות ההתנגדות המזוינת לשלטון הבריטי. במקביל, הנהגת היישוב העברי ארגנה מבצעי העפלה במהלכם הובאו לארץ ישראל שבעים אלף עולים באמצעות ספינות מעפילים שפעלו בחשאיות ללא אישורם של השלטונות הבריטים כאשר רבים מהם נתפסו בדרך לארץ ישראל על ידי הבריטים ונשלחו למחנות מעצר בקפריסין (שהייתה באותה העת מושבה בריטית). לעלייה זו, שהתקיימה במקביל לחשיפת ממדי השואה בתקשורת העולמית, הייתה השפעה ניכרת על המצב בארץ ישראל והיא תרמה רבות לתמיכה של דעת הקהל העולמית ביישוב העברי בארץ ישראל. הממשלה הבריטית אשר ניסתה לאורך השנים לפתור את הסכסוך באמצעים דיפלומטים, החליטה, בסופו של דבר, להחזיר את כתב המנדט על פלשׂתינה-ארץ ישראל לארגון האומות המאוחדות, יורשו של חבר הלאומים.

מפת תוכנית החלוקה

ארגון האומות המאוחדות, ניסה לפתור את המתיחות האתנית הגוברת בין היהודים והערבים, שאך החריפה, משנראה כי המנדט מתקרב לסיומו. על מנת לבחון את פתרון הבעיה, מינה האו"ם ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל - ועדת אונסקו"פ, אשר כללה נציגים מארצות שונות. ועדת אונסקו"פ המליצה לפצל את השטח המנדטורי בארץ ישראל בין שתי מדינות - מדינה יהודית אשר תהיה מורכבת מרוב יהודי ומדינה ערבית אשר תהיה מורכבת מרוב ערבי, כאשר עיר הבירה, ירושלים, תהיה תחת מנדט בינלאומי והאוכלוסייה היהודית והערבית בה יהיו פחות או יותר שוות בגודלם. ההמלצה של ועדת אונסקו"פ, אשר נודעה בשם "תוכנית החלוקה" קבעה את כמות הקרקעות אשר הוקצו לכל צד. המדינה היהודית הייתה אמורה להיות בגודל 15,000 קילומטרים רבועים בקירוב והייתה אמורה לכלול מיעוט ערבי. המדינה הערבית הייתה אמורה להיות בגודל 11,000 קילומטרים רבועים בקירוב והייתה אמורה לכלול מיעוט יהודי. לפי תוכנית החלוקה אף מדינה לא הייתה אמורה להיות רציפה בשטחה. כמו כן, בית לחם הייתה אמורה להיות גם היא תחת שליטת האומות המאוחדות.

לוחמי ארגון ההגנה, 1947

אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה מתוכנית החלוקה. היהודים לא היו מרוצים משום שלפי התוכנית הם היו אמורים לאבד את ירושלים - אשר הכילה באותה העת רוב יהודי - וכמו כן חששו מיכולת העמידה של מדינה שלא תהיה בעלת שטח רציף. עם זאת, רוב הציבור היהודי בארץ ישראל קיבל את התוכנית ובהן הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ופעלה לקדם את אישור התוכנית. מנגד, חלקים מן הציבור היהודי, בהם ארגון האצ"ל, דחו בתוקף את תוכנית החלוקה.

בניגוד למחלוקת שהייתה בהנהגת היישוב היהודי בנוגע לתוכנית, בהנהגה הערבית דחו את התוכנית מכול וכול. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל - באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שאם תיושם התוכנית מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. המנהיגים הערבים באותה העת התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית.

המלצת הוועדה לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית אושרה לבסוף בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (תאריך שמצוין בישראל כ-"כ"ט בנובמבר") ברוב של 33 קולות מול 13 מתנגדים ו־10 נמנעים. תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיכנס לתוקפה בלילה שבין ה-14 ל-15 במאי 1948, התאריך בו הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל ולסיים את המנדט.

אישור תוכנית החלוקה הוביל למאבק מזוין נגד היישוב היהודי אשר בוצע על ידי הארגונים העיקריים של ערביי ארץ ישראל שנעזרו בכוחות מתנדבים מארצות ערב. המאבק כלל הן פיגועים ובעיקר מלחמה על צירי התחבורה ובשלב מאוחר יותר גם ניסיונות השתלטות על יישובים. מאבק מזוין זה, שהיה עדיין מוגדר כמלחמת אזרחים, והתגובות לו מצד הציבור היהודי, היוו את ראשיתה של מלחמת העצמאות.

דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל, 14 במאי 1948

ב־14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון בתל אביב על הקמת מדינת ישראל. הכרזת המדינה התייחסה להחלטת העצרת הכללית של האו"ם כאל ההצדקה המשפטית להקמת המדינה. בנוסף לכך ההכרזה קבעה, בהתאם לתוכנית החלוקה של האו"ם, כי מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל האזרחים ללא הבדל דת, גזע ומין ותבטיח חופש דת ומצפון, לשון וחינוך.

גבולות הקו הירוק

סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והכרזת הקמתה של מדינת ישראל הובילו למלחמה כוללת (ראו מלחמת העצמאות) אשר פרצה ב-14 במאי 1948. בעקבות ההכרזה פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את מדינת ישראל שזה עתה קמה. המלחמה הסתיימה בניצחונו של צה"ל, שהדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת עצרת האו"ם. ירדן, סוריה, לבנון ומצרים חתמו על הסכמי שביתת הנשק עם ישראל. הטריטוריות אותן ישראל לא כבשה - הגדה המערבית ורצועת עזה, עברו לשליטת ירדן ומצרים, בהתאמה. בנוסף לכך, לאחר מלחמת העצמאות שלטה ישראל על אזור מערב ירושלים ואילו ממלכת ירדן שלטה בעיר העתיקה ובשכונות המזרחיות של ירושלים, בהן גם הרובע היהודי אשר תושביו היהודים הועברו לישראל. בשנת 1950 סופחו השטחים שבשליטת ירדן כולל מזרח ירושלים באופן חד צדדי לממלכת ירדן והוחל עליה החוק הירדני, שטח זה זכה להגדרה המדינית "הגדה המערבית", ביטוי הנמצא בשימוש עד היום.

במהלך מלחמת העצמאות עזבו רוב הערבים תושבי שטחי ארץ ישראל שנכללו במדינת ישראל את בתיהם והיו לפליטים. ההערכות הן שמדובר בכ-700,000 עד 750,000 פליטים. חלק מן הערבים עזבו את מקום מושבם עוד לפני המלחמה, חלקם נמלטו במהלך הקרבות, ובחלק מהמקומות גורשו תושבים ערביים מיישוביהם בכוח או שהתבקשו להתפנות מהם באופן זמני על ידי ההגנה וצה"ל. רוב הפליטים הערבים לא הורשו לחזור לשטחי מדינת ישראל לאחר המלחמה, ולא קיבלו חזרה לרשותם את האדמות והרכוש שהשאירו מאחור. תוצאות אלה של מלחמת העצמאות מכונות על ידי הערבים הנכבה, שפירושה "האסון". במרבית מדינות ערב, למעט ירדן, לא הוענקה לפליטים וצאצאיהם אזרחות.

בשנת 1949, הציעה מדינת ישראל לשחרר חשבונות בנק קפואים ולאפשר לכ-100,000 שהיו חלק מבני המשפחות אשר התפצלו במהלך המלחמה לחזור לשטח המדינה. מדינות ערב דחו פשרה זו, בין היתר משום שהם לא היו מעוניינים לבצע כל פעולה אשר תכיר בקיומה של מדינת ישראל. בשנת 1950 חוקקה הכנסת את חוק נכסי נפקדים שהסדיר את הפקעת רכושם של הפליטים הערבים. נכון להיום (2022), חלק ניכר מהפליטים עדיין חיים במחנות פליטים ושאלת הסטטוס שלהם עדיין נותרה אחת מהסוגיות המרכזיות בסכסוך הישראלי פלסטיני וידועה כבעיית הפליטים הפלסטינים.

1949–1967: מהקמת מדינת ישראל עד מלחמת ששת הימים

ערכים מורחבים – העלייה ההמונית, פדאיון, הגדה המערבית תחת שלטון ירדן

עם הקמת מדינת ישראל בוטלו ההגבלות על הגירת יהודים. בעקבות כך היגרו מאות אלפי עולים יהודים, רובם ניצולי שואה מאירופה או פליטים מארצות האסלאם. בעקבות מלחמת העצמאות, קרוב ל-856,000 יהודים גורשו או נמלטו מבתיהם במדינות ערב ועלו לישראל, תוך שהם נאלצים להותיר מאחור את רוב רכושם. יהודי לוב, עיראק, תימן, סוריה, לבנון וצפון אפריקה עזבו את מדינותיהם עקב חוסר יציבות פוליטית וסכנה ממשית לחייהם, כאשר רובם נאלצו לנטוש את נכסיהם. 260,000 פליטים יהודיים הגיעו לישראל בין השנים 1948 - 1951, ו-600,000 עד 1972.

מרבית התושבים הערבים-פלסטינים אשר נותרו בשטחי מדינת ישראל לאחר המלחמה קיבלו אזרחות ישראלית. אף על פי כן, יחסן של שלטונות המדינה לאזרחים הערביים היה חשדני, ועל ריכוזי האוכלוסייה הערביים הוטל ממשל צבאי ומגבלות רבות. באמצעות מגוון אמצעים משפטיים הועברה בהמשך הבעלות על הקרקעות אשר ננטשו על ידי הפליטים הערבים במהלך המלחמה לבעלותה של מדינת ישראל. בשנת 1966, ביטל ראש הממשלה, לוי אשכול, את הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בעקבות ביטול הממשל הצבאי, בוטלו גם החוקים אשר הפלו לרעה את האוכלוסייה הערבית במדינה ולערביי ישראל הוענקו אותן הזכויות אשר הוענקו לשאר האזרחים במדינת ישראל.

