ויקיפדיה

המלחמה על המים

מאבקים בין ישראל למדינות ערב סביבה על ניצול מקורות המים בצפון ישראל

"המלחמה על המים" או "הקרב על המים" היו סדרת המאבקים בין ישראל למדינות ערב הגובלות בה, בעיקר סוריה, בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, סביב ניצול מקורות נהר הירדן ומוביל המים הארצי של ישראל.

מפת אזור מקורות הירדן בה מסומנים הנחלים המזינים את נהר הירדן
מפת הסכם שביתת הנשק עם סוריה 1949. מסומנים בגוון כהה שלושת האזורים המפורזים כולם בגבולות מדינת ישראל על פי הסכמי שביתת הנשק, בגבולות המדינה היהודית על פי החלטת החלוקה ובגבולות הסכם ניוקומב-פולה - הגבול המנדטורי הבינלאומי 1923: הצפוני, רמת הבניאס מול הקיבוצים דן, דפנה ושאר ישוב, המרכזי, רצועה צרה המתחילה בחופה המזרחי של ימת החולה, ממשיכה מדרום לימה במשולש גאוגרפי ובמרכזו המושבה משמר הירדן, ולאחריו רצועת שטח צרה לאורך נהר הירדן (הגבול הבינלאומי לאורך רצועה זו נמתח על הגדה המזרחית של הנהר) המתרחבת מעט בקרבת שפך הנהר לכנרת, והדרומי, הגדול מכולם, בשיפולי דרום רמת הגולן, הנושק לגדה המזרחית של הכנרת, קודקודו הצפוני בעין גב, מזרחו במפגש הגבולות ישראל, סוריה וירדן (אל-חמה)- שפך הירמוך לירדן ודרומו בסמוך למעגן (קיבוץ).
אזורים מפורזים בין ישראל ושכנותיה ב-1949

בעיני העולם הערבי הייתה שאלת מי הירדן מרכיב חשוב של הבעייה הפלסטינאית בכללותה ושל הסכסוך הערבי-ישראלי. המלחמה על המים תרמה להידרדרות למלחמת ששת הימים, הייתה גורם חשוב בקביעת האסטרטגיה הערבית ולעיצוב תוכנית צבאית לחיסולה של מדינת ישראל.[1]

על פי הגדרה רחבה, הקרב על המים התרחש בשנים 1951–1966. הגדרה צרה יותר מתייחסת לנסיונן של סוריה ולבנון בשנים 1964–1966, במקביל להפעלת המוביל הארצי במחצית השנייה של 1964, להטות את מקורות הירדן - נחל דן, בניאס וחצבאני, כך שלא ישפעו לירדן ההררי בשטח ישראל ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן הדרומי, שהיו מחוץ לשטחה של ישראל[2].

משום הפער בין התוכניות של מדינות ערב לבין היכולת להוציאן לפועל, הן משום המאבק הפנים-ערבי[3], הן נוכח התגובה הישראלית והבין-לאומית, הניסיון נכשל.

רקע עריכה

גאוגרפיה עריכה

נהר הירדן הוא מקור המים המתוקים הגדול בישראל. הוא נוצר מאיחודם של שלושה נהרות: החצבני – שמקורותיו בלבנון; הבניאס – שמקורותיו היו בזמנו בסוריה; והדן – שמקורותיו בישראל וסוריה עד למלחמת ששת הימים[4]. שלושת הנחלים חוברים אל הירדן באזור כפר בלום שבעמק החולה. עד מלחמת ששת הימים נכח הצבא הסורי על הגדה המזרחית של נהר הירדן ממערב לקו הגבול הבין-לאומי בין ישראל לסוריה, שנמצא על הגדה המזרחית של הנהר, בקטע המתחיל בתל דן ומסתיים בכנרת[5] ופעל נגד צה"ל והיישובים גם באזורים המפורזים וממערב להם.

