יעקב מאירסון

{

תמונה של יעקב מאירסון

יעקב מאירסוןכתיב יידי: מאירזאָהן; 1886, חרסון1947, מוסקבה) היה פוליטיקאי, עיתונאי, סופר ואיש אקדמיה; פרסם ספרים ומאמרים ביידיש, בעברית וברוסית. היה מראשי מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, ממייסדי התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל, האידאולוג שלה ופרופסור בכיר באוניברסיטה הלאומית (אנ') באודסה.

ראשית חייו: מאוקראינה לארץ ישראלעריכה

נולד ב-1886 למשפחה יהודית דתית בחרסון שבאוקראינה (אז באימפריה הרוסית), בנו של ר' יקותיאל, שו"ב. הושפע רבות מהתנועה הסוציאליסטית ברוסיה, וב-1912 הגיע לארץ ישראל במטרה לאסוף חומר לקראת כתיבת ספר לימוד.[1] בתקופה זו שימש כמורה במספר יישובים יהודיים כמו באר טוביה, שפיה, גן שמואל, זכרון יעקב, ופרסם מאמרים ב"הפועל הצעיר".[1] בשנת 1919 הקים ביחד עם אברהם ריבוצקי וזאב אברבוך את מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית – מפ"ס. ב-1920 השתתף בוועידה העולמית של "פועלי ציון" בווינה, והתעמת באופן חריף עם דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, כאשר טען כי

בארץ ישראל אין לגמרי אדמה בלתי מושבת... כל אדמת א"י מיושבת... השומר - הסתדרות מזוינת שנוצרה מתחילתה לשמירת הונה ורכושה של הבורגנות היהודית ולמלחמה בעובדים הערבים.

קונטרס תר"פ נ'

בעקבות אמירות אלה ודומות להן התכחשה לו אף מפלגתו, גורש מאירסון מהוועידה. לאחר הוועידה המשיך בפעילות פוליטית, ואף נבחר לוועד העיר יפו. לאחר שלא יכול היה לסבול את רדיפות הציונים ושלטונות המנדט הבריטי עזב את ישראל לברית המועצות, והתיישב באודסה.

בברית המועצותעריכה

באודסה החל ללמד יהדות באוניברסיטה המקומית, ועד מהרה קנה לו שם כאדם בקיא וידען. ב-1935 נשא לאשה את רחל נדזווצקי (1915 אודסה2009 ראשון לציון), תלמידתו.

חזרתו לחיק הציונותעריכה

במהלך השנים בברית המועצות גברה אכזבתו מהשלטון הסובייטי ומהקומוניזם, והוא שינה את השקפותיו האנטי ציוניות. מלחמת העולם השנייה וזוועות השואה גרמו לו להפוך לציוני, והוא החל ללמד בסתר צעירים יהודים עברית ויהדות.[1] לאחר שנמלט מפני הנאצים לאלמטי שבקזחסטן, המשיך בפעילותו הציונית, ואף נפגש עם מספר אישים אשר העבירו לבן-גוריון ולאישים בכירים אחרים בארץ את חזרתו בתשובה, אשר צוינה על ידי בן-גוריון בנאומו במאי 1952.[2]

ב-1947 נפטר במוסקבה מהתקף לב, בהותירו את אשתו בהיריון בחודש התשיעי.

ב-1983 נסגר המעגל כאשר אלמנתו, בתו ונכדו אלכס בנדרסקי עלו לישראל לאחר שהייה בסירוב במשך 8 שנים. סיפור חזרתו בתשובה היה נושא למספר מאמרים רחבי יריעה בעיתונות הישראלית של שנות ה-50, והיוו חיזוק אידאולוגי לרעיון הציוני, עד כדי כך שאף ראש הממשלה בן-גוריון מצא לנכון לציין את הדבר באחד מנאומיו.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 שלמה יהלומי, "יעקב מאירסון ודרך תשובתו", דבר, 28 בדצמבר 1956.
  2. ^ דוד בן-גוריון, מאירסון מכה על חטא, דבר, 25 במאי 1952