לאחר מלחמת העצמאות, חלק מהפליטים הערבים-פלסטינים אשר שכנו בסוריה, בגדה המערבית תחת שליטה ירדנית וברצועת עזה תחת שליטה מצרית ניסו לחזור לתחומי מדינת ישראל, לאזורים בהם הם שכנו לפני המלחמה. כמו כן, חלק מן הערבים אשר נותרו בישראל הוכרזו כמסתננים וגורשו מהמדינה. ישראל התנגדה לשיבת הפליטים הערבים בחריפות - הן מסיבות מעשיות (ישראל טענה שהגירת הפליטים לישראל תביא לחיסולה כמדינה יהודית ותגרור מלחמת אזרחים) והן מסיבות מוסריות (ישראל טענה שמדינות ערב והפלסטינים עצמם הם האחראיים לבעיית הפליטים).

העימותים בין ישראל לפלסטינים לאורך הגבול הירדני החמירו באופן הדרגתי. בתחילה בוצעו פשיטות בקנה מידה קטן של כוחות פלסטינים בשטחי מדינת ישראל אשר הובילו בהמשך למספר פעולות תגמול ישראליות גדולות יותר באזור הגדה המערבית בהם, הפעולה בבית ג'אלה (1952), פעולת קיביה (1953), טבח מעלה עקרבים (1954), פעולות התגמול בראנטיס ופאלאמה (1953) ופעולת התגמול בנחאלין (1954). מבצע ישראלי כושל במצרים שכונה בישראל עסק הביש, הוביל להסלמת היחסים בין הציבור המצרי לקהילה היהודית במצרים, משום שסוכני המבצע גויסו מתוך הקהילה היהודית במצרים. בהמשך, בפברואר 1955 בעת פשיטה ישראלית על מוצב מצרי ברצועת עזה נהרגו 37 חיילים מצרים. בעקבות כך, החלה ממשלת מצרים לממן, לאמן ולחמש יחידות פדאיון אשר מנו מתנדבים פלסטינים מעזה. לאחר מבצע סיני בשנת 1956 הכריזה הממשלה המצרית על גירוש יהודי מצרים. יחידות הפדאיון הפלסטיניים הוציאו לפועל לאורך השנים פיגועים רבים נגד האוכלוסייה היהודית בישראל אשר יצאו מרצועת עזה וממצרים.

לאחר שנים רבות שבהן ניהלו יחידות הפדאיון הפלסטיניות את המאבק מול ישראל, בשנת 1964 נוסד הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. במהלך כינוס זה התקבלה גם האמנה הפלסטינית, אשר תוקנה ב־1968 בפרטים טכניים. האמנה הגדירה מיהו פלסטיני, טענה לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על פלסטין (היא ארץ ישראל), וקבעה שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל.

המתיחות בין ישראל למצרים הגיעה לשיאה בשנת 1967, כאשר כוחות יבשה מצריים צלחו את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני בעוד שמספר כוחות צבא נוספים איימו במקביל על ישראל מהחזיתות האחרים והכניסו את ישראל למצב חירום. בשל ההסלמה במצב והצפי הוודאי של תקיפה צבאית על ישראל בטווח הזמן המיידי, החליטה ישראל להנחית מכה מקדימה נגד הכוחות המצרים. המהלומה הצבאית הישראלית והפעולות הצבאיות שהתרחשו בעקבותיה הובילו למלחמת ששת הימים. בתום מלחמת ששת הימים, ישראל כבשה טריטוריות רבות בהן אזור רצועת עזה ממצרים ואזור הגדה המערבית מירדן (כולל את מזרח ירושלים). עוד באותו החודש החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד תושב קבע. מעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל וכיבושם של הגדה המערבית ורצועת עזה הפכו לסוגיות מהותיות בפני עצמן אשר התווספו למוקד המחלוקת סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בסיום המלחמה ישראל שלטה למעשה בכל האזור בו התקיים המנדט הבריטי. העובדה כי ארץ ישראל מעולם לא הייתה מדינה ריבונית העניקה תמיכה לטענתה של ממשלת ישראל לפיה מדינת ישראל לא כבשה טריטוריות ממדינה אחרת ולפיכך לא הפרה את הסעיף הרביעי של אמנת ז'נבה ואת החוק הבינלאומי.

בעקבות מלחמת ששת הימים, ב־20 בנובמבר 1967 התקבלה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות החלטה 242 אשר קראה ליצירת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון והצהירה בין היתר על הצורך להשיג פתרון צודק לבעיית הפליטים הערבים והיהודים במזרח התיכון. הסעיף בהחלטה הנוגע להשגת פתרון צודק לבעיית הפליטים גרם לפלסטינים להעלות דרישת זכות שיבה לישראל בעבור כל הפליטים הפלסטינים. ישראל התנגדה לכך. אולם בעבור הפלסטינים סעיף זה חיזק את רצונם להגדרה עצמית.

1967–1993: ממלחמת ששת הימים ועד הסכמי אוסלו

ערכים מורחבים – ספטמבר השחור, מלחמת יום הכיפורים, תוכנית השלבים של אש"ף, אגודות הכפרים

חמושים פלסטינים בירדן מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, 1969

תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים הביאה לפריחה של הלאומניות הפלסטינית והעלתה את קרנם של ארגוני "ההתנגדות המזוינת", ובראשם הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין. ביולי 1968 ארגונים אלה, השיגו רוב במועצה הלאומית הפלסטינית, וב־3 בפברואר 1969 בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית בקהיר נבחר מנהיג תנועת פת"ח, יאסר ערפאת לתפקיד יושב ראש הוועד הפועל של אש"ף ובכך הפך למעשה למנהיג הארגון, תפקיד בו החזיק עד למותו. כבר בראשית ימיו של ארגון אש"ף, השתמש הארגון באלימות אשר כוונה נגד מטרות אזרחיות וצבאיות ישראליות כדפוס קבוע במאבקו נגד ישראל. אש"ף ניסה תחילה להשתלט על האוכלוסייה בגדה המערבית אולם עד מהרה גורש על ידי כוחות צה"ל ונדחק לירדן.

בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים התבססו ארגוני הטרור הפלסטינים בממלכת ירדן ופעלו בגלוי משטחה במסגרת אש"ף, בראשות יאסר ערפאת. אנשי פת"ח חמושים שלטו למעשה בריכוזי הפלסטינים בירדן. מכיוון שהשושלת ההאשמית, שבראשה עמד באותה עת חוסיין מלך ירדן ייצגה רק כ-20% מאוכלוסיית ירדן, בעוד שרוב האוכלוסייה בירדן הייתה פלסטינית, הפכו הארגונים הפלסטינים לאיום של ממש על יציבות המשטר. המתקפות הבלתי פוסקות של הארגונים הפלסטינים על ישראל משטחה של ירדן הביא לפעולות תגמול קשות מצד ישראל בעומק ירדן בהם השתתף גם הצבא הירדני. בשנת 1969 בלבד בוצעו 3,170 פעולות נגד ישראל משטח ירדן. בתגובה ערכו כוחות צה"ל פשיטות בעומק ירדן ומטוסי חיל האוויר הישראלי הפציצו מטרות בשטחה (המפורסמת בפעולות היא פעולת כראמה בשנת 1968). בנובמבר 1968 ניסה המלך חוסיין לראשונה לבסס מחדש את שלטונו באמצעות הסכם בן שבעה סעיפים עם הארגונים הפלסטינים, שניסה להגביל את פעילותם של אנשי אש"ף ולכפוף אותם לחוקי המדינה.

ההסכם בין השלטון הירדני והארגונים הפלסטינים הופר בספטמבר 1970 לאחר שהארגונים הפלסטינים אשר ביקשו לערער את השלטון הירדני ולבצע הפיכה בכח הזרוע ניסו להתנקש בחייו של המלך חוסיין. במהרה הפך העימות למלחמה כוללת בין צבא ירדן לארגונים הפלסטינים החמושים (אירועי ספטמבר השחור). המלך חוסיין הצליח לבסוף לדכא את ההתקוממות של הארגונים הפלסטינים (תוך ניסיון של סוריה לפלוש מהצפון) ולהבטיח את שלטונה של השושלת ההאשמית בירדן. גל האלימות הביא למותם של עשרות אלפי אנשים, רובם המכריע פלסטינים. העימות המזוין נמשך עד יולי 1971 עם גירושו של אש"ף ללבנון. מספר גדול של פלסטינים הועברו ללבנון לאחר ספטמבר השחור והצטרפו למאות אלפי הפליטים הפלסטינים אשר כבר שהו שם.

מרכז הפעילות של ארגון אש"ף עבר בעקבות אירועי ספטמבר השחור ללבנון, כאשר הסכם חשאי (הסכם קהיר) אשר נחתם בשנת 1969 בין אש"ף לממשלת לבנון העניק תוקף חוקי לאוטונומיה הפלסטינית בחלקה הדרום-מזרחי של לבנון ולחופש הפעולה המדיני והצבאי של ארגון אש"ף בלבנון. תמיכה זו איפשרה לאש"ף להתבסס במקום ולהקים תשתית ללחימה נגד ישראל. פעילות זו הייתה חלק ממלחמת האזרחים הכוללת בלבנון ובעקבותיה קיבע יאסר ערפאת את מעמדו כשליט הבלעדי של חלקים נרחבים באזור דרום לבנון (ראו גם פתחלנד). ארגון אש"ף ניצל את שליטתו בדרום לבנון על מנת לבצע ירי של רקטות קטיושה אל עבר יישובי צפון ישראל ועל מנת לשלוח חוליות טרור לבצע פיגועי טרור על אדמת ישראל, ביניהם טבח מעלות (1974) והפיגוע במלון סבוי (1975).