רקע מדיני עריכה

  ערך מורחב – יחסי ישראל–סוריה

ב-1949 נחתמו הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לבין מצרים, ירדן, לבנון וסוריה. הסכם זה הביא לסיומה של מלחמת העצמאות. סוריה הייתה האחרונה מבין המדינות עמה הגיעה ישראל להסכם, כאשר סלע המחלוקת היה מיקומו של קו שביתת הנשק. סוריה הייתה הפולשת היחידה לשטחה הריבוני של מדינת ישראל שבתום הקרבות נותרו בשליטתה שטחים שעל פי תוכנית החלוקה וקו הגבול הבינלאומי נועדו להיות בתחום המדינה היהודית. ישראל טענה שקו שביתת הנשק צריך לחפוף לגבול הבינלאומי, לכן, בחזיתות האחרות, הסיגה את כוחותיה משטחים שלא יועדו לה וכך ציפתה שתנהג גם סוריה. בהסכם שביתת הנשק, שנחתם ב-20 ביולי 1949, נקבע כי השטחים שעליהם השתלטו הסורים ממערב לגבול הבינלאומי ושטחים נוספים יהיו במעמד של שטחים מפורזים, דהיינו, אין להכניס אליהם כוחות צבא. בנוסף, נקבע בהסכם שיש להחזיר את החיים האזרחיים באזורים אלה למסלול רגיל[6]. ישראל נתנה לסעיף 'נורמליזציה של החיים האזרחיים' פירוש מרחיב, כלומר, פיתוח; ואילו סוריה אימצה פירוש סטטי – שימור המצב הקיים.

עד 1967 סבלה ישראל מנחיתות טופוגרפית לאורך הגבול עם סוריה, למעט באזור כורזים. השליטה הישראלית בגבול עם סוריה ולבנון הושגה באמצעות שני גושי הגנה: גוש תל-חי – שכלל את הגליל העליון המזרחי עד קיבוץ עמיעד; גוש כנרת בדרום – שכלל את הכנרת וחופיה, עמק הירדן ועד קיבוץ גשר. המפקדה שכנה במשטרת צמח. השליטה הסורית נעשתה דרך מפקדה שישבה בקוניטרה ועוד מספר מפקדות חטיבה שישבו בפיק שבדרום הרמה, בבית המכס העליון ובזעורה שבצפון רמת הגולן. בתקופה שבין 1953 ל-1967 התגוררו באזור הגבול כ-25 אלף ישראלים ב-35 יישובים[7].

עבודות ההטייה עריכה

  ערך מורחב – תעלת ההטיה

תוכניות למפעל מים ארצי הוכנו עוד בימי המנדט הבריטי, והתבססו על ניצול מי האזור כולו ובתוך זה הליטני. בתחילת שנות החמישים התגבשה תוכנית לפיה יוטה חלק ממי הירדן באזור גשר בנות יעקב ויובל בתעלות ובצינורות עד לנגב[6].

ב-1950 הוקם הוועד לתכנון המים הארצי. ב-1952 הוגשה הצעה להקים מפעל להטיית מי הירדן לנגב. עוד טרם האישור הסופי של הממשלה, החלה חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) יחד עם "סולל בונה" להתארגן לעבודה. בספטמבר 1953 הוחל בעבודות על תעלת ההטיה, אך בעקבות ההתנגדות הסורית ממשלת ישראל הפסיקה את העבודות[8].

כדי למצוא פתרון לחלוקת מי הירדן ולהנחת יסוד למפעלי פיתוח אזוריים, שיגר הנשיא האמריקני אייזנהאואר ב-1953 את איש העסקים אריק ג'ונסטון בתור "שגריר מיוחד לענייני מים", שינסה להגיע לפשרה בשאלת חלוקת מכסות המים. על פי תוכנית ג'ונסטון לישראל הוקצבו מעל 38 אחוזים ממכסת מי הירדן והיתר הוקצו למדינות ערב, כאשר ירדן קיבלה את מכסת המים הגדולה ביותר. חלוקת מכסות המים נועדה להביא לשיתוף פעולה, לפחות מוגבל, בין ישראל למדינות הגובלות. ביולי 1955 אישרה ממשלת ישראל את התוכנית וגם הוועדה הטכנית של הליגה הערבית קיבלה אותה. אולם שלושה חודשים לאחר מכן דחתה אותה הוועידה המדינית של הליגה הערבית, בטענה כי קבלת התוכנית פירושה הכרה בישראל[9][10].

