יוחנן פרס

סוציולוג ישראלי

יוחנן פֶּרֶס (16 באוקטובר 1931 – 6 ביולי 2017) היה פרופסור בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ופעיל פוליטי בשמאל הישראלי. עיקר עבודתו המחקרית עסקה בשסעים בחברה הישראלית, סקרי בחירות, והסוציולוגיה של המשפחה.

יוחנן פרס
יוחנן פרס כסטודנט בירושלים, 1965
יוחנן פרס כסטודנט בירושלים, 1965
לידה 1931
ברלין, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה יולי 2017 (בגיל 86 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה רמת השרון עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

יוחנן פרס (פוזנר) נולד בשנת 1931 בברלין בירת גרמניה, וב-1938 עלה לארץ ישראל עם משפחתו על סיפון האונייה "ירושלים". אביו לודוויג (נחמן) פוזנר היה פרופסור למתמטיקה ומחנך, ואמו ד"ר יעל פוזנר הייתה לימים ראש מִנהל חינוך במשרד החינוך, בין מקימי החברה למתנ"סים וכן שירתה במוסד. בשנים 1939-1947 התיישבה המשפחה בירושלים ופרס למד בבית הספר העממי שליד הסמינר בית הכרם, הנקרא כיום על שם דוד ילין. בין מוריו היו דוד בנבנישתי ואברהם אבן-שושן. לאחר מכן למד שלוש שנים בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית, ובין מוריו היו יצחק נבון וישעיהו ליבוביץ. לאחר מכן עברה המשפחה לרחובות, שם למד בתיכון על-שם דה שליט, כאשר בין מוריו היו הסופר ס. יזהר ורעייתו נעמי וולמן. אביו של יוחנן כיהן כמנהל בית הספר. עם סיום לימודיו יצא להכשרה בקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן, לאחר שחרורו מהנח"ל הצטרף לקיבוץ צרעה ובמשך חמש שנים עבד במטעים, בענף הצאן ובהדרכת נוער.

יוחנן פרס התחיל בלימודים אקדמיים ב-1955. הוא סיים את חוק לימודיו מהתואר הראשון עד השלישי בחוג לסוציולוגיה שבאוניברסיטה העברית, כתב את עבודת הדוקטורט בהנחייתו של ד"ר שמעון הרמן. הרמן שילב את גישת הדינמיקה הקבוצתית (שאביה מולידה היה קורט לוין) בחוגים לסוציולוגיה ופסיכולוגיה שבאוניברסיטה העברית. נושא הדוקטורט היה זהות עדתית ויחסים בין עדתיים, והוא הוגש ב-1968. פרס החל ללמד כמרצה בשלוחת תל אביב של האוניברסיטה העברית. בתום הדוקטורט יצא למשך שנתיים לבתר-דוקטורט, שאותו חילק בין אוניברסיטת קולומביה לאוניברסיטת הרווארד. ב-1971, עם שובו מההשתלמות הבתר-דוקטורית הצטרף לסגל של החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ב-1995 הוענקה לו דרגת פרופסור מן המניין. פרס היה גם מרצה אורח באוניברסיטאות מישיגן ו-UCLA. בשנים 1991–1994 כיהן כנשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית. פרס ייסד מכון מחקר פרטי בשותפות עם פרופ' אפרים יער וגרשון קופר.

פרס היה נשוי לחנה לבית הלר. לזוג שלושה ילדים: יובל פרס, פרופסור למתמטיקה; נאוה, עורכת דין המתמחה בדיני משפחה; ונורית, עוסקת בתחום ההיי-טק.

מחקריועריכה

תחומי המחקרעריכה

עיקר עבודותיו המחקריות של פרס דנות בתחומי יחסי עדות, דעת קהל, מחקרי הערכה ומשפחה.

היחס אל השואהעריכה

מאמרו הראשון באנגלית בשיתוף עם הרמן ויער התפרסם ב-1965 ועסק ביחסם של בני נוער ישראלים למשפט אייכמן. שני הממצאים המרכזיים היו ראשית שהטראומה הלאומית בעקבות השואה הגיעה לכל הרבדים התרבותיים, הדוריים והכלכליים של העם הישראלי, אך לא במידה שווה. שנית, כאשר הושוו המשיבים לפי רמת מעורבותם בשואה התברר שככל שאדם היה מעורב יותר, כך נטה יותר להסכים עם המשפט ותוצאותיו. [1]