בתחילת שנות השבעים החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף והחזית העממית לשחרור פלסטין בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות בחו"ל, בעיקר באירופה. בפברואר 1970 מחבלים תקפו את מטוס אל-על בטיסה 435 במינכן ובמאי הותקף אוטובוס ילדי אביבים ונהרגו 12 אנשים. שיא גל הטרור הפלסטיני נגד ישראל היה בשנת 1972, שבמהלכה התבצעו מספר פעולות טרור שהבולטות שבהן הן חטיפת מטוס סבנה, הטבח בנמל התעופה לוד וטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

ב-15 במרץ 1972 חוסיין מלך ירדן חשף במהלך שידור רדיו את תוכנית הפדרציה לפיה תוקם פדרציה המורכבת משתי מחוזות פדרליים - הממלכה ההאשמית של ירדן ומחוז פלסטיני-ערבי בגדה המערבית באזור שהיה לפני מלחמת ששת הימים בשליטת ירדן. על פי ההצעה לכל מחוז יהיה פרלמנט משלו ולשני המחוזות יהיה מלך אחד. חוסיין התנה את הקמת הממלכה הערבית המאוחדת בהסכם שלום בין ישראל לירדן אשר במסגרתו ישראל תוותר על השליטה במזרח ירושלים על מנת שטריטוריה זו תהפוך בירת המחוז הפלסטיני-ערבי של הממלכה הערבית המאוחדת. בסופו של דבר התוכנית נגנזה לאחר שארגוני השחרור הפלסטינים ומדינות ערב הביעו התנגדות נחרצת לתוכנית ולאחר שישראל דחתה בתוקף את האפשרות שישראל תעביר את השליטה במזרח ירושלים לידי ישות זו.

פיגוע כביש החוף: שלדת האוטובוס שנהרס בפיגוע כביש החוף.

טבח מינכן אירע בעיר מינכן שבגרמניה בספטמבר 1972 במהלך אולימפיאדת מינכן. בתחילת האירוע נלקחו בשבי 11 חברי משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן על ידי טרוריסטים פלסטינים חברי ארגון "ספטמבר השחור". החוטפים איימו להוציא להורג את בני הערובה אם דרישותיהם לא ייענו. בהמשך, במהלך ניסיון של משטרת גרמניה לחלץ את החטופים, נרצחו כל החטופים הישראלים. במהלך האירוע נהרגו גם חמישה מן המחבלים. שלושת המחבלים ששרדו את האירוע ונתפסו שוחררו ב-30 באוקטובר 1972, פחות מחודשיים לאחר האירוע, כאשר ממשלת גרמניה המערבית נכנעה לארגון "ספטמבר השחור", שחטף מטוס נוסעים של חברת "לופטהאנזה". בעקבות הטבח, תקפה ישראל בתחילה את מטה אש"ף בלבנון ובהמשך הגיבה לרצח הספורטאים במבצע זעם האל בו חיסלו סוכני המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים את רוב המחבלים האחראים לטבח.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים בעקבות מתקפת פתע מתוכננת היטב של צבאות סוריה ומצרים על ישראל. הכוחות המצרים והסורים נהנו מהפתעה טקטית כמעט מושלמת התקדמו באופן ניכר במהלך הימים הראשונים של המלחמה. בהדרגה עברו כוחות צה"ל מהתגוננות ובלימה בשתי החזיתות, למתקפת-נגד בשטחי מצרים וסוריה. בסופו של דבר הוכרזה הפסקת האש והמלחמה הסתיימה. אש"ף החרים את ועידת ז'נבה שסיימה את מצב הלחימה. מלחמת יום הכיפורים סללה את הדרך עבור הסכמי קמפ דייוויד בשנת 1978, אשר קבעו תקדים לתהליכי המשא ומתן העתידים עם ישראל.

בשנת 1974 אומצה תוכנית השלבים של אש"ף, הגורסת כי אין טעם לעסוק רק במאבק מזוין וכי כל פיסת אדמה של פלסטין שתוצע לפלסטינים בדרכים דיפלומטית, תילקח על ידם ותהווה עוד שלב בדרך לשחרור פלסטין. החלטה זו אפשרה לאש"ף למעשה לפנות גם לערוצים דיפלומטיים ונתנה הכשרה גם למדיניות של התפשרות.

במהלך אמצע שנות השבעים נעשו ניסיונות רבים מצד גרעינים של אנשי הציונות הדתית ליישב את אזור גב ההר ביהודה ושומרון ואת אזור רצועת עזה. שטחים אשר הוחזקו עד אז כקלף מיקוח להסדרי שלום עתידיים בין ישראל לפלסטינים. ניסיונות אלו נתקלו בתחילה בהתנגדות ממשלת ישראל אשר ביצעה פינויים חוזרים ונשנים של התנחלויות חדשות שקמו באזורים הללו. עם זאת, בהיעדר תהליך משא ומתן מול הפלסטינים ובשל פשרות שונות אשר הושגו לאורך השנים, נוסדו ההתנחלויות הראשונות באזורים הללו.

מגדל הפיקוח בשדה התעופה הישן של אנטבה שבו התקיים מבצע אנטבה

ביוני 1976 נחטף מטוס נוסעים של אייר פראנס שנשא 260 נוסעים בידי מחבלים פלסטינים וגרמניים. המחבלים חטפו את המטוס לנמל אנטבה שבאוגנדה ואחרי משא ומתן עם אידי אמין שחררו רק את הנוסעים הלא-יהודיים. החוטפים איימו להוציא להורג את 100 הנוסעים היהודיים הנותרים (ואת אנשי הצוות הצרפתי שסירבו לעזוב) אם דרישותיהם לא ייענו. ממשלת ישראל החליטה על מבצע חילוץ נועז וסיירת מטכ"ל, תחת פיקודו של יוני נתניהו שחררה את החטופים במבצע אנטבה.

עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 הביאה להאצה בבניית התנחלויות על גב ההר ולתמיכת הממשלה אשר כללה הטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית. בשנת 1977 הוקמו אגודות הכפרים שהיו ארגונים פוליטיים פלסטינים שקמו בשטחי יהודה ושומרון ושמו להם למטרה הן את קידומו של האזור הכפרי, והן קידומה של מסגרת מדינית פלסטינית עצמאית שתתקיים בדו-קיום לצד ישראל תוך שלילתו של אש"ף. בין הפעילים הבולטים בהתארגנות היו מוסטפא דודין ומוחמד נאצר. בשנת 1983 פעילות אגודות אלו הופסקה.

ב-11 במרץ 1978 הצליחו 11 מחבלים פלסטינים חמושים לחדור לישראל באמצעות סירת גומי ולבצע את פיגוע כביש החוף במהלכו נהרגו 35 ישראלים. הפיגוע הביא את ממשלת ישראל להחלטה לצאת למבצע ליטני שלושה ימים לאחר מכן במטרה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, ובכך להפחית את פעילותם כנגד ישראל. לאחר לחימה ממושכת הצליחו כוחות צה"ל להשיג יעד זה, וחברי ארגון אש"ף נסוגו צפונה אל מעבר לנהר הליטני אל תוך ביירות כאשר נוצרה רצועה רציפה לאורך קו הגבול (מובלעת חדד) בה שלט צבא דרום לבנון בתמיכה ישראלית. עם זאת, אש"ף נשאר באזור הר דב, משם המשיך לבצע ירי קטיושות ולשלוח חוליות טרור לישראל. למרות ההבנות בדבר הקמת יוניפי"ל והקמת צד"ל כחיץ בין ישראל לכוחות הפת"ח, נמשכה התחזקותו של אש"ף בדרום לבנון.

ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים הביא את ממשלת ישראל להחלטה לצאת למבצע צבאי מוגבל ("מבצע שלום הגליל") במהלך יוני 1982, חרף הסכם שביתת הנשק של יוני 1981. המבצע התפתח בסופו של דבר למלחמת לבנון הראשונה. מטרתה המוצהרת של ההתקפה הייתה הגנה על יישובי צפון ישראל מהתקפות המחבלים ובעיקר מהארגונים הפלסטינים אשר התרכזו באותה העת בדרום לבנון. המטרה שקבעה הממשלה בתחילת המלחמה הייתה כיבוש רצועה באורך 40 ק"מ, אך צה"ל הגיע בסופו של דבר עד לצפון לבנון וכבש את ביירות. לבסוף הושגה הסכמה להעברת יאסר ערפאת וחברי ארגון הפת"ח מביירות, בחסות כוח בינלאומי גדול לתוניסיה. במהלך המלחמה, כחלק מהשתלטות צה"ל על מערב ביירות, ביצעו אנשי הפלנגות הנוצריות את טבח סברה ושתילה במהלכו רצחו מאות מתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים שבמערב ביירות. על אף שהטבח בוצע על ידי הפלנגות הנוצריות, נתפסה ישראל כמעורבת בו, משום שצה"ל שלט באזור והפלנגות נכנסו למחנות באישורו. בעקבות הטבח קמה סערה ציבורית בישראל והוקמה ועדת חקירה ממלכתית בשם ועדת כהן אשר קבעה שלא נמצאו הוכחות למעורבות ישירה של צה"ל בטבח, אך קציני צה"ל ידעו, בשלב מסוים, על קיום הטבח ולא פעלו בנחרצות להפסקתו. ועדת החקירה הובילה להדחתו של אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון. המלחמה הסתיימה לבסוף ביוני 1985 כאשר כוחות צה"ל נסוגו לרצועת ביטחון צרה בדרום לבנון, במטרה להקים חיץ שיגן על יישובי הצפון.