ישראל וירדן החלו בפעילות לפיתוח מפעלי המים לאחר מערכת סיני. ממלכת ירדן הייתה הראשונה לפעול ובאוגוסט 1958 החלה, בסיוע כלכלי אמריקני, בפיתוחה של תעלת הע'ור, מנחל הירמוך לאורך הצד המזרחי של הירדן, להשקיית 120 אלף דונמים. בעקבות העבודות בירדן נקטה ישראל יוזמה משלה להטיית מי הירדן דרומה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון הביא בחשבון את מדיניותה של ארצות הברית בשאלת המים, לפיה כל תוכנית לניצול מי הירדן חייבת לעמוד במכסת המים שנקבעה בתוכנית ג'ונסטון. ממשלת ישראל, בתמיכה וגיבוי מהאמריקנים, העדיפה הסכם לשיתוף פעולה עם שאר מדינות האזור בנושא המים, אולם הייתה נחושה להטות את מי הירדן אל הנגב בהסכמת הערבים או בלעדיה[11].

העמדה הסורית עריכה

הסורים הציגו בפני מוסדות הליגה הערבית מספר טיעונים להתנגדות למפעל המים שיזמה ישראל:

  • מפעל המים ישפר את תשתיות המים של מדינת ישראל ובכך יאפשר גידול כללי של האוכלוסייה.
  • בפרט יאפשר המפעל עיבוי האוכלוסייה היהודית בנגב, ובכך ימנע מהערבים ליישם את תוכניתם לכיבוש הנגב ליצירת רצף טריטוריאלי בין מצרים לירדן.
  • תוספת האוכלוסייה הצפויה תחזק את כוחה הכלכלי של ישראל וכך תקשה אף יותר על השמדתה.
  • תוספת האוכלוסייה וחיזוק הכלכלה יאפשרו את התחזקותה הצבאית של ישראל, ויאפשרו לה לפעול ביתר קלות כנגד מדינות ערב.
  • המפעל, מעצם קיומו מהווה חלק מהפעילות האימפריאליסטית הציונית.
  • המפעל הוא רק שלב ראשון בהגשמת תוכנית ישראלית להשתלט על כלל השטח שבין הנילוס לבין הפרת ולנשל את כלל האוכלוסייה הערבית היושבת שם[12].

השתלשלות האירועים עריכה

המלחמה על המים התנהלה במשך 15 שנים, בארבע גזרות:

  • באגם הכנרת – שמירה על חופש הדיג.
  • באגם החולה – הגנה על הפעולות לייבוש האגם בשנים 1953–1957.
  • מדרום לאגם החולה בשטח המפורז המרכזי וממערב לו – הקמת תשתית ישראלית להטות את מי הירדן לבקעת בית נטופה והקמת מפעל הידרואלקטרי ליצור חשמל במפל המים לכנרת בטבחה כחלק מהמוביל הארצי, בשנים 1953–1956.
  • לאורך הגבול עם הגולן – ניסיון סורי להטות את החצבני והבניאס, בשנים 1964–1966, בתעלת מים פתוחה ובצינורות הולכה. פעולה זו הייתה גוזלת מישראל כ-50 אחוז ממי הירדן.

גזרת אגם הכנרת (1951–1957) עריכה

נהר הירדן נשפך אל הפינה הצפון-מזרחית של אגם הכנרת. מי הנהר מביאים מן הגליל מזון עשיר לדגה, אשר מתרכזת בחלק זה של האגם. באזור עבר קו הגבול, 10 מטרים ממזרח לקו המים. הסורים הקימו ברצועה זו מוצבי לחימה, מהם התנכלו לדיג הישראלי באמצעות תפיסת רשתות וסירות דיג. תחילה היו חילופי אש מנשק קל, זה המשיך לירי מקלעים, תותחי 20 מ"מ מספינות משוריינות של חיל הים ועד שימוש סורי בטילים נגד טנקים. כדי לפגוע בכושר הצבאי הסורי ממזרח לכנרת, בוצעו מדי פעם פשיטות ופעולות תגמול, הבולטות שבהן: מבצע עלי זית ומבצע סנונית[13].