זהות עדתית ויחסים בין-עדתייםעריכה

עבודת הדוקטור, "זהות עדתית ויחסים בין-עדתיים" עסקה בזהות עדתית. העבודה התפרסמה גם בצורת ספר תחת הכותרת ״יחסי עדות בישראל״ בהוצאת ספריית פועלים. הרעיון המרכזי המבחין עבודה זו מקודמותיה היה הקישור בין הסכסוך הישראלי-ערבי לבין התגבשות הזהות הישראלית בכלל ושל עדות המזרח בפרט. התרבות הערבית נתפסה כגורם מפלג המעכב את מיזוג הגלויות, בעוד שהתרבות האירופית-אשכנזית נחשבה לתרבות ישראלית אותנטית. במרכז ההוויה הפוליטית עמדו באותו זמן היחסים בין הוותיקים (שעלו לפני מלחמת העולם השנייה) לבין עולי שנות החמישים, שרובם יוצאי אסיה וצפון אפריקה. תרומתו העיקרית של פרס הייתה בקישור בין שני השסעים: זה שבין העדות היהודיות וזה שבין יהודים לערבים. פרס טוען שעולי המזרח חשו שעליהם לבחור בצורה חד משמעית בין זהות מזרח תיכונית המדגישה את השיתוף התרבותי בין כל יוצאי אסיה ואפריקה, כולל עולי המזרח וערביי ישראל, לבין זהות יהודית וציונית. הכרעה זו התקבלה על ידי רוב רובם של בני עדות המזרח וכיוונה הכללי היה הינתקות מן הזהות הערבית לטובת הזהות הישראלית. הדרך הקצרה ומעוטת העלויות להגיע למטרה זאת הייתה להפגין עמדות אנטי-ערביות נוקשות בכל ממדי הסכסוך. הסכסוך בין ישראל והמרחב הערבי תרם איפוא לתמורות מהירות במבנה הזהות של יהדות אסיה ואפריקה. אפשר לראות בכך "עקיפה מימין" של דעת הקהל היהודית-ישראלית-ותיקה. משמעות התהליך הייתה לא רק הינתקות מהערבים אלא שינוי במבנה הפוליטי: רוב בני עדות המזרח מיקמו את עצמם בימין המפה הפוליטית, כאשר בקרב מפלגות הימין קיים רוב מזרחי. לעומת זאת, האשכנזים נשארו מפולגים בעמדותיהם הפוליטיות. השפעתו של חוסר סימטריה זה מגעת, לדעת פרס עד ימינו. עדות המזרח שידרו בדרכים רבות את הזדהותן הפוליטית, כגון חבישת כיפה, ענידת מגן דוד, הסתרת המבטא העדתי, שינוי שמות החושפים השתייכות עדתית-מזרחית ועוד.

תוכנית הלימודים לציבור הערביעריכה

יוחנן פרס כתב מאמר ביחד עם אבישי ארליך על תוכנית הלימודים לציבור הערבי. המאמר טען כי התוכנית כללה יותר קטעים משירי ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון וס. יזהר מאשר מיצירותיהם של הסופרים הערבים והקוראן. שר החינוך באותם הימים, אהרון ידלין, הודיע בכנסת שבעקבות המאמר ייבדק מחדש האיזון בין התרבויות בתוכנית הלימודים. [2]

הסוציולוגיה של המשפחהעריכה

אחד מענפי המחקר שפרס עסק בהם הוא תיאור ובחינה של מוסד המשפחה בישראל. המאמר העיקרי בנושא, "מרכזיות ויציבות המשפחה היהודית בישראל" [3] הוצא בשיתוף עם פרופסור רות כץ. המחקר התבסס אך ורק על נתונים שפורסמו על יד הלמ"ס והושוו עם נתונים מקבילים מארצות אחרות. המסקנות דאז היו שהמשפחה היא מוסד מרכזי בישראל, כאשר המרכזיות מתפרשת כהשפעת גומלין בין המשפחה לבין מוסדות חברתיים רבים ומגוונים. אפיון שני של המשפחה הישראלית היה יציבות. שיעורי הגירושים היו נמוכים מאלו של ארצות מערביות אחרות. יציבות זו לא הייתה רק פרי ערכים אישיים, אלא גם תוצאה של חקיקה דתית שהקשתה מאוד על גירושים. סיבה נוספת היא, רמת הילודה הגבוהה בקרב חלקים מהאוכלוסייה הישראלית, בין היתר בני עדות המזרח, ערביי ישראל. בפרסומים מאוחרים יותר העלו פרס וכץ את השאלה: באיזה מידה האפיונים המיוחדים למשפחה הישראלית הם זמניים (כלומר הם שלבי מעבר דומים לאלה שעברו על המשפחה המערבית בעידן הפוסט-תעשייתי) או שמא יתמידו ההבדלים בין המשפחה המערבית המודרנית והמשפחה הישראלית? המענה על שאלה זאת ניתן בצורה משכנעת: כל שלושת האפיונים שהגדירו את השוני בין משפחה מערבית מודרנית לבין זו הישראלית נשחקו. שיעורי הגירושין, התעסוקה והילודה מתקרבים להיקפם בארצות המערב. אחוז הזוגות שאינם נישאים כלל (זוג הורות) הולך ועולה והנוהל של עקיפת המוסדות הרבניים גובר ומתגוון (נישואין וגירושין בעזרת הסכם ממון, נישואי קפריסין וכיוצא בזה). [4][5][6]