ב-21 במאי 1985 בוצעה עסקת שבויים שבמסגרתה שוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים פלסטינים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים ישראלים (חזי שי, נסים סאלם ויעקב גרוף) שנלכדו בידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל בזמן מלחמת לבנון הראשונה. באותו הזמן, המשיך ארגון אש"ף לנהל בתוניסיה חזית דיפלומטית בינלאומית כנגד ישראל. בעקבות גל של פיגועי טרור נגד ישראלים, שהבולט ביניהם היא הרצח באקילה לאורו באוקטובר 1985, ישראל הפציצה את מפקדות אש"ף בתוניסיה במהלך מבצע רגל עץ.

בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה בשטחים אשר כללה הפרות סדר המוניות נגד השליטה הישראלית בשטחים. אף על-פי שאש"ף לא יזם את פריצת האינתיפאדה הראשונה, הרי יכולתו לשלוט בה במידה רבה חיזקה את מעמדו העולמי ובקרב הפלסטינים. האינתיפאדה הראשונה כללה בין היתר יידוי אבנים על ידי צעירים פלסטינים על כוחות צה"ל - דבר אשר הוביל להתעניינות רבה ולסיקור נרחב מצד התקשורת הבינלאומית. כמו כן, בשנת 1987 במהלך האינתיפאדה הראשונה ייסד אחמד יאסין את ארגון החמאס יחד עם עבד אל-עזיז א-רנתיסי. מאז הקמתו ארגון החמאס מעורב במה שהוא מכנה "התנגדות חמושה" נגד ישראל שכוללת בעיקרה ביצוע פעולות טרור כנגד האוכלוסייה האזרחית הישראלית. במהלך האינתיפאדה הראשונה, נהרגו בסך הכל 1,551 פלסטינים ו-422 ישראלים.

ב-15 בנובמבר 1988, שנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הכריז ארגון אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית בעת כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר. בפועל משום שלא היה כל שטח שבו יכלה "מדינת פלסטין" לממש את ריבונותה, לא הייתה להכרזה משמעות מעשית. הליגה הערבית הכירה מיידית במדינת פלסטין. לאחר לחץ אמריקאי הצהיר אש"ף כי הוא מכיר גם במדינת ישראל. בעקבות הצהרה זו הכירו ארצות הברית ומדינות רבות אחרות באש"ף.

מעמדו הבינלאומי של אש"ף הידרדר משמעותית בעקבות תמיכתו בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ. למלחמה הייתה השפעה עמוקה על הפלסטינים. הגירוש ההמוני של פלסטינים מכווית גדע חלק גדול מהעורף הכלכלי של אש"ף, ותמיכת הפלסטינים ויאסר ערפאת בעיראק במהלך העימות העמידה אותם במצב קשה בעולם הערבי. למצב זה הייתה השפעה גדולה על נכונות ערפאת לקחת חלק ביוזמות הדיפלומטיות ובהמשך בתהליך אוסלו.

בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, סבר הממשל האמריקאי כי המצב במזרח התיכון לאחר המלחמה יצר אווירה חדשה, שתאפשר את קידומו של המשא ומתן המדיני, וכי השעה כשרה לכינוסה של ועידה בינלאומית לשלום, שתנצל את "חלון ההזדמנויות" שנפתח. באוקטובר 1991 נערך כינוס ועידת מדריד אשר מטרתו היה קידום תהליך השלום בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב. את הוועידה כינסו במשותף נשיאי ארצות הברית וברית המועצות, שהזמינו אליה את נציגי ממשלות ישראל, סוריה, ירדן, לבנון ומצרים, וכן את נציגי האיחוד האירופי. הפלסטינים יוצגו בוועידה כחלק מהמשלחת הירדנית. עובדה זו הייתה למעשה התחכמות דיפלומטית שנועדה לאפשר משא ומתן ישראלי-פלסטיני מבלי שישראל תצטרך לשאת ולתת עם אש"ף.

בשנת 1992 התקיימו הבחירות לכנסת השלוש עשרה בהן ניצחה מפלגת העבודה בראשותו של יצחק רבין אשר הבטיח שהוא יגיע להסדר עם הפלסטינים תוך שישה עד תשעה חודשים.

1993–2000: התקופה מהסכמי אוסלו ועד האינתיפאדה השנייה

ערך מורחב – הסכמי אוסלו

יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בעת חתימת הסכמי אוסלו, 13 בספטמבר 1993

בינואר 1993 החלו נציגים ישראלים ונציגי הנהגת אש"ף לנהל שיחות משא ומתן חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו שבנורווגיה. ב־9 בספטמבר 1993, החליפו ראש אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין מכתבי הכרה הדדיים - יאסר ערפאת הכיר בשם אש"ף בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, התחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום והגדיר את סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את קיומה כ"בלתי-תקפים ובלתי ישימים", בעוד שיצחק רבין הכיר בשם מדינת ישראל באש"ף כנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני, התחייב לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף והתחייב לבטל את ההכרזה הישראלית על אש"ף כארגון טרור. במכתב נוסף שנשלח על ידי ערפאת לשר החוץ הנורווגי קרא ערפאת לעם הפלסטיני לחדול מן האלימות. הצהרת העקרונות של הסכם אוסלו שנחתמה בראשי תיבות בחשאי באוסלו ב־20 באוגוסט, נחתמה בטקס פומבי על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון ב־13 בספטמבר 1993.

בהסכם אוסלו, הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית במטרה שזו תהפוך לרשות הממשלתית ביישובים הפלסטינים באזור רצועת עזה ובאזור הגדה המערבית. לאחר תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. כמו כן ההסכם קבע כי הסוגיות עיקריות העומדות במחלוקת בין הצדדים (ירושלים, בעיית הפליטים הפלסטינים, ההתנחלויות, הגדרת הגבולות והסדרי הביטחון) יעלו כולם לדיון בהסכם הקבע. בתמורת לויתורים הישראלים, התחייבה הרשות הפלסטינית לקדם את הסובלנות כלפי ישראל בקרב החברה הפלסטינית ולהכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל.

הסכם אוסלו הוביל לתחילתו של תהליך משא ומתן ארוך בין ישראל לפלסטינים המכונה "תהליך אוסלו" אשר נמשך לאורך שנות התשעים כאשר ישראל והנהגת אש"ף היו מעורבים בתהליך המשא ומתן והתחייבו לחתור להסכמה הדדית ולהסדר מדיני מסוג פתרון שתי מדינות לשני עמים.

אחד ההיבטים הכרוכים בתהליך אוסלו נוגע במידה בה הרשות הפלסטינית עמדה לאורך תהליך אוסלו בהתחייבויותיה לקדם את הסובלנות כלפי ישראל בקרב החברה הפלסטינית. לאורך השנים הצטברו ראיות ממוקדות המעידות על כך שלאורך תהליך אוסלו הרשות הפלסטינית הייתה שותפה פעילה בעידוד ומימון פעילויות טרור נגד ישראלים. חלק גדול מהנהגת אש"ף, ארגוני האופוזיציה של אש"ף (חזית הסירוב), החמאס והג'יהאד האסלאמי התנגדו מלכתחילה להסכמי אוסלו. עד היום קיימת מחלוקת רבה בקרב הציבור הישראלי לגבי התוצאות החיוביות והיתרונות אותם הפיק תהליך אוסלו. התומכים בתהליך אוסלו טוענים כי הוא הפיק התקדמות אשר הובילה לחברה פלסטינית בת־חיים, אשר מקבלת את זכות קיומה של ישראל. מנגד, המתנגדים להסכם טענו כי הוויתורים רק גרמו לפלגים הפלסטינים הקיצוניים להגדיל את מעגל האלימות כלפי ישראל על מנת לזכות בויתורים נוספים, ללא כל הסכמה אמיתית, הטבות, רצון טוב, או פיוס אמיתי עם ישראל בתמורה.

בפברואר 1994 ביצע פעיל תנועת כ"ך ברוך גולדשטיין פיגוע ירי במערת המכפלה שבחברון במהלכו רצח 29 מתפללים פלסטינים (ראו טבח מערת המכפלה). בעקבות הפיגוע הכריזה ממשלת ישראל על תנועת כ"ך, שבה היה חבר גולדשטיין, כארגון טרור, והוציאה אותה אל מחוץ לחוק. כנקמה על טבח מערת המכפלה, באפריל 1994, החל ארגון חמאס לבצע פיגועי התאבדות בריכוזי אוכלוסייה אזרחית ישראלית ברחבי ישראל. אף על פי שגל הפיגועים הראשון, אותו ארגן יחיא עיאש ("המהנדס"), החל כנקמה על טבח מערת המכפלה, מרגע שהוכנס השימוש באמצעי זה הוא הפך לדפוס פעולה קבוע של הארגון נגד ישראל.

במאי 1994 פינתה ישראל את כוחות צה"ל מרוב רצועת עזה ומאזור העיר יריחו במסגרת הסכם קהיר והשטחים הועברו לידי הרשות הפלסטינית שהוקמה באותה העת. בהדרגה החלו להעביר שטחים נוספים לידי הפלסטינים. ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית החדשה חתמו ביניהן על הסכמים כלכליים שנקראו הסכמי פריז, וכן הוקמה המשטרה הפלסטינית במטרה לאכוף את הסדר באזורי הרשות. צה"ל המשיך להחזיק באחריות על ההגנה מפני איומים חיצוניים ועל הישראלים שגרים בהתנחלויות.

ב-28 בספטמבר 1995 חתמו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת על הסכם אוסלו ב' אשר היווה את סיום השלב הראשון של תהליך המשא ומתן בין ישראל לאש"ף והעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה וכן ב-450 כפרים פלסטינים. בתמורה ההנהגה הפלסטינית הכירה בזכות קיומה של מדינת ישראל והתחייבה לחדול מהשימוש בטרור. אף על פי כן, ארגון החמאס ושאר הפלגים הפלסטיניים התנגדו להסכם הביניים וביצעו באותה העת פיגועי התאבדות רבים ברחבי ישראל.