ייבוש אגם החולה (1953–1957) עריכה

  ערך מורחב – ייבוש החולה

מדינת ישראל ביקשה לצרף לקרקעותיה החקלאיות כ-600 אלף דונם של אדמה חקלאית ופורייה, באמצעות ייבוש אגם החולה, שגרם לא מעט בעיות – מחלות, יתושים והצפות. ייבוש האגם נתפס כחשוב משום שיקטין את כמות המים המתאדים ויגדיל את כמות המים הניתנים לניצול, בין היתר לצורך מוביל המים הארצי. הוא גם יוסיף אדמות לעיבוד חקלאי ויגביר את אחיזתה של ישראל בשטח המפורז. העבודות לייבוש החולה החלו בראשית 1951, חלקן היה אמור להתבצע באזור המפורז וחלקן על אדמות בבעלות ערבית. כבר לאחר חודשיים פתחו הסורים באש אל עבר טרקטורים שעבדו בשטח, שהיה כולו בריבונות ישראלית. שתי תקריות רחבות היקף התרחשו באזור: האחת, כאשר מוצבים סורים פתחו באש לעבר סיור ישראלי שעשה דרכו לאל-חמה והרגו שבעה מאנשיו. השנייה, הייתה בתל מוטילה, שמצפון לכנרת, במהלכה נהרגו 40 חיילי צה"ל. נושא ייבוש החולה הועלה בפני מועצת הביטחון של האו"ם. בין השאר טענו הסורים שהם תוקפים משום שחלק מהשטחים המיועדים לייבוש שייכים לערבים פלסטינים, שגורשו על ידי ישראל במלחמת העצמאות, וכי שטח האגם המיובש יוכל לשמש כשטח תמרון לשריון ישראלי שיתקוף את הגולן. לבסוף נמצא פתרון לפיו, ישראל הצליחה לבצע את העבודות בלא להזדקק לאדמות שבבעלות ערבית. באוקטובר 1953 החלו לעבוד באגם שני מחפרי ענק משוריינים כדי לכרות את שתי התעלות – המזרחית (הירדן) והמערבית, שעתידות לנקז את מי האגם. באוקטובר 1957 הושלמו העבודות ונפתח ה"פקק" – סכר המים שהוקם זמנית במוצא הדרומי של הירדן מן האגם. בכל שנות העבודה הפריעו הסורים לעבודות על ידי אש שנורתה ממוצביהם, ובשני הצדדים היו נפגעים רבים[14][6].

הטיית נהר הירדן בגשר בנות יעקב (1953–1956) עריכה

תוואי מוביל המים הארצי - חלופת תעלת ההטיה (או בשמה האחר חלופת תעלת הירדן ההררי), ראשיתה בשטח המפורז המרכזי, מדרום לימת החולה בגזרת גשר בנות יעקב שבגליל העליון המזרחי. התכנית נועדה להסיט את מי הירדן ההררי דרומית לגשר ולהפנותם את מרביתם בכוח הגרביטציה בתעלה פתוחה למאגר טבחה ומשם לבקעת בית נטופה - מאגר צלמון ומאגר אשכול ומשם לנגב[15]. חלק מהמים יועדו לייצור חשמל הידרואלקטרי בנפילתם לכנרת ולחזור ולהשאב בשעות הלילה בתעריף חשמל מוזל למאגר טבחה ומשם לבקעת בית נטופה. ב-2 בספטמבר 1953 החלו העבודות על "תעלת הירדן". הסורים התנגדו לפעילות ישראל באזור המפורז בגשר בנות יעקב, וטרפדו את העבודות שם באמצעות ירי[14]. במקביל הם מחו לאו"ם על העבודות שמבצעת ישראל. ישראל הפסיקה את העבודות עד לקבלת החלטה בעניין במועצת הביטחון. בינואר 1954 הגישו מעצמות המערב הצעת החלטה שהתירה את המשך העבודות, לאחר הבטחת ערובות לזכויות הערבים בקרקע ובמים. אלא שברית המועצות הטילה וטו וההצעה נדחתה[6]. לבסוף, כעבור שלוש שנים, נאלצה ישראל להפסיק את עבודות ההטיה ולהשאיר בשטח שמדרום לשטח המפורז תעלה חפורה מדופנת וסכרי מים[16].

