אמונה באלוהים (יהדות)

הדיבר הראשון; המצווה להאמין באלוהי היהדות
(הופנה מהדף אמונה באלוהים)

ביהדות, אמונה באלוהים או אמונה במציאות השם היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות התורה, לפיה יש להאמין באלוהים. מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם.

אמונה באלוהים
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ', ב'
משנה תורה ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק א'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה א'
ספר החינוך, מצווה כ"ה
מקורות נוספים תורת חובות הלבבות
האמונות והדעות, מאמר א', פרק ב'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
"אנוכי ה' אלוהיך אשר" בספר דברים, מגילה 4Q41 ממגילות מדבר יהודה, המאה הראשונה לפני הספירה.

רקע עריכה

כשהמקרא וחז"ל משתמשים במילה אמונה לציון הקשר בין האדם לאל, אין הכוונה לאמונה אלא לביטחון שבאדם לאלוהיו – ואין כלל מדובר באמונה בעצם קיומו של האל, אשר לכאורה היא ברורה מאליה. תוך שימת לב כי שורשו של המושג 'אמונה' הוא א-מ-נ; והוא משמש במשמעות של מתן אמון[1] או של אמינות[2] ויציבות.[3] גם הביטוי אָמֵן משמש להבעת אמון באמינותה של האמירה אליה מתייחס הדובר.

גם אצל חז"ל המילה מקבלת משמעות דומה. למשל: תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א': "בשעה שמכניסין אדם לדין (של מעלה), אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?". הווה אומר, מצופה שהאדם יתנהג כהלכה, ויקיים כיאות חיובים דתיים ומוסריים. לפיכך לכאורה קיים גבול התנהגות האדם כלפי האל וכלפי הבריות, שכן אותה המילה משמשת לשני האובייקטים האלו.

רק בימי הביניים, אנו עדים לקיום דיון על קיומו של האל. ההוגים היהודים הרציונליסטים מימי הביניים ואילך הגדירו אמונה לאור המסורת הפילוסופית ממקורותיה היווניים, כקבלת דבר מה כנכון.

המקור בתורה ובהלכה עריכה

בתורה נאמר: ”אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים”[4], ועל סמך פסוק זה פוסק הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה:

יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא. וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו... המצוי הזה, הוא אלוה העולם, אדון כל הארץ... וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ"

משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה א'-ג'.

האמונה כאחת מתרי"ג המצוות עריכה

הרמב"ם[5], הרמב"ן[6], ספר החינוך[7] ועוד, רואים באמונה אחת מתרי"ג המצוות. מאידך, בעל "הלכות גדולות" לא מנה אותה בספר המצוות שלו. על כך כתב הרמב"ן: "והנראה מדעתו שלבעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו [...] הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות לא ימנה בחשבונן"[6].

רבי חסדאי קרשקש רואה סתירה מובנית בכך שהאמונה תהיה אחת המצוות. לדבריו כל מצווה תלויה בגורם המצווה, ואם כן מוכרח שתהיה אמונה באל כמי שצווה את המצווה. אם נגדיר את מצוות האמונה כאחת המצוות, הרי האמונה קדמה לה, ואם מקור האמונה הזו הוא במצווה להאמין, הרי גם לה קדמה אמונה, ומהלך זה יחזור על עצמו בדומה ללולאה אינסופית[8].

גם אופי האמונה הנדרשת שנוי במחלוקת. לדעת הרמב"ם, המצווה היא בידיעה[9]. לדעתו של הרמב"ם אדם שמחמת עיונו השיג אמונה שגויה עובר עבירה ונחשב ככופר[10]. ועל כך הקשה הרב אלחנן וסרמן שכיצד ניתן לחייב אדם להאמין בדבר שהוא אינו מאמין בו?[11] וביאר על פי דברי רבינו בחיי שתמה על מי שחושב שהעולם נוצר בלא בורא אם כן כיצד ישנו סדר בבריאה (הטיעון הטלאולוגי), וכמו שאמר רבי עקיבא ”ומעשה שבא מין אחד ואמר לרבי עקיבא: העולם הזה מי בראו? אמר לו: הקב”ה. אמר לו הראיני דבר ברור אמר לו למחר תבוא אלי, למחר בא אצלו, אמר לו: מה אתה לובש? אמר בגדי. אמר לו: מי עשאו? אמר לו: האורג. אמר לו: איני מאמינך הראיני דבר ברור. אמר לו: ומה אראה לך? ואין אתה יודע שהאורג עשאו? אמר לו: ואתה אינך יודע שהקב”ה ברא את עולמו? נפטר אותו המין, אמרו לו תלמידיו: מהו הדבר ברור? אמר להם: בני, כשם שהבית מודיע על הבנאי והבגד מורה על האורג והדלת על הנגר כך העולם מודיע על הקב”ה שהוא בראו” (בתי מדרשות חלק ב', סוף מדרש תמורה פרק ה')[12], ואם כן האדם שאינו מאמין הוא אדם שמשוחד על ידי תאוותיו הגשמיות ועל כך הוא נתבע וכמו שהגמרא אומרת ”ולא תתורו אחרי לבבכם - זו מינות” (מסכת ברכות, יב עמוד ב')[13]. ובאמת אדם שחושב שעל פי התורה מותר לעבוד עבודה זרה כגון תינוק שנשבה או שהולך בדרכי אבותיו מוגדר כאנוס ואינו מין או אפיקורס, אבל אינו נחשב בכלל ישראל[14]. גם הרב משה פיינשטיין כתב שתינוק שנשבה אמנם אינו נחשב כעכו"ם אבל אינו נחשב כישראל כך שהוא פסול להעיד[15]. לעומת הרמב"ם דעת הרב דוד בן זמרא היא שאדם שטעה מחמת עיונו אינו מוגדר ככופר אלא אנוס ופטור, כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת[16]. וכן לגבי ההגשמה הרמב"ם כתב שהמאמין בהגשמה נחשב למין והראב"ד כתב שאינו נחשב למין משום שטעה מחמת אגדות חז"ל שנראה מהם שמגשימות את האל[17].

פרשנות המצווה עריכה

על פי הפרשנות[דרושה הבהרה] צריך לקבוע את האמונה בתודעה, ולדעת שאין אפשרות אחרת מעקרונותיה. המצווה מחייבת פעולות המחזקות את האמונה והימנעות מעיסוקים הפוגעים בה.

על פי הפרשנות פירושה של המילה "אמונה" היא משורש אמון, שפירושה לסמוך על הבורא, ולהאמין שכל מעשיו הם אך ורק על מנת להיטיב לברואיו. לפיכך האמונה בו כוללת כמה חלקים.

א. הידיעה שהוא קיים.
ב. הידיעה שהוא אינו מוגבל, ושהוא היחיד בעל הכוחות.
ג. הידיעה שכל שרצונו להיטיב.
ד. הידיעה שבחר בעם ישראל להיות הם תכלית הבריאה ולהיטיב להם באחריתם.

כלל הידיעות הללו הם הנקראים "אמונה" ואם יחסר אחד מהם הרי זה חיסרון באמונה כולה.

לפי ההבנה הזאת זהו פירושו של הפסוק "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך וכו'" שנאמר בתחילת מתן התורה, דע שאני אחד, שאני בעל הכוחות כולם, ושאני הוצאתיך כדי להיטיב לך.

ישנה מחלוקת בין ההוגים היהודיים, האם האמונה צריכה להיות מבוססת על מחקר ובירור שכלי, או להיות "אמונה תמימה" - נתינת אמון במסורת הדורות, ובלי להעמיק יתר על המידה בחקירת העניין, הבולט שבין המחזיקים בגישה האחרונה הוא רבי נחמן מברסלב. בחובת הלבבות[18] נראה כי האמונה צריכה להיות מבוססת על מחקר, אולם האחרונים מסייגים שצריך קודם לדעת את כל התורה ושיראתו תהא קודמת לחכמתו ואין בזמנינו כאלה אנשים[19].

טעם המצווה עריכה

מצווה זו היא היסוד הבסיסי ביותר ביהדות, כי האמונה נותנת תוקף לכל שאר המצוות.

חשיבות האמונה למוסר והאתיקה האנושית עריכה

על פי היהדות, האמונה היא היסוד הבסיסי ביותר לעשיית הטוב ולהימנעות מרע שכן אמונה באלוהים משמעותה אמונה בחוקותיו כפי שנמסרו בתורה כגון האיסור לשקר, האיסור לרכל (להלן רכילות), האיסור לדבר לשון הרע, האיסור לגזול, האיסור לגרום צער לזולת באמצעות הדיבור.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ו': ”והאמין בה' ויחשבה לו צדקה”
    ספר שמות, פרק י"ד, פסוק ל"א: ”ויאמינו בה' ובמשה עבדו”
    ספר תהלים, פרק ע"ח, פסוק כ"ב: ”כי לא האמינו, באלוהים; ולא בטחו, בישועתו”
  2. ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק ד': ”הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט; אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא”
    ספר תהלים, פרק ל"ג, פסוק ד': ”כי ישר דבר ה', וכל מעשהו באמונה
    שם, פרק צ"ו, פסוק י"ג: ”לפני ה' כי בא, כי בא לשפט הארץ; ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו (והשוו לתהלים, צ"ח, ט').
  3. ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק כ': ”כי דור תהפוכות המה, בנים לא-אמון בם.”
    ספר ישעיהו, פרק ל"ג, פסוק ו': ”והיה אמונת עיתיך, חוסן ישועות חכמת ודעת”.
  4. ^ ספר שמות, פרק כ', פסוק ב'
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק א'
  6. ^ 1 2 בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם, מצוות עשה ראשונה
  7. ^ מצוות עשה כה'
  8. ^ ראו אור השם, מהדורת הרב שלמה פישר, הקדמה, עמוד י, באתר אוצר החכמה
  9. ^ ספר המצוות, מצוות עשה, מצווה א'
  10. ^ שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ב', מורה נבוכים, חלק ג', פרק נ"א
  11. ^ הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן א', אות ב'
  12. ^ חובת הלבבות, שער היחוד, פרק ו'
  13. ^ הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן א', אות ה' ואות ז'
  14. ^ הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן י"ב, אות ח'
  15. ^ הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, אבן העזר, חלק א' סימן פב, ענף יא
  16. ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ד', תשובה א'רנח
  17. ^ משנה תורה להרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג' הלכה ז'
  18. ^ בהקדמה
  19. ^ הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן י"א, אות ט'


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.