המתח בישראל אשר נבע מהמשך פעילות הטרור והכעס בקרב חלקים גדולים מהציבור הישראלי על הוויתורים הטריטוריאליים, הוביל לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995 על ידי יגאל עמיר, סטודנט יהודי בעל אוריינטציה ימנית קיצונית. בעקבות רצח רבין, שמעון פרס מילא את מקום ראש ממשלת ישראל. פרס המשיך במדיניות רבין בתמיכה בתהליך אוסלו.

במהלך 1996, זכה ארגון הפתח, הארגון הגדול באש"ף, לרוב במועצה המחוקקת הפלסטינית ויאסר ערפאת הפך ליו"ר הרשות הפלסטינית. עם הקמת הרשות הפלסטינית, היא הפכה למוקד הפוליטי הפלסטיני, והיוותה את הזירה העיקרית לריבונות הפלסטינית המתהווה. במהלך השנים בין הסכמי אוסלו לבין פרוץ האינתיפאדה השנייה, נדחק אש"ף לשוליים הבינלאומיים תוך שהרשות הפלסטינית תופסת במידה רבה את מקומו. הזהות שנוצרה בין שני הגופים מכך שראש אש"ף עמד בראש הרשות ושצמרת הרשות הורכבה מצמרת הפת"ח הקלה על המעבר. עם זאת אש"ף נותר הארגון היציג של הפלסטינים והשיחות נערכו עמו ולא עם הרשות הפלסטינית.

תמונת זירת הפיגוע הראשון של הפיגועים בקו 18 בירושלים. 26 ישראלים נהרגו בפיגוע זה.

בתחילת 1996 התנקש שירות הביטחון הכללי הישראלי בחייו של יחיא עיאש באמצעות טלפון סלולרי ממולכד. בתגובה ביצע ארגון החמאס גל פיגועי התאבדות בישראל. בעקבות פיגועים אלה החלה הרשות הפלסטינית לפעול נגד חמאס ולדכא את פעילותה.

במהלך שנת 1996, בעקבות הספקות שהחלו להתעצם בקרב חלקים גדולים מהציבור הישראלי לגבי תהליך אוסלו, במערכת הבחירות שנערכה באותה השנה עלה לשלטון בנימין נתניהו על רקע הבטחותיו לנקוט בקו נוקשה יותר במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית והתניית כל התקדמות מדינית בפעולות אותן תנקוט הרשות למניעת פעילות הטרור נגד ישראלים. במהלך כהונתו, על אף שנתניהו לא ביטל את תהליך אוסלו, לדבריו הוויתורים שעשו הישראלים עודדו את הפלגים הפלסטינים הקיצוניים, מבלי שישראל קיבלה כל מחוות ממשיות בתמורה מצד הפלסטינים. בשל כך, נתניהו הביע אי ההסכמה עם הנחת היסוד המרכזית של תהליך אוסלו, שתהליך המשא ומתן עם הפלסטינים צריך להמשיך להתבצע בשלבים והדגיש כי קיום הנסיגות של ישראל צריכים להתבצע רק במקביל לקיום ההתחייבויות של הרשות הפלסטינית וכי המשך הוויתורים הישראלים צריך להגיע רק לאחר שיושגו הסכמים משותפים בין הצדדים לגבי סוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו מעמדה של ירושלים ושינוי האמנה הלאומית הפלסטינית. מנגד, התומכים בתהליך אוסלו טענו שתהליך המשא ומתן בשלבים יוביל להכרה הדדית ולדו-קיום של הפלסטינים עם ישראל אשר יוביל בהמשך לפיוס אמיתי בין הפלסטינים לישראל, כאשר המשא ומתן על סוגיות הליבה של הסכסוך יתבצע בשלבים המאוחרים יותר של תהליך המשא ומתן.

בינואר 1997 חתם נתניהו על הסכם חברון עם הרשות הפלסטינית אשר בעקבותו צה"ל העביר חלקים בחברון לשליטה פלסטינית מלאה בעוד שהאזור בחברון בו התרכז היישוב היהודי בחברון אשר הכיל גם 40 אלף תושבים פלסטינים, נשאר בשליטת של צה"ל. במהלך שנת זו, בעקבות שני פיגועי התאבדות קטלניים בירושלים אשר הוצאו לפועל על ידי ארגון החמאס, נשלחו שני סוכנים חשאיים ישראלים לירדן לחסל את ראש הלשכה המדינית של ארגון החמאס, ח'אלד משעל, באמצעות רעל מיוחד (ראו ניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל). עם זאת, הפעולה הסתבכה והסוכנים נתפסו על ידי הירדנים. בתמורה לשחרורם של הסוכנים שלחה ישראל תרופת נגד אשר הצילה את חייו של משעל, ובמקביל שחררה עשרות אסירים ביטחוניים פלסטינים ובראשם השייח' אחמד יאסין. שחררו של יאסין והקמת כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית הביאו להפוגה זמנית של פיגועי התאבדות עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה.

בסופו של דבר, חוסר התקדמות בתהליך השלום הביא לתהליך משא ומתן אינטנסיבי שנערך במשך עשרה ימים במקום מבודד בארצות הברית ובמעורבותה המלאה של ארצות הברית ודיפלומטים נוספים שנשלחו על ידי המלך חוסיין. תהליך המשא ומתן הוביל להסכם ואי בין ישראל לרשות הפלסטינית, אשר היווה תוספת להסכמי אוסלו שקדמו לו, ופירט את הצעדים אותם ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית צריכים לנקוט על מנת ליישם את הסכם הביניים משנת 1995 (הסכם אוסלו ב') וקבע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, בטקס רשמי בבית הלבן, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו היוותה את אחד הגורמים לנפילת ממשלתו של נתניהו. כמו כן, מימוש ההסכם נתקל בהמשך בקשיים משני הצדדים ולא כובד במלואו.

אהוד ברק, ביל קלינטון ויאסר ערפאת בועידת קמפ דייוויד של שנת 2000

בשנת 1999, נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. ברק המשיך במדיניות רבין בתמיכה בתהליך אוסלו. ב-24 במאי 2000, 18 שנים לאחר שישראל השתלטה על אזור דרום לבנון במהלך מלחמת לבנון הראשונה, כוחות צה"ל נסוגו באופן חד צדדי ומוחלט מרצועת הביטחון בדרום לבנון. בהמשך תקופת כהונתו של אהוד ברק ניסה ברק לכפר על הקיפאון במשא ומתן עם הפלסטינים ובמטרה לשים קץ למעגל האלימות ההולך וגובר עם הפלסטינים, דחף ברק לפסגה בתיווך נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, שבה יושג הסדר קבע והסכסוך יחתם אחת ולתמיד. בעקבות מהלך זה, התפרקה רוב ממשלתו של ברק והוא נסע ביולי 2000 לקמפ דייוויד כמעט ללא תמיכה בכנסת. בקמפ דייוויד התקיים משא ומתן מרתוני בין ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק ליושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, בחסות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. המשא ומתן הגיע לבסוף למבוי סתום לאחר שערפאת לא קיבל את ההצעה אשר הוצגה בפניו אשר נוסחה על ידי המתווכים הישראלים והאמריקנים. ברק הטיל לאחר מכן את האשמה על יאסר ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון - טענה שזכתה לגיבויו של הנשיא קלינטון והנסיך הסעודי בנדר.

2000 – 2005: האינתיפאדה השנייה

ערכים מורחבים – האינתיפאדה השנייה, גדר ההפרדה, תוכנית ההתנתקות

חיילי צה"ל בשכם במהלך מבצע חומת מגן, אפריל 2002

תוכנית ישנה של גדר ההפרדה שלא יצאה אל הפועל עקב קשיים מדיניים, משפטיים ותקציביים. לחצו כאן לתוכנית המעודכנת.

ב-28 בספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה כמענה לתביעתו של ראש הממשלה אהוד ברק להכריז על קץ הסכסוך, כאשר התואנה הייתה שעלייתו של אריאל שרון להר הבית איימה על קודשי האסלאם. במסגרת האינתיפאדה השנייה, ישראל והפלסטינים מצויים במאבק מזוין אשר נמשך עד היום עם ארגוני הטרור הפלסטינים. האינתיפאדה השנייה מנתה עד היום אלפי הרוגים בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב אזרחים והפכה קטלנית יותר מאשר האינתיפאדה הראשונה. חלק גדול מהציבור הפלסטיני החשיב את האינתיפאדה השנייה כמלחמת שחרור לאומית לגיטימית נגד כובש זר.

כישלון תהליך אוסלו, פרוץ האינתיפאדה השנייה והעלייה בכמות פיגועי הטרור הפלסטיניים הובילה את מרבית הציבור הישראלי וההנהגה הפוליטית בישראל לאבד את האמון ברשות הפלסטינית כשותפה אמיתית לשלום. עקב העלייה בכמות פיגועי הטרור במהלך האינתיפאדה השנייה, אשר בוצעו בעיקר על ידי ארגון החמאס נגד אזרחים ישראלים, החלו כוחות צה"ל לבצע פשיטות ומעצרים באופן שוטף באזור הגדה המערבית. בנוסף, ישראל הגבירה את מדיניות החיסולים (ראו סיכול ממוקד) של פעילי החמאס. בתחילה מדיניות זו הופעלה כנגד פעילים צבאיים שנחשבו כ"פצצות מתקתקות", אך ככל שעבר הזמן הופעלה מדיניות זו גם כנגד אנשי "הזרוע הפוליטית" של הארגון, המפיחים רוח במפרשי "הזרוע הצבאית", גדודי עז א-דין אל-קסאם. מדיניות זו עוררה מחלוקת רבה בישראל ובעולם. אחת הטענות שהועלו כנגד מדיניות זו היא שהיא לא הייתה יעילה ואף השיגה את התוצאה ההפוכה בכך שהיא ליבתה את האש. כמו כן, ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם בארץ ובעולם טענו שהיא מהווה למעשה ביצוע גזר דין מוות ללא משפט.