תגובת מדינות ערב: הטיית החצבאני והבניאס (1963–1967) עריכה

ב-10 ביוני 1964 הושלם בישראל מפעל המוביל הארצי שהוביל מים מהכנרת למרכז ישראל ודרומה.

בוועידת הפסגה הערבית הראשונה של מדינות הליגה הערבית שנערכה בשנת 1964 בקהיר התקבלה ההחלטה להטות שניים ממקורות הירדן – החצבני והבניאס – ולגרום פגיעה קשה במשק המים הישראלי. על פי התוכנית, יוקם סכר על הירמוך התחתון (שבממלכת ירדן), שימנע מישראל את השימוש במי הירמוך; סוריה תחפור תעלה ובעזרתה תטה את הבניאס ותחברו לירמוך; ולבנון תטה את החצבני עד לבניאס. התוכנית נועדה לשלול מישראל כשליש מכמות המים שתוכננו לזרום במוביל הארצי, בנוסף, צמצום זרימת המים יגרום להמלחת אגם הכנרת בשל מניעת מים מתוקים משני הנהרות הללו[17].

הסורים היו הראשונים שהזדרזו להתחיל בעבודות ההטיה, והחלו להכשיר את תוואי התעלה מדרום לבניאס. עם תחילת העבודות, הזהירה ישראל את סוריה שהיא לא תשלים עם הטיית שניים ממקורות הירדן. מאחורי הקלעים פעל אלי כהן בדמשק. באחד הנשפים לכבוד עלייתה של מפלגת הבעת' לשלטון בסוריה הוזמן גם מוחמד בן לאדן, קבלן עבודות ציבוריות סעודי וראש חברת קבוצת בן לאדן ומהנדס מתקן ההטיה. אלי כהן, שאף הוא הוזמן, יזם שיחה עם בן לאדן מתוך שידע מי עומד מולו בכוונה לדלות ממנו פרטים אודות המתקן. בן לאדן אשר ידע כי אלי כהן מקורב לצמרת הבעת' ולאמין אל-חאפז, נשיא סוריה בעת ההיא, במיוחד, הרגיש חופשי לדבר עמו. בפני כהן נחשפה התוכנית לפרטיה. יתרה מזאת, הוא הצליח לגלות כי רק על ידי הפצצה ופגיעה ישירה אפשר להרוס את מתקן ההטיה, ואין כל סיכוי לכוח רגלי לפעול באזור שכן כל האזור שמסביב למתקן ההטיה, ממוקש. כאשר נכנס ציוד מכני הנדסי לאזור החרמון, ישראל הזהירה את הסורים בירי מנשק קל. ההסלמה לא איחרה לבוא, הארטילריה הסורית פתחה באש על היישובים הישראלים בעמק החולה וצה"ל השיב באש ארטילריה וטנקים והשמיד את הצמ"ה. הסורים העבירו את עבודות ההטיה לגזרה המרכזית, מול קיבוץ גדות. במאי 1965 טנקים ישראלים נכנסו לאזור המפורז המרכזי והשמידו את הציוד הסורי, התגובה הייתה הפגזה סורית. בסה"כ הסורים הכשירו תוואי לתעלה שאורכו 40 ק"מ, והכינו תעלה מדופנת שאורכה 1.5 ק"מ בדרום הגולן.

