יעקב חזן מלונדון
יעקב בן יהודה חזן מלונדון (לונדריש), היה רב ימי-ביניימי מיהדות אנגליה, תלמידו של רבי ברכיה מניקולא ומחברו של הקודקס ההלכתי 'עץ חיים' (1287), המכנס יחדיו הלכות פסקים ומנהגים.
ביוגרפיה עריכה
בפתיחת ספרו, המחבר מכנה את עצמו "יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרש ב"ר יעקב הארוך". אולם, שמו אינו נזכר במסמכים משפטיים ובתעודות על יהדות אנגליה מאותו הזמן, ומלבד המידע העולה מספרו אין ידוע עליו דבר. אף לא ידוע אם התואר "חזן" שייך לו או לאביו, או מה משמעותו של תפקיד זה.
מן הספר עולה שהיה בקשר אישי עם רבי ברכיה מניקולא ושלח אליו שאלה הלכתית בדיני כתיבת גט. מנושא השאלה נראה שעסק באופן מעשי בכתיבת גיטין, ואולי היה בעל תפקיד בבית הדין של לונדון או היה מקורב אליו.
בספרו הוא מזכיר הרבה ממנהגי יהדות צרפת (הצפונית) ומנגיד אותם עם מנהגי ארצו אנגליה, ולעיתים הוא מעיד עליהם מכלי ראשון. מכאן נראה, ששהה תקופה מסוימת בצרפת ולמד שם מפי חכמיה, ביניהם אולי רבי יצחק מקורביל (הסמ"ק).
בנוסף לכך, שלח רבי יעקב את ידו גם בכתיבת פיוטים, ובספרו משולבים מעט פיוטים שכתב.[1]
הספר "עץ חיים" עריכה
הספר "עץ חיים" נועד להיות ספר הלכה למעשה, האוסף את פסקי ההלכה בכל תחומי התורה. המחבר מתאר בהקדמתו את הצורך בחיבור ספר פסקי הלכה, בשל הקושי ללמוד הלכה למעשה מדברי התלמוד. הוא מזכיר את מפעלו של הרמב"ם בתחום זה בכתיבת "משנה תורה", ואת החוסרים שהיו בו (בעיקר העובדה שלא ניתנו נימוקים לפסקים, ודברים שונים שעליהם נחלקו חכמי צרפת), שהביאו את רבי משה מקוצי לכתוב את חיבורו הוא – ספר מצוות גדול. אולם, הסמ"ג השמיט דינים רבים שהופיעו בדברי הרמב"ם, וגם דינים אחרים ששניהם לא הביאו, ועל כן החליט המחבר לכתוב חיבור חדש ולכנותו "עץ חיים".[2]
עיקרו של "עץ חיים" הוא העתקה מלשון הרמב"ם או קיצור של דבריו, ובמידה מועטה יותר גם של הסמ"ג. על אלה הוסיף המחבר דינים מן הרי"ף, התוספתא, בה"ג וסדר רב עמרם גאון שנשמטו משני החיבורים, וכן תשובות של רבנו תם, ר"י הזקן ושאר חכמי צרפת, במקומות שהם חולקים על דברי הרמב"ם. מרבית הספר הוא העתקה, סידור ותמצות מכלי שני של המקורות הנזכרים, אולם לעיתים המחבר גם מכריע בין דעות חלוקות. חשיבות יתרה נודעת לתוספות שהוסיף המחבר מפסקי רבותיו, חכמי אנגליה ושאר רבני דורו (למשל מהר"ם מרוטנבורג). למשל, הוא מביא רבות מדברי רבי יום טוב מלונדריש, בנו רבי משה מלונדריש, בניו רבי אליהו מנחם מלונדריש ורבי ברכיה מניקולא, רבי יוסף מניקול, ורבי יצחק בן פרץ מנורהטון. פעמים רבות זהו המקור היחיד לתורתם של חכמי אנגליה, ואף לעצם מציאותם של חלק מחכמים אלה.[3]
המחבר חילק את הספר לשני חלקים, "ספר התורה", העוסק בהלכות דתיות הנוהגות בזמן הזה, ו"ספר המשפט", העוסק בדיני המשפט העברי הפלילי והאזרחי, וכן בדיני מצוות התלויות בארץ, דיני העבודה במקדש ושאר הדינים שאינם נוהגים בזמן הזה. כל אחד מהספרים מתחלק לחטיבות של הלכות לפי נושאים, כאשר לעיתים הוא הולך בעקבות חטיבות ההלכות במשנה תורה לרמב"ם, ולעיתים הוא מחלק אותן באופן עצמאי.[2]
הספר חובר בשנת ה'מ"ז (1287 בקירוב), כשלוש שנים קודם לגירוש יהודי אנגליה. הספר לא נודע רבות בידי חכמי הדורות הבאים, אך ציטוטים ממנו מצויים בכתבי חכמים מארצות שונות: ב"קריית ספר" של רבי יצחק בן יעקב די לאטיש, בהגהות שונות לספר המרדכי, ב"מרדכי קצר" לרבי שמואל משליצטט, ב"ים של שלמה" למהרש"ל וב"שלטי הגבורים" לרבי אברהם הרופא פורטלאונה.[3] ידוע רק כתב יד יחיד של החיבור, שייתכן שהוא אוטוגרף, ומתוכו הוא יצא לאור במהדורה מדעית מוערת על ידי הרב ישראל ברודי בהוצאת מוסד הרב קוק.
לקריאה נוספת עריכה
- רבי יעקב חזן מלונדרץ, עץ חיים: הלכות פסקים ומנהגים, יוצא לאור על פי כתב-יד יחיד בעולם עם הערות וציוני מקורות על ידי הרב ישראל ברודי. ירושלים : מוסד הרב קוק, תשכ"ב–תשכ"ז (1962–1967).
קישורים חיצוניים עריכה
- יוסף יעקבס, יעקב בן יהודה חזן מלונדון, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ הרב ישראל ברודי, מבוא, עץ חיים, ג, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ז, עמ' IX–XI, באתר אוצר החכמה.
- ^ 1 2 יעקב בן יהודה חזן, הקדמה, עץ חיים, א, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ב, עמ' ב, באתר אוצר החכמה.
- ^ 1 2 הרב ישראל ברודי, מבוא, עץ חיים, ג, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ז, עמ' XI–XII, באתר אוצר החכמה; אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות, מוסד ביאליק תשל"ו, כרך שני, עמ' 518–519.