דחפור די-9 בשירות צה"ל, על רקע גדר ההפרדה

עקב חוסר התקדמות הדיפלומטית במשא ומתן עם הפלסטינים, בתחילת 2001, תוך כדי האינתיפאדה, נערכו הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה כאשר ב-6 בפברואר 2001 ניצח מועמד הליכוד, אריאל שרון אשר הקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה. בשל ההחמרה במצב המדיני סירב שרון להמשיך את תהליך המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית וניסה אף לגרום להפחתת כוחה של הרשות הפלסטינית באמצעים שונים, להראות את הקשר בינה לטרור, ולגרום לה לדה לגיטימציה בעולם.

בשנת 2002 במהלך פסגת הליגה הערבית בביירות הועלתה לראשונה הצעה לתוכנית מדינית חלופית אשר תביא לקיצו את הסכסוך הישראלי-ערבי והסכסוך הישראלי-פלסטיני (ראו היוזמה הסעודית). בהמשך גובשה ההצעה לכדי תוכנית מדינית המקובלת על כלל המדינות הערביות החברות בליגה הערבית. לפי התוכנית, כל מדינות ערב ינרמלו את יחסיהן עם ישראל ויביאו לקיצו של את הסכסוך הישראלי-ערבי בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה משטחי רמת הגולן, רצועת עזה ויהודה ושומרון (לרבות מזרח ירושלים). כמו כן, במסגרת התוכנית נדרשה ישראל לאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, ו"למצוא פתרון צודק" לבעיית הפליטים בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם. ישראל דחתה את היוזמה בעיקר בשל הוויתורים הטריטוריאליים הרבים הכרוכים בה.

לאחר תקופה של הבלגה יחסית מצד ישראל, בסופו של דבר, לאחר פיגוע התאבדות קטלני במיוחד במלון פארק בנתניה אשר אירע ב-27 במרץ 2002 בו נרצחו 30 ישראלים, הורה שרון על יציאה למבצע חומת מגן. המבצע היה מבצע צבאי בקנה מידה גדול אשר נמשך בין ה-29 במרץ ל-10 במאי 2002 ואשר במהלכו פעלו כוחות צה"ל בערים הפלסטיניות באזור הגדה המערבית. מבצע זה והמבצעים הצבאיים שבאו אחריו תרמו באופן משמעותי להפחתת פיגועי הטרור הפלסטיניים בישראל.

במסגרת המאמצים להילחם בטרור הפלסטיני, ביוני 2002 החלה ישראל להקים את גדר ההפרדה לאורך גבולות הקו הירוק עם הגדה המערבית. לאחר שגדר ההפרדה הוקמה, פיגועי ההתאבדות ומתקפות הטרור הפלסטיניות בישראל ירדו ב-90%. עם זאת, גדר ההפרדה הפכה למכשול מהותי נוסף בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

במהלך שנת 2003, על רקע המצב הביטחוני והכלכלי הקשה בישראל, במערכת הבחירות לכנסת ה-16 השיגה מפלגת הליכוד בראשותו של שרון ניצחון ברוב מוחץ. הבחירות הביאו להודנה ולוועידת עקבה בקיץ 2003 שבה התקבלה מפת הדרכים. בעקבות קבלת מפת הדרכים הוקם גוף מתווך בינלאומי בשם הקוורטט לענייני המזרח התיכון אשר מיוצג על ידי ציר מיוחד המורכב מארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם.

ב-19 במרץ 2003 מינה ערפאת את אבו מאזן (מחמוד עבאס) לראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית בעקבות לחץ של ישראל וארצות הברית. במהלך תקופת כהונתו של אבו מאזן התנהלו מאבקי כוח בינו לבין ערפאת אשר סירב להעביר לידיו את השליטה בכוחות הביטחון הפלסטינים. בעקבות כך, באוקטובר 2003 התפטר אבן מאזן מתפקידו. בראיון שנתן כשנה לאחר התפטרותו נימק את התפטרותו בהיעדר שיתוף פעולה מצד ממשלת ישראל והממשל האמריקני וכן בהסתה פרועה שהתנהלה נגדו ברחוב הפלסטיני.

בסוף שנת 2003, הודיע שרון על כוונתו לבצע נסיגה חד צדדית מיישובי גוש קטיף וצפון השומרון ללא כל הסכם, וזאת במטרה להסיר את מוקדי החיכוך העיקריים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית. התוכנית קיבלה את השם "תוכנית ההתנתקות". תוכניתו השנוייה במחלוקת עמדה בסתירה לאידאולוגיה אותה ייצג אריאל שרון בהתלהבות לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו ושעל בסיסה נבחר בבחירות. תוכנית ההתנתקות התקבלה בהתנגדות חריפה מהימין, אף שבשמאל, לאחר הסתייגות ראשונית, זכה לתמיכה כמעט גורפת. במקביל להעלאת רעיון ההתנתקות, המשיך שרון בקו קשוח ולוחמני כנגד הטרור, והורה, בין היתר, על חיסולם של מנהיגי החמאס, אחמד יאסין ואחריו עבד אל-עזיז רנטיסי. מדיניות הסיכולים הממוקדים פגעה קשה בתשתית ההנהגתית והצבאית של חמאס. בשנת 2004 חוסלו רוב המהנדסים הבכירים של ארגון החמאס ופעילים בכירים בתעשיית הקסאם. פגיעות קשות אלה הביאו להחלשה בכוחו של ארגון חמאס לבצע פיגועי התאבדות בשטח ישראל, והוא הגיב בהגברת ירי הרקטות לעבר יישובי גוש קטיף ושדרות.

בעקבות מותו של מנהיג אש"ף ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ב-11 בנובמבר 2004, נבחר בינואר 2005 נציג הפת"ח מחמוד עבאס לתפקיד יושב ראש הרשות הפלסטינית. אחד מההאשמות העיקריות שהועלתה נגד הרשות הפלסטינית לאחר מותו של ערפאת, גרסה כי ערפאת ובכירים בארגון הפת"ח קיבלו לאורך השנים מיליארדי דולרים במסגרת הסיוע הכספי אשר הועבר לידם ממדינות וארגונים זרים כאשר מעולם לא נעשה שימוש בכספים הללו לצורך פיתוח החברה הפלסטינית. הועלו באותה העת טענות כי הכסף שימש כביכול עבור הוצאותיו האישיות של ערפאת. ההאשמות הללו החלו להתגבר באופן הדרגתי וכתוצאה מכך החלה להתעצם תמיכת הציבור הפלסטיני בארגון החמאס, אשר לעיתים קרובות נתפס על ידי הציבור הפלסטיני כהגון יותר וכיעיל יותר, בעיקר משום שהוא הקים מוסדות ושירותים סוציאליים שונים עבור הציבור הפלסטיני. ארגון החמאס הצהיר גם באופן מפורש כי הוא לא מכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, ולא מכיר בתהליך אוסלו או כל תהליך שלום אחר עם ישראל. כמו כן, ארגון החמאס הצהיר בגלוי כי הוא עודד וארגן פעולות טרור ופיגועים רבים נגד ישראלים לאורך השנים. התחזקות ארגון החמאס בקרב הציבור הפלסטיני, ההתפוררות ההדרגתית של הרשות הפלסטינית וארגון הפת"ח, תוכנית ההתנתקות הישראלית ובעיקר מותו של יאסר ערפאת הביאו לשינוי המדיניות של תנועת החמאס, אשר בתחילת שנת 2005 החלה לשים דגש רב יותר על מאפייניה הפוליטיים של התנועה.

באוגוסט 2005 בוצעה תוכנית ההתנתקות במהלכה פינתה ישראל באופן חד צדדי את כל ההתנחלויות הישראליות ומחנות צה"ל מרצועת עזה וכן ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון אף על פי שהשליטה על מעברי הגבול של רצועת עזה עם מצרים וכמו גם השליטה הבלעדית במרחב האווירי והימי של רצועת עזה נשארו בידי ישראל. לאחר הנסיגה, העיר שדרות ושאר היישובים הישראליים הסמוכים לרצועת עזה הפכו למטרות קבועות לרקטות קסאם ופצצות מרגמה אשר נורו מאזור רצועת עזה.

2005 – 2023: התעצמות החמאס

ערכים מורחבים – חמאסטן, מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, מבצע שומר החומות, מתקפת הפתע על ישראל (2023), מלחמת חרבות ברזל

ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש ונשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בועידת אנאפוליס

בבחירות שנערכו ב-25 בינואר 2006 למועצה המחוקקת הפלסטינית ניצח ארגון החמאס. בעקבות כך, ארצות הברית ומדינות אירופיות שונות הפסיקו את כל הזרמות הכספים לחמאס ולרשות הפלסטינית, כאשר הם עמדו על כך שארגון החמאס חייב יהיה להכיר בקיומה של ישראל, לנטוש את השימוש באלימות ולהכיר בהסכמי השלום אשר הושגו בעבר. ישראל סירבה לקיים משא ומתן עם ארגון החמאס, שכן ארגון החמאס לא נטש את האמונה לפיה לישראל אין זכות קיום וכי כל מדינת ישראל היא כיבוש בלתי חוקי ולכן יש להשמידה. מדינות האיחוד האירופי וארצות הברית איימו בחרם כלכלי על הרשות הפלסטינית במקרה שהחמאס לא יכיר בקיומה של ישראל, לא יתנער מהתמיכה בטרור ולא יכיר בהסכמי השלום שנחתמו בין אש"ף לישראל בעבר. חמאס סירבה לתנאים אלו, והאיחוד האירופי החליט על אי מתן תרומות ישירות לרשות הפלסטינית עד שתעמוד בהן. ארגון החמאס ציין בגלוי כי הוא איננו מכיר בזכותה קיומה של ישראל, אף על פי שהארגון הביע פתיחות לביצוע הודנה או הפסקת אש ארוכת טווח. ארגון החמאס נחשב על ידי ישראל ועל ידי מדינות רבות אחרות לארגון טרור ולכן איננו רשאי להשתתף בהליך משא ומתן רשמי.