לעבודות הצטרפה גם לבנון, לאחר לחץ מצד מדינות ערב. בכינוס ממשלות ערב דרשה סוריה לרכז כוח אווירי ערבי שינטרל את העליונות האווירית הישראלית. מצרים דבקה בעמדתה, לפיה אינה מוכנה עדיין להסתכן בעימות עם ישראל. סוריה הבינה שהיא לבד במערכה נגד ישראל והחליטה לאמץ אסטרטגיה עקיפה – נוסף על פעילות הצבא הסורי (חדירות לשטח ישראל, ירי וכו'), תמיכה וטיפוח של חוליות פלסטיניות לביצוע פיגועים, במטרה לשבש את החיים בישראל ובעיקר לפגוע במתקני המים[18]. המתח באזור גבר והתדרדר במהירות. ב-14 ביולי 1966 תקף חיל האוויר הישראלי והשמיד את הציוד המכני שעבד במקום ואת התעלה שנחפרה[19]. זה היה ניסיונם האחרון של הסורים להטות את מקורות הירדן[20].

בסוף יולי 1965, הלבנונים הבינו שהם לא יצליחו בהקמת מפעל ההטיה בזמן שישראל ממשיכה לתקוף את העבודות על המפעל, ולכן הם החליטו להפסיק את הבנייה. הסורים לעומתם המשיכו בעבודות בקטעים שונים, אך הן התנהלו באיטיות, ולאחר מכן גם הסורים הפסיקו את העבודות על מפעל ההטיה. גם שנים לאחר סיום מפעל ההטיה, אפשר לראות קטעים מניסיון זה ליד נחל סמך ובאזור דרום הכנרת. יש הטוענים כי 'המלחמה על המים' למרגלות הגולן הייתה גורם מרכזי לפרוץ מלחמת ששת הימים. היא נפסקה רק כאשר צה"ל כבש את רמת הגולן ביוני 1967[21].

לאחר מלחמת ששת הימים נמצאים כלל מקורות הירדן בשטחה הריבוני של מדינת ישראל.

כיום ניתן להבחין בקטע תעלה מדופן למוביל הישראלי בגזרת כורזים, ובדרום הגולן ישנן שתי תעלות הטיה שהסורים לא השלימו בנייתן.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ משה שמש, המאבק הערבי על המים נגד ישראל 1959–1967, עיונים בתקומת ישראל 7, 1997, עמ' 103
  2. ^ לאחר מלחמת ששת הימים היה הירדן הדרומי לגבולן בפועל של ישראל וירדן וב-1994 לגבול על פי הסכם השלום למעט הקטע בו שטחי יהודה ושומרון גובלים בנהר, קטע שהגבול בו יסומן בהסכם עתידי עם הרשות הפלסטינית
  3. ^ קע"ם, המאבק הסורי-מצרי, בעיקר
  4. ^ גת, 2002, ע' 153.
  5. ^ שריג ופעיל, 2005, ע' 156.
  6. ^ 1 2 3 4 מיכלסון, ספטמבר 2008, עמ' 33–34.
  7. ^ שריג ופעיל, 2005, ע' 157.
  8. ^ אזדרכת, 2004, עמ' 136–141.
  9. ^ גת, 2002, עמ' 153–155
  10. ^ מיכלסון, ספטמבר 2008, ע' 35.
  11. ^ גת, 2002. ע' 154.
  12. ^ משה שמש, המאבק הערבי על המים נגד ישראל 1959–1967, עיונים בתקומת ישראל 7, 1997, עמ' 130
  13. ^ שריג ופעיל, 2005, ע' 158.
  14. ^ 1 2 שריג ופעיל, 2005, ע' 159
  15. ^ א"א חברת 'מקורות'.
  16. ^ שריג ופעיל, 2005, ע' 160.
  17. ^ גת, 2002, ע' 161.
  18. ^ גת, 2002, עמ' 163–168.
  19. ^ אלי לנדאו ויעקב ארז, שקט מתוח שרר הלילה בצפון, מעריב, 15 ביולי 1966
  20. ^ שריג ופעיל, 2005, ע' 160; גת, 2002, עמ' 163–168.
  21. ^ שריג ופעיל, 2005, עמ' 155, 161.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המלחמה_על_המים&oldid=38250134"