סקרי בחירותעריכה

שדה התמחות אחר של פרס היה סקרי בחירות. הוא ערך סקרים רבים עבור מפלגות ומכוני מחקר, ובין השאר היה שותף גם לשניים ממדגמי הטלוויזיה, ב-1988 וב- 1992 לצידה של מינה צמח[7][8]. לדעתו היחס לסקרים אלה בציבור הוא אמביוולנטי. מצד אחד, הסקרים הפכו לחלק אינטגרלי מהחיים הפוליטיים ומצד שני, רבים טוענים שניסוח השאלונים ועיבוד הנתונים עשויים או עלולים להשפיע על תוצאות הבחירות. [9]

ספריועריכה

שני ספריו האחרונים של פרס עוסקים במקרו-סוציולוגיה פוליטית:

בין הסכמה ומחלוקתעריכה

ספרו זה של פרס ראה אור ב-1998 והוא נכתב בשיתוף עם אפרים יער. כותרת המשנה של הספר מבהירה את עיקרו: שלום ודמוקרטיה בתודעה הישראלית. תרומתו העיקרית של הספר היא ההבנה שהממדים שמאל-ימין ויונים-ניצים אינם חופפים. כלומר, הצירופים של שמאליות ניצית וימניות יונית קיימים שניהם באוכלוסייה. שילוב זה מחייב לנתח את הנתונים כך שכל השילובים הקיימים במציאות יידונו גם במחקר.

קירבה ומריבה: שסעים בחברה הישראליתעריכה

ספר זה כתב יוחנן פרס בצוותא עם אליעזר בן-רפאל והוא נכתב לפי בקשת אניטה שפירא בעת כהונתה כמנהלת הראשונה של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל. הספר סוקר את השסעים העיקריים הקיימים בחברה הישראלית: עולי רוסיה מול ותיקים, דתיים מול חילונים, חרדים מול חילונים, יהודים מול ערבים ואשכנזים מול מזרחים. התזה התאורטית של הספר הייתה תזה מבנית, שלפיה יש לראות את השסעים השונים כמערכת ויש להבדיל בין שסעים צולבים לשסעים חופפים. טענה נוספת המוצגת בספר היא כי חל כרסום במעמדה של האליטה האשכנזית-ותיקה-חילונית-ומשכילה כמרכז הבלעדי. בעקבות שינוי זה, נוצרו חמש קבוצות דומות בגודלן. הקבוצות הן: חרדים ודתיים, חילונים אשכנזים, מזרחיים מסורתיים, עולים מרוסיה וערבים. קיימות עוד קבוצות קטנות כמו עולי אתיופיה, אבל הן לא משחקות תפקיד במאבקי הכוחות הישראלים. אף אחת מהקבוצות המשמעותיות בחברה הישראלית אינה מסוגלת ליצור שינוי חברתי בכוחות עצמה, ולכן יצירת קואליציות היא תנאי מוקדם להישג. עוד טוען הספר כי אין למעשה מלחמת מעמדות בישראל משום שקבוצות עניות, למשל ערבים, חרדים ועובדים זרים אינן מסוגלות ליצור לשון פוליטית משותפת. מנגד, הקבוצות המבוססות יותר הן בעלות אינטרס משותף ולשון משותפת, ולכן הן משתפות ביניהן פעולה.

פעילות ציבוריתעריכה

פרס היה מהראשונים בישראל שסברו שיש לסגת מהגדה המערבית ולהקים מדינה פלסטינית. ב-17 ביולי 1967 כתב פרס מאמר לעיתון הארץ שכותרתו הייתה "הגדה המערבית". במאמר טען פרס שצריך להקים מדינה פלסטינית שתהיה קשורה בברית הגנה מדינית וכלכלית עם המדינה היהודית[10]. הקדים אותו בדעה זו אורי אבנרי. ב-1970 היה פרס מייסד שותף של קבוצה שנקראה "חוג לליבון בעיות חברה ומדינה". בין חבריה היו צבי כסה, יגאל עילם, יורם פרי, דן יעקובסון והנחה אותה לובה אליאב. פרס היה חבר במפלגת יע"ד (ישראל עובדת דמוקרטית) בראשות לובה אליאב ושולמית אלוני שקמה ב-1975. מפלגה זאת לא נבחרה לכנסת. לאחר מכן היה חבר במפלגת של"י, ועד מותו היה חבר במרצ. בנוסף, השתתף במפגשים עם מנהיגי אש"ף ובהם יאסר ערפאת.

פרס כתב ספר אוטוביוגרפי על חייו בשם "אם זכרוני אינו מטעה...".

מבחר ספרים ומחקריםעריכה

  • מבוא לשיטות מחקר במדעי ההתנהגות / יוחנן פרס, גדי יציב. ירושלים: אקדמון, תשכ"ז, תש"ל, תשל"ג, תשנ"ה. ‬
  • מפעלי התנדבות של הסוכנות היהודית: קבוצות נוער יהודי בישראל 1974: מחקר הערכה / אתי זק, רבקה שפט, יוחנן פרס. ‬‫ [ירושלים: חמו"ל], 1975. ‫ [תל אביב: חמו"ל], 1975. ‬
  • ההתנדבות בישראל / סקר ערוך בידי יוחנן פרס ורות ליס.‬
  • יחסי עדות בישראל / מאת יוחנן פרס. ת"א: ספרית פועלים ואוניברסיטת תל אביב, (תשל"ו). ‬
  • עמדות וערכים בגדה המערבית: דו"ח מחקר / החוקר האחראי - יוחנן פרס. ‬‫ [ירושלים : חמו"ל, תשמ"-?]. ‬
  • הסתגלותם האישית של צאצאי גרושות ואלמנות / יוחנן פרס ומירי וינר-פריטש. ‬‫ ירושלים : מכון ירושלים לחקר ישראל, 1986. ‬
  • הסדר שלום ברמת-הגולן: מהתנגדות להשלמה - תקציר / מאת יוחנן פרס, ענת לייבלר ודפנה גולדברג ... ‬‫ תל אביב: המרכז לשלום, 1993. ‬
  • קהילתיות בחינוך: הצלחה או כישלון?: מחשבות, נתונים, המלצות / יוחנן פרס, רחל פסטרנק. ‬‫ תל אביב: איתאב, תשנ"ד 1993. ‬
  • בין הסכמה למחלוקת: דמוקרטיה, ביטחון ושלום בתודעה הישראלית / יוחנן פרס, אפרים יער-יוכטמן. [ירושלים]: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1998. ‬
  • קירבה ומריבה: שסעים בחברה הישראלית / יוחנן פרס ואליעזר בן-רפאל. ‬‫ תל אביב: עם עובד, 2006. ‬

לקריאה נוספתעריכה

  • יוחנן פרס, אם זכרוני אינו מטעה..., הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ט 2008.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ S. H. Herman, Y. Peres & E. Yuchtman-Yaar. Reactions to the Eichman Trial: A Study in High Involvement, in Scripta Hierosolymitana, 1965.
  2. ^ "תוכנית הלימודים לציבור הערבי", מגמות 17, 1968
  3. ^ י. פרס, ר. כץ, "מרכזיות ויציבות המשפחה היהודית בישראל", מגמות 26 (2), 1980
  4. ^ Y. Peres & R. Schrift. Intermarrige and Interethnic Inequality: The Israeli Case, Social Dynamics, Vol. 1, 1, 1975
  5. ^ Y. Peres & R. Katz Stability and Centrality, The Nuclear Family in Modern Israel, Social Forces, Winter 1981
  6. ^ Y. Peres & R. Katz. Is the Israeli Family Losing its Character? Israel Social Science Reserch, Vol. 2(1), 1984.
  7. ^ בחירות 92' - חלק א' - המדגם (בעברית) 
  8. ^ ליל הבחירות לכנסת ה-12 בערוץ הראשון - 1988 (בעברית) 
  9. ^ Y. Peres & S. Shemer, The Ethnic Factor in the Elections to the Tenth Knesset, Megamot, Vol. 28 (2-3).
  10. ^ "לא ימות משיח, אלא ימי הביניים": הוגי דעות חזו ב-1967 את העתיד לבוא, Haaretz הארץ