הפצצת חיל האוויר הישראלי ברצועת עזה בעת מבצע עופרת יצוקה

רקטת קסאם אשר נורתה מלב עזה לעבר יישובי דרום ישראל, ינואר 2009

ביוני 2006 במהלך מבצע מתוכנן היטב של החמאס, הצליחו פעילי ארגון החמאס לעבור את הגבול בין ישראל לרצועת עזה, להתקיף טנקים ישראלים, להרוג שני חיילי צה"ל ולחטוף את החייל הישראלי גלעד שליט חזרה איתם אל תוך רצועת עזה. בעקבות אירוע זה ובתגובה לירי המתמשך של רקטות על ידי ארגון החמאס מרצועת עזה על היישובים הישראלים בחלקה הדרומי של ישראל, פרץ עימות בין ארגון חמאס לבין ישראל באזור רצועת עזה (ראו מבצע גשמי קיץ).

ניצחון החמאס הוביל בהמשך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, אשר נערך בין ה-12 ביוני ל-14 ביוני 2007, במהלכו ארגון החמאס הצליח להשתלט על רצועת עזה. במהלך העימות נערכו מספר קרבות ירי בין כוחות הפת"ח לכוחות החמאס. רוב מנהיגי הפת"ח ברחו למצרים ולגדה המערבית בעוד שחלקם נלקחו בשבי וחלקם נרצחו. העימות הוביל למעשה לפיצולה של הרשות הפלסטינית לשניים, כאשר רצועת עזה נמצאת בשליטת החמאס והגדה המערבית נשארה בשליטת ארגון הפת"ח. ב-15 ביוני הכריז אבו מאזן על פירוק הממשלה הפלסטינית, על פיטורי ראש הממשלה אסמאעיל הנייה ועל מצב חירום כללי בעקבות השתלטות החמאס על הרצועה. ארגון החמאס טען בתגובה שהחלטות אבו מאזן אינן מקובלות.

בנובמבר 2007 התקיימה בארצות הברית ועידת אנאפוליס בה השתתפו בית היתר נציגי ישראל והרשות הפלסטינית. בניגוד להסכם אוסלו ולועידת ואי, ובדומה לועידת מדריד, לא היוותה ועידת אנאפוליס סיכום של משא ומתן, אלא ניסיון לפתיחתו. מטרת הוועידה הייתה לנסות להניע מחדש את תהליך השלום, ולסלול את הדרך למשא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. הוועידה הייתה הפעם הראשונה בה שני הצדדים הגיעו להסכמה על כך שפתרון שתי המדינות הוא הפתרון אשר יביא לקץ הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הכנס הסתיים בהנפקת הצהרה משותפת של שני הצדדים.

הסכם הפסקת אש בן שישה חודשים אשר הושג בין החמאס לישראל פג ב-19 בדצמבר 2008. ארגון החמאס וישראל לא הגיעו להסכמה לגבי התנאים אשר יאפשרו את ההארכה של הפסקת אש. ארגון החמאס האשים את ישראל בכך שישראל לא מסירה את הסגר על רצועת עזה, ועל פשיטה ישראלית אשר נערכה ב-4 בנובמבר על מנהרה פלסטינית אשר חצתה את הגבול מן הרצועה אל תוך ישראל, אשר היווה לטענת החמאס הפרה של הפסקת אש. ישראל מצידה האשימה את החמאס בהפרה של הפסקת האש בטענה שהארגון המשיך בירי רקטות קסאם ומרגמה לעבר יישובי ישראל הסמוכים לרצועת עזה.

ירי הרקטות המתמשך לעבר יישובי עוטף עזה ומערב הנגב הביא לבסוף את ממשלת ישראל להחלטה לצאת ב-27 בדצמבר 2008 למבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. מטרות המבצע המוצהרות היו צימצום ירי הרקטות לעבר ישראל ככל שניתן והקטנת כוחו של ארגון חמאס. המבצע היה מבצע צבאי נרחב אשר כלל התקפות מן האוויר, פעילות של חיל הים וכניסת כוחות קרקעיים. פעילות המבצע התמקדה בבסיסי החמאס, במחנות האימונים של כוחות המשטרה ובמטה ומשרדי כוחות המשטרה. התשתיות האזרחיות של תנועת החמאס ברצועת עזה, בהם מסגדים, בתים, מתקנים רפואיים ובתי ספר, הותקפו גם כן. ישראל טענה מצדה כי רבים מהמבנים הללו היו שימשו כמחסני נשק עבור כלי נשק ורקטות של טרוריסטים. לאורך העימות ארגון החמאס הגביר את ירי רקטות הקסאם והמרגמה לעבר יישובי ישראל, אשר פגעו אף בערים אליהם ירי הרקטות לא הגיע בעבר כגון באר שבע ואשדוד. המבצע אשר ערך 22 ימים זרע הרס רב ברצועת עזה, גרם לאבדות רבים בקרב פעילים בארגון החמאס, וכמו כן גרם לחיסול מספר משגרים ומחסני תחמושת רבים ברחבי רצועת עזה. בפעולה נהרגו, לפי גורמי רפואה רשמיים וארגוני זכויות אדם בעזה, כ-1,300 פלסטינים. לטענת צה"ל בפעולה נהרגו 1,166 פלסטינים, מתוכם 871 היו אנשי חמאס וארגוני טרור אחרים (חלקם בבגדים אזרחיים), וכ-300 מהם נהרגו כבר בשלב א' של המבצע (ההפצצות האוויריות). פעמים רבות נפגעו אזרחים במהלך ירי של צה"ל לעבר חמושים ששהו בלב האוכלוסייה האזרחית. לטענת הפלסטינים רוב ההרוגים היו אזרחים ורק 92 היו לוחמים של הארגונים השונים.

על ממשלתו של בנימין נתניהו שהחלה את כהונתה ב-31 במרץ 2009, הופעל לחץ רב מצד ממשל הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, להקפיא את המשך הבנייה בהתנחלויות של הגדה המערבית ולפעול להקמת מדינה פלסטינית. במהלך הנאום של הנשיא אובמה בקהיר ב-4 ביוני 2009, פנה אובמה לעולם הערבי והצהיר בין היתר כי ארצות הברית אינה מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות הישראליות וכי היא מפירה הסכמים קודמים וחותרת תחת המאמצים להשיג שלום. ב-14 ביוני, עשרה ימים בלבד לאחר הנאום של אובמה, נשא נתניהו נאום מדיני באוניברסיטת בר-אילן בו פרש את חזונו המדיני בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במרכז הנאום הביע נתניהו לראשונה, הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה ובהכרה של הפלסטינים בישראל כמדינת העם היהודי. ב-26 בנובמבר 2009 נכנסה לתוקפה הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים, לאחר שהקבינט המדיני-ביטחוני אישר הצעת נתניהו בעקבות הלחץ של ממשל אובמה להקפאת הבנייה בהתנחלויות. בספטמבר 2010, הסכים נתניהו להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים, אך עם תום תקופת ההקפאה דרשו הפלסטינים תקופת הקפאה נוספת, ולאחר שישראל דחתה דרישה זו הייתה הקפאה של המשא ומתן בין הצדדים.

במהלך ספטמבר 2011 הוביל הרשות הפלסטינית את המהלך להכרה של האומות המאוחדות במדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ב-23 בספטמבר נשא יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס נאום חריף כנגד ישראל בעצרת הכללית של האומות המאוחדות בו הצהיר (לפני הנאום) שהפלסטינים לא יכירו במדינה יהודית. באותו יום הגישה הרשות הפלסטינית בקשה למזכ"ל האומות המאוחדות באן קי מון להכיר בפלסטין כמדינה ה-194 שחברה באו"ם.

במהלך אוקטובר 2011, הושגה עסקה בין ישראל לארגון החמאס אשר במסגרתה שוחרר החייל הישראלי השבוי גלעד שליט בתמורה ל-1,027 אסירים פלסטינים וערבים-ישראלים, בהם מאות טרוריסטים שנשפטו למאסרי עולם על ביצוע ותכנון פיגועי טרור ובכללם רצח של 569 אזרחים ישראלים.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה. תוצאות ההצבעה היו:
     בעד      נגד      נמנעים      נעדרים      מדינות שאינן חברות

ב-14 בנובמבר 2012 השיקה ישראל את מבצע עמוד ענן ברצועת עזה במטרה להפסיק את ירי הרקטות מרצועת עזה ולשבש את היכולות של הארגונים המיליטנטיים הפלסטיניים. המבצע החל עם חיסולו של ראש הזרוע הצבאית של ארגון החמאס אחמד ג'עברי. לפי דובר צה"ל, במהלך המבצע פגע צה"ל בלמעלה מ-1,500 מטרות והרג כ-30 פעילי טרור בכירים, ומנגד נורו מרצועת עזה 1,506 רקטות אל עבר ראשון לציון, באר שבע, אשדוד, אשקלון ומרכזי אוכלוסייה אחרים בישראל, כאשר 421 מתוכם יורטו על ידי מערכת כיפת ברזל. במהלך העימות תל אביב ספגה לראשונה פגיעות מהאוויר מאז מלחמת המפרץ (1991), וכמו כן רקטות נורו גם לעבר ירושלים. במהלך המבצע נהרגו ארבעה אזרחים ישראלים ושני חיילים, כתוצאה מפגיעת רקטות. על פי מקורות פלסטינים, נהרגו במבצע 139 פלסטינים, רובם אזרחים, מתוכם 34 ילדים. לפי צה"ל נהרגו ברצועה 177 בני אדם, מהם 120 מחבלים ו-57 אזרחים. כמו כן, במהלך המבצע ארגוני הטרור השיקו פיגוע רב נפגעים באוטובוס נוסעים בתל אביב באמצעות ערבי-ישראלי מטייבה (שבמקור היה פלסטיני תושב יהודה ושומרון) שהתאזרח בישראל במסגרת הליך איחוד משפחות. בפיגוע זה נפצעו מעל ל-20 אזרחים ישראלים. ב-21 בנובמבר הוכרזה הפסקת אש לאחר ימים של משא ומתן בין חמאס לישראל בתיווך מצרי.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה חרף התנגדותה של ישראל.

