ריב"ש

רבי יצחק בר ששת ברפת (או פרפט) (ה'פ"ו, 1326 - ה'קס"ח, 1408) (מכונה רִיבָ"שׁ, ולעיתים ריצב"ש), מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש הראשון (סבו של רבי חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן.

יצחק בר ששת בֶּרְפֶת
יצחק ברפת

לידה	1326 ה'פ"ו ברצלונה, ספרד
פטירה	1408 (בגיל 82 בערך) ה'קס"ח אלג'יר, בני זיאן
כינוי	ריב"ש
מדינה	כתר אראגון
תקופת הפעילות	?–1408
השתייכות	חכמי ספרד בתור הזהב
רבותיו	הר"ן, רבי חסדאי קרשקש ורבי פרץ הכהן
תלמידיו	שמעון בן צמח דוראן
חיבוריו	שו"ת, פיוטים וקינות
תפקידים נוספים	רבנות סרגוסה, ולנסיה ואלג'יר

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך.

תולדות חייו

הקבר של הריב"ש באלג'יר

הריב"ש נולד בעיר ברצלונה (או, לפי גרסה אחרת, בוולנסיה) שבספרד בשנת ה'פ"ו (1326 לספה"נ). בברצלונה למד תורה מפי ר' פרץ הכהן וכן מר' חסדאי קרשקש. רבו המובהק היה הר"ן, שנחשב בתקופתו לגדול הדור. עוד בחיי רבותיו יצא שמו של הריב"ש כאחד מחכמי הדור, ונשלחו אליו שאלות אף מקהילות רחוקות. אולם, באותה תקופה הוא סירב לקבל על עצמו משרת רבנות, והעדיף לעסוק במסחר.

בתקופת שהייתו בברצלונה העלילו עליו ועל רבותיו – הר"ן, ר' חסדאי ונכבדים נוספים בקהילה – עלילת שווא. הם נאסרו למשך חמישה חדשים, שבסופם השתחררו לאחר שנמצאו חפים מפשע.

לאחר זמן מה בסביבות שנת ה'ק"מ נעתר הריב"ש לקבל על עצמו את עול הרבנות בעיר סרגוסה. בעודו בסרגוסה נפטר עליו בנו והוא בן שמונה שנים בלבד. שם גם שמע על מותם של אחיו הצעיר ושל אמו שהיו בברצלונה. לאחר ארבע שנים, בהן שימש כרב בסרגוסה, החליט לעזוב את העיר בעקבות מחלוקות ומדנים שהתעוררו בקהילה. הוא עבר לעיר קלעת איוב (קלטיוד), על אף הפצרותיהם של אנשי קהילת סרגוסה שיישאר בעירם. לאחר תקופה קצרה העתיק את מושבו לוולנסיה, שם כיהן ברבנות. בשנת ה'קנ"א (1391 לספה"נ), בעקבות הפרעות ביהודי ספרד, נאלץ הריב"ש לברוח לאלג'יר והיה לרב בקהילה היהודית במקום.

במספר מקורות מתקופת הרדיפות נכתב שרבה של ולנסיה התנצר בעת הפרעות, ובמסמך אחד מפורש ששם הרב היה יצחק ברפת ושמו שונה לג'אומי די ולנסיה. על סמך מקורות אלו טען החוקר ז'אומה ריירה שהריב"ש הוטבל לנצרות בכפייה (אולם לאחר שברח לצפון אפריקה נשכחה פרשה זו לגמרי עד לגילויה על ידי היסטוריונים במאה ה-20), אך יש החולקים על כך. יש לציין, שעל פי הרבה פוסקים, וריב"ש בכללם, הטבלה לנצרות הנה עבירה שהדין הוא שצריך למסור עצמו למיתה ובלבד שלא יעשנה, עם זאת בתשובות הריב"ש ניכר יחס סלחני לאלו שהוטבלו לנצרות בעל כורחם, והוא קובע, למשל, שהם כשרים לעדות. על פי החוקרים הנ"ל, יש לראות יחס זה כנובע מההיסטוריה האישית של ריב"ש.

גם באלג'יר לא הניחו לריב"ש. אחד מפליטי ספרד שרצה להשתרר על הקהילה המקומית חתר תחת הריב"ש וניסה לגרשו מן העיר. אנשי הקהילה, שרצו לנדותו, נעצרו על ידי הריב"ש, שמחל על כבודו. אותו אדם הגדיל לעשות, עד שפעם אחת, כשבאה ספינה ובה ארבעים וחמישה יהודים פליטי מיורקה, הפציר בשר המקומי שלא יניחם לרדת. בשמעו דבר זה, נידה הריב"ש את האיש. על מנת להגן על הריב"ש מפני אותו אדם, השיג אחד מנכבדי הקהילה כתב דיינות מאת המלך, המאשר לריב"ש לדון ולהנהיג את קהילתו. הרשב"ץ, ששהה אף הוא באלג'יר באותה תקופה וחלק כבוד רב לריב"ש, התנגד לכתב הדיינות שניתן לו מאת המלך. כיון שכך, סילק עצמו ריב"ש מן הרבנות, ויותר לא הורה. עם זאת, רק לאחר מותו הסכים לקבל על עצמו הרשב"ץ את משרת הרבנות.

הריב"ש נפטר בשנת ה' קס"ח (1408 לספה"נ). יש רבים המציינים את פטירתו ביום ב' אלול. קברו, שנעקר ממקומו בעקבות הרחבת העיר, סמוך כעת לקברו של הרשב"ץ, שנעקר אף הוא. באתר נבנה ציון גדול לשניהם.

תקופת חייו של הרב ריב"ש על ציר הזמן
ציר הזמן

חיבוריו

מכל כתביו, נותרו בידנו רק תשובותיו של הריב"ש. קובץ תשובותיו מונה 517 תשובות (תקי"ז סימנים).

ר' יוסף קארו, בשו"ת אבקת רוכל (סימן ע"ג), מעיד שרבו, ר' יעקב בירב, היה מעדיף את תשובותיו של הריב"ש על פני פוסקים אחרים. ר' יוסף קארו אף מרבה להביאו בספרו בית יוסף.

מובאות שונות מייחסות לו פירוש על התורה, אבל ייתכן מאוד שמדובר בפירוש ר' יוסף בכור שור או בדרשות ר' יהושע אבן שועיב. נשתמרו גם מובאות מחידושיו לכמה ממסכתות הש"ס, בעיקר למסכת בבא מציעא בה הרבה השיטה מקובצת להביא מחידושי הריב"ש בכינוי 'הריצב"ש'.

כמו כן, כתב הריב"ש שירה, פיוטים וקינות הנמצאים בידנו.

קינת ברצלונה

שלש קינות כתב על קהילתו היהודית החרבה בברצלונה. בשלושתם מיחל הוא להחלפת הגלות הזמנית בבר-צלון בישיבת קבע בהר-ציון.

את קינתו "יגדל מספד וקינים" הוא מסיים עם ראשי תיבות שמו יצחק, המעורבים עם שם עירו וקהילתו היהודית הנחרבת, ברצלונה:^{[דרוש מקור: מנין שהוא מכוון לרמוז לברצלונה? האקרוסטיכונים נראים מאולצים למדי]}

בִּרְבוֹת שׁוֹאָה שְׁלוֹמִים תְּיַחֵלוּ: חִזְקוּ בָּנִים וְחַכּוּ יְשׁוּעָה,

כִּי עוֹד תִּירְשׁוּ שְׁלַל צַר וְתֹאכֵלוּ - בָּתִּים מָלְאוּ וְאֶרֶץ זְרוּעָה.

צוּר מוֹשִׁיעַ יְחַכֶּה לַחֲנַנְכֶם: כִּי עוֹד חָזוֹן, וְיָרוּם לְרַחֶמְכֶם,

וֵאלֹהֵיכֶם - "נַחֲמוּ עַמִּי" יֹאמַר.

כך גם בקינתו "לשוד עירי גדול כים שברי" שם העיר חוזר בכל בית, לדוגמה:

בְּרִיחֶיהָ אַרְצִי בַּעְדִּי לְעוֹלָם,

פְּתָחֶיהָ נִסְגְּרוּ וְאָנוּ בְּאֶבְלָם,

צְמָחֶיהָ עָבְשׁוּ, וְעִיר הֲדָרִי נִגְאֲלָה, וְהוֹי מוֹרָאָה!

ומסתיים:

חֲזַק! נִמְהַר לֵבָב, נִכְאֶה לְהַר צִיּוֹן:

בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר! בְּנוֹת הֵיכָל וְאַפִּרְיוֹן,

בְּרֹאשׁ כָּל הַר יִהְיֶה נָכוֹן הָרִי, וְעַל גִּבְעָה נִשָּׂאָה!.

גם בקינת "ארץ חפץ נדחיך" על געגועיו לציון החריבה, הוא משