פתיחת התפריט הראשי

העלילהעריכה

חציו הראשון של המחזה נאמן ברובו למקור התנ"כי. בתחילת המחזה עורך איוב סעודה מפוארת לאורחיו, שלאחריה סדרה של קבצנים עוברת על השאריות ההולכות ופוחתות, ולמרות זאת כל הקבצנים שמחים בחלקם. המכות ניחתות על איוב: שלושה מבשרי עוני באים בזה אחר זה ומודיעים לאיוב על אובדן כל ממונו ורכושו, ואחריהם באים המוציאים לפועל, המעקלים את כל מה שנותר לו (כולל שיני הזהב שבפיו) פרט לתחתוניו. לאחר שנותר חסר כל באים לבקרו שלושת מבשרי המוות בזה אחר זה, ומודיעים לו על מותם של כל ילדיו.

כששלושת רעי איוב, אליפז, בלדד וצופר, באים לבקרו, הם אינם מזהים אותו מאחר שהוא נראה כה עלוב וכמעט נטרף מחמת גירוד טורדני שפשט בכל גופו. איוב מכחיש את קיומו של אלוהים, אך לאחר דיונים ארוכים הם מצליחים לשכנע אותו שאלוהים אכן קיים.

אל איוב מגיעה קבוצת חיילים חמושה, והקצין שבראשה מכריז בשם קיסר רומי:

כי זה דבר הקיסר: אלוהי היהודים בטל ומבוטל.
כל המאמין בו כופר בעיקר ומורד במלכות.
לחיזוק האמונה החדשה ולשם הבהרת העניין:
כל המאמין באלוהי היהודים יקבל שיפוד בישבן.

חנוך לוין, יסורי איוב ואחרים, עמ' 86.

שלושת רעי איוב מנסים להתחמק מהדרישה בדרכים שונות, אך לבסוף כל אחד מהם מצהיר בתורו: "אין אלוהים". כשאיוב נשאל הוא עונה שאלוהים קיים, אך חבריו מנסים לשכנע את החיילים שאיוב איננו שפוי בשל הצער הרב שחווה. לחיילים לא אכפת, מאחר שהם משתוקקים לשפד מישהו, ולבסוף חבריו של איוב נואשים מלעזור לו. איוב מוצב על השיפוד ונותר כך למשך שאר ההצגה. חבריו עוזבים ובמקומם מופיע מנהל קרקס שמציע לקצין לקנות ממנו את איוב על מנת לשלבו במופע. לאחר התמקחויות הם מגיעים להסכמה וסביב איוב הגוסס לאיטו מופיעים גמד, חשפנית ושני ליצנים. רגע לפני המוות מכחיש איוב את קיומו של אלוהים, אך כבר מאוחר מדי, והקצין אומר לו: "באותו מחיר יכולת למות אדם עם עקרונות."[1] עם מותו מקיא איוב, ואז בא אחרון הקבצנים ומלקק את הקיא, שמח בחלקו. המחזה מסתיים בשירם של המתים:

אבל יש רחמים בעולם,
ואנחנו עוד ננוח.

לוין. שם, עמ' 103.

הדמויותעריכה

  • איוב
  • אורחים
  • משרתים
  • קבצנים
  • מבשרים
  • מוציאים לפועל
  • ידידים
  • חיילים
  • בדרנים
  • מתים

מבנהעריכה

המחזה בנוי משבע מערכות ואפילוג קצר. לאורך המחזה יש לעיתים קרובות רצף של אירועים דומים המגיעים בשלשות, כך מגיעים לביתו של איוב שלוש קבוצות של קבצנים, שלושה מבשרי עוני, שלושה מבשרי מוות, ולבסוף שלושת החברים הבאים לנחם אותו, וכל אחד בתורו מנסה לשכנע את איוב להאמין באלוהים.

  • פרק ראשון: הקבצנים
  • פרק שני: מבשרי העוני
  • פרק שלישי: המוציאים לפועל
  • פרק רביעי: מבשרי המוות
  • פרק חמישי: הידידים
  • פרק שישי: החיילים
  • פרק שביעי: הבדרנים
  • פרק שמיני: המתים

ביקורתעריכה

מיכאל הנדלזלץ ראה במחזה זה, יחד עם "הוצאה להורג", שלב משמעותי בעשייתו של לוין, בהתרחקו מ"הדרמות הכמו-ריאליסטיות הקטנות" לטובת "יצירות תיאטרליות רחבות היקף, אלגוריות דרמטיות המקיפות ומסכמות את העולם, כפי שלוין רואה אותו."[2] הנדלזלץ מוסיף לשבח את עוצמתו של המחזה, ובעיקר את כתיבתו של לוין:

בכוחם של המילים והדימויים, בעיקר הדימויים של אב וילדים, הצליח לוין לפרוט על הנימים הרגישות ביותר, המיידיות ביותר, האקטואליות ביותר במציאות הישראלית. הוא עושה זאת מבלי להעלות מציאות ריאליסטית על הבמה, אלא רק באמצעות אמירה אומנותית, ולזו יש כוח אוניברסלי אבל גם ממשות מיידית הנובעת מן החוויות שכל צופה ישראלי מכיר מעצמו ומבשרו.

מיכאל הנדלזלץ. "חנוך לוין על פי דרכו," עמ' 86.

הפקותעריכה

הפקת המקורעריכה

המחזה הועלה לראשונה באפריל 1981 בתיאטרון הקאמרי בבימויו של חנוך לוין עם תפאורה ותלבושות של רות דר ומוזיקה מאת פולדי שצמן.

בהשתתפות:

נגנים: מישה בלכרוביץ' - פסנתר; בני קדישזון - כלי הקשה; אבי שילה - קלרנית; דן שוורצמן - קרן יער; איתי קריספין - קונטרבס

הפקה זו ספגה ביקורת מאחר שכללה סצנה בה איוב העירום משופד באחוריו על מוט על ידי חיילי הקיסר, ונותר כך למשך כל שארית המחזה. מרים גלזר-תעסה, סגנית שר החינוך והתרבות דאז, טענה מעל בימת הכנסת כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת". חרף ביקורת זו, זכה יוסף כרמון בפרס כינור דוד לשחקן השנה בתיאטרון.

בסקירתו על הצגת הבכורה מציין מיכאל הנדלזלץ כי היה חשש שמא אנשים יזדעזעו מההצגה ויצאו באמצע ולכן בהצגת הבכורה רק חצי מהקהל היה מורכב מקוני כרטיסים רגילים וחציו השני ממכרים שהוזמנו במיוחד.

הפקות זרותעריכה

המחזה תורגם לאנגלית, צרפתית וגרמנית. הוא הועלה בניו יורק ב-2006, בתרגומו של שי אזולאי וזכה לביקורת חיובית בניו יורק טיימס.[3] כמו כן הועלה המחזה בצרפתית גם מעל בימת תיאטרון הקאמרי ב-2011 בהפקת תיאטרון Le Menteur Volontaire בבימויו של לורן ברתיום (Laurent Brethome)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לוין. שם, עמ' 99.
  2. ^ מיכאל הנדלזלץ. "חנוך לוין על פי דרכו," עמ' 83.
  3. ^ Job and Jesus Combine to Overcome - ביקורת בניו יורק טיימס, 14 בנובמבר 2006 (באנגלית)