בסוף חודש יולי 2013 נפגשו נציגי ישראל והרשות הפלסטינית בוושינגטון כדי לחדש את המשא ומתן, לאחר שלוש שנות קיפאון. שיחות אלו הסתיימו ללא תוצאות של ממש.

ביולי 2014 נחטפו ונרצחו באזור חברון שלושה תלמידי ישיבה על ידי אנשי חמאס. ישראל פתחה במבצע חיפושים ומעצרים נרחב עד למציאת הגופות, וחמאס בתגובה הגביר את ירי הרקטות מרצועת עזה. רציחתו של נער ערבי-ישראלי מירושלים, ככל הנראה על ידי אזרחים יהודים, הציתה גל של מהומות מצד ערבים. ירי הרקטות המתגבר מרצועת עזה לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל הביא לבסוף את ממשלת ישראל להחלטה לצאת ב-8 ביולי למבצע צוק איתן ברצועת עזה. מטרות המבצע המוצהרות היו הפסקה מוחלטת של ירי הרקטות מהרצועה ופגיעה במנהרות החמאס.

במאי 2021 אירעו רצף של אירועים אלימים במספר מוקדים שבשליטת מדינת ישראל. המהומות התפרצו על רקע התסיסה בירושלים, שהלכה וגברה במהלך חודש הרמדאן, במחאה של תושבי שייח' ג'ראח הערבים על הכוונה לפנותם מבתיהם. בעקבות ההסלמה החמאס והג'יהאד האסלאמי ירו אלפי רקטות על יעדים שונים בישראל כאשר בתגובה ישראל פתחה במבצע שומר החומות וביצעה תקיפות אוויריות מרובות ברצועת עזה. כתוצאה מהאלימות 14 אזרחים (בהם 1 מהודו, 2 מתאילנד) וחייל צה"ל אחד נהרגו בישראל וכמו כן מאות אזרחים ושוטרים ישראלים נפצעו. בתקיפות צה"ל נהרגו ברצועת עזה כ-225 פעילי טרור, מהם 25 בכירים. לפי האו"ם במהלך האירועים נהרגו בסך הכל 256 פלסטינים ונפצעו כאלפיים פלסטינים בסך הכל.

2023 ואילך: מלחמת חרבות ברזל

מפה המציגה בכחול את האזור הנרחב בישראל אותו תקפו מעל לאלף מחבלים במהלך מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר 2023

בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, פתחו ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני במתקפת פתע על ישראל. בחסות שיגור אלפי רקטות, חדרו כ־3,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים ומתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,150 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ־251 אנשים, ובהם נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל כשהם בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ־1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 301 חיילים, 55 שוטרים ו־10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בתגובה הכריזה ישראל על מלחמה נגד ארגוני הטרור הפלסטינים, שכללה תקיפות אינטנסיביות מהאוויר ומהים ותמרון קרקעי, והובילה לעשרות אלפי הרוגים להרס ברצועת עזה. הסכסוך התעצם ונערך במקביל במספר זירות מול איראן, חזבאללה בלבנון, והחות'ים בתימן אשר מנסים להפעיל לחץ בינלאומי שישראל תסיים את המלחמה בעזה ותאפשר לחמאס להמשיך לשלוט ברצועת עזה. במסגרת המלחמה הצליחו כוחות צה"ל להשתלט מחדש על ציר פילדלפי, ולבצע חיסול ממוקד של בכירים רבים בארגון החמאס. נכון ל-23 ביולי 2024 נהרגו במלחמה בסך הכל 1,459 ישראלים, מתוכם 665 חיילי צה"ל, ובצד הפלסטיני נהרגו בעזה מעל 39,090 אנשים, ומתוכם לפחות 13,000 מחבלים. כמו כן הציתה המלחמה שיח עולמי ער, הפגנות תמיכה והתנגדות, וגל אנטישמיות ברחבי העולם.

ב-19 ביולי 2024 בית הדין הבינלאומי לצדק קבע שסיפוח הקרקע ובניית ההתנחלויות של ישראל במזרח ירושלים ובגדה המערבית אינם חוקיים, ודרש שישראל תפסיק לעשות זאת "בהקדם האפשרי". כמו כן בית הדין הבינלאומי לצדק קבע שהכיבוש הישראלי בגדה המערבית הוא אפרטהייד.

נתונים דמוגרפיים

האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית ברחבי ארץ ישראל

חלק זה מציג את הנתונים הדמוגרפיים של האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, מדינת ישראל, וביהודה והשומרון וחבל עזה במהלך שתי המאות האחרונות אשר מבוססים על נתונים ממפקדי האוכלוסין וממסמכים רשמיים אשר מתארים את ההרכב הדמוגרפי באזורים הללו. בערך דמוגרפיה של ישראל תוכלו לקבל סקירה מפורטת יותר של ההרכב הדמוגרפי הנוכחי של כלל האוכלוסייה במדינת ישראל.

המאה ה-19 עד 1948

דמוגרפיה בארץ ישראל שנה יהודים ערבים סה"כ 1800 6,700 268,000 274,700 1880 24,000 525,000 549,000 1915 87,500 590,000 677,500 1931 174,000 837,000 1,011,000 1936 > 400,000 < 800,000 1,200,000 1947 630,000 1,310,000 1,940,000 תוכנית החלוקה של האו"ם (1947) בשטח אשר הוקצה למדינה היהודית בשטח אשר הוקצה למדינה הערבית יהודים ערבים יהודים ערבים 538,000 397,000 10,000 804,000

1949 עד 1967

דמוגרפיה בישראל שנה ישראל סה"כ יהודים ערבים 1949 1,013,900 159,100* 1,173,000 1961 ? ? ? בשנים 1948 ו-1949 האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל פחתה במידה ניכרת עקב מלחמת העצמאות, שהביאה לבריחה או גירוש של מאות אלפי ערבים והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים. ואילו האוכלוסייה היהודית כמעט הכפילה עצמה משום קליטת עולים חדשים, בהם פליטי השואה ופליטים יהודים ממדינות ערב שגורשו בשל מלחמת 1948 ממדינות ערב.

דמוגרפיה של רצועת עזה תחת הכיבוש המצרי ושל יהודה ושומרון תחת הכיבוש הירדני שנה רצועת עזה תחת הכיבוש המצרי יהודה ושומרון תחת הכיבוש הירדני סה"כ יהודים ערבים יהודים ערבים 1950 ? 240,000 ? 765,000 ? 1960 ? 302,000 ? 799,000 ?

1967 עד היום

דמוגרפיה בישראל שנה ישראל סה"כ יהודים ערבים 1967 2,383,600* 392,700 2,776,300 1973 2,845,000* 493,200 3,338,200 1983 3,412,500* 706,100 4,118,600 1990 3,946,700* 875,000 4,821,700 1995 4,522,300* 1,004,900 5,527,200 2000 4,955,400* 1,188,700 6,144,100 2006 5,137,800 1,439,700 6,652,896 נתונים אשר כוללים גם את האוכלוסייה היהודית-ישראלית אשר מתגוררת/התגוררה בהתנחלויות הישראליות באזור יהודה ושומרון ורצועת עזה.

דמוגרפיה של רצועת עזה והגדה המערבית תחת שלטון ישראל שנה רצועת עזה תחת שלטון ישראל יהודה ושומרון תחת שלטון ישראל סה"כ יהודים ערבים יהודים ערבים 1970 ? 368,000 ? 677,000 ? 1980 ? 497,000 ? 964,000 ? 1985 ? 532,288 ? 1,044,000 ? 1990 ? 642,814 ? 1,254,506 ? 1995 ? 875,231 ? 1,626,689 ? 2000 ? 1,132,063 ? 2,020,298 ? 2006 0 1,428,757 255,600 2,460,492 4,144,849

האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית בירושלים

המאה ה-19 עד 1948

דמוגרפיה בירושלים

שנה	יהודים	ערבים	סה"כ
1860	6,000	6,000	12,000
1892	26,000	16,000	42,000
1922	34,000	29,000	63,000
1942	86,000	54,000	140,000
1948	99,830	65,170	165,000

1949 עד 1967

דמוגרפיה בירושלים (יולי 1967)

יהודים	ערבים	סה"כ
200,032	65,968	266,000

1967 עד היום

דמוגרפיה בירושלים

שנה	יהודים	ערבים	סה"כ
1995	417,000	174,400	591,400
2000	437,240	220,260	657,500

ראו גם

	ספר: היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• הסכסוך הישראלי-ערבי
• היסטוריה של מדינת ישראל
• הכרה במדינה פלסטינית

לקריאה נוספת

• בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 2001-1881, תרגם יעקב שרת, ספרית אפקים, עם עובד, 2004.
• יואב גלבר, הזמן הפלסטיני - ישראל, ירדן והפלסטינים 1970-1967, דביר, 2018.