יעל פוזנר (16 באפריל 191023 בדצמבר 1990) הייתה אשת חינוך ויו"ר הנהלת החברה למתנ"סים, זוכת פרס החינוך של עיריית תל אביב-יפו לשנת תשמ"ד וזוכת פרס המועצה לארץ ישראל יפה.

יעל פוזנר
אין תמונה חופשית
לידה 16 באפריל 1910
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בדצמבר 1990 (בגיל 80) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מחנכת, פעילה חברתית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

יעל פוזנר נולדה וגדלה בגרמניה, כבת למשפחת תעשיינים עשירה, אביה, היינריך, היה עורך דין. קיבלה דוקטורט בפיזיקה בראשית שנות השלושים. בתקופת לימודיה הכירה את דוקטור לודויג (נחמן) פוזנר והם נישאו. אחר עליית היטלר לשלטון הם היגרו לשוודיה והקימו שם מוסד לילדים עולים פליטים בגילאי 5–6, שהיו צעירים מכדי להיקלט במסגרת עליית הנוער. ב-1937 עלה לודוויג לארץ ישראל ויעל עלתה בשנת 1938 עם שני ילדיה הקטנים. ב-1938 לימדה כשנה מתמטיקה בבית הספר התיכון האורתודוקסי לבנות ע"ש אוולינה דה רוטשילד. בשנת 1940 גייסה אותה הנרייטה סאלד לעבוד בעליית הנוער של הסוכנות היהודית כמטפלת ראשית, אחראית ציוד ואספקה ומדריכת מטפלות, היא עבדה בעליית הנוער במשך שתים עשרה שנים.

ב-1952 פנה אל יעל פוזנר אליעזר קפלן וגייס אותה לעבודה בהצלת יהודי אירן. אחרי כן עבדה במשך שתים עשרה שנים במוסד. למוסד הובאה על ידי ראובן שילוח, שזמן קצר אחרי כן הוחלף על ידי איסר הראל. תפקידה במוסד היה לבנות סיפורי כיסוי בעיקר לשליחים שיצאו לאירופה שם עבדה רבות עם יצחק שמיר, ובין השאר עבדה עם סוכנים שעקבו אחרי נאצים וטירפדו את פעילות המדענים הגרמנים במצרים. היא הכינה להם תעודות זהות ודרכונים מזויפים וביוגרפיה בדויה והכשירה את הקרקע לקליטתם בארצות היעד. אחד המבצעים הבודדים ששמה הוזכר בהקשר להם היה מבצע חטיפת אייכמן. היא הכינה את כל סיפורי הכיסוי לסוכני המוסד שחטפו את אייכמן ודאגה לתעודות זהות חדשות עבורם במקומות היעד[1].

בשנים 1965–1977 עבדה יעל פוזנר במשרד החינוך, בתחילה כמנהלת אגף בינוי, במסגרת זו הקימה בתי ספר ומבני חינוך ברחבי מדינת ישראל ולאחר מכן הייתה ראש מינהל הפיתוח של המשרד. בשנותיה בתפקיד היא עבדה תחת חמישה שרי חינוך: זלמן ארן, יגאל אלון, אהרון ידלין, זבולון המר ויצחק נבון.

בסוף שנות השישים גילו במשרד החינוך את התופעה של בתי ספר קהילתיים בארצות הברית, הפועלים במשך רוב שעות היממה ומשרתים קהל מכל הגילאים Community School ובמגוון פעילויות נרחב. הוקמה ועדה בראשה עמד רלף גולדמן, אז מנכ"ל קרן חינוך בארצות הברית ולימים מנכ"ל הג'וינט והיא הציעה לשר החינוך זלמן ארן להקים מרכזים להגברת חיי הקהילה בעיירות פיתוח ושר החינוך קיבל את מסקנות הוועדה. ב-1977 עזבה פוזנר את משרד החינוך והתמנתה ליו"ר הנהלת החברה למתנ"סים (מרכזים לתרבות נוער וספורט), תפקיד בו כיהנה עד 1984. בתחילה הפרויקט היה ניסיוני והשתתפו בו שלושה בתי ספר, היא החלה בפרויקט ביחד עם ד"ר ירדנה הרפז. אחרי כן הוציא מנכ"ל משרד החינוך אליעזר שמואלי חוזר למנהלי בתי הספר ובהם הצעה להשתתף במפעל. ב-1985 היו שותפים בכך 50 בתי ספר. ב-1985 הוקמה "העמותה לקידום החינוך הקהילתי בבתי הספר" ופוזנר מונתה למנכל"ית העמותה. בספטמבר 1991, חודשיים לפני מותה של פוזנר, היו חברים בעמותה 220 בתי ספר ומהם 50 במגזר הערבי.

בנה הוא יוחנן פרס, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובתה, רותי אוטלונגי, הייתה מנהלת בית ספר בירושלים.

לקריאה נוספתעריכה

  • אישה נחושה ורגישה: לזכרה של יעל פוזנר, עריכה: ירדנה הרפז, העמותה לקידום החינוך הקהילתי בבתי הספר; אלישבע מאי, החברה למתנ"סים. ירושלים, חשוון תשנ"ב, נובמבר 1991.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ איסר הראל, הבית ברחוב גריבלדי, מהדורה מעודכנת; תל אביב: זמורה ביתן, תש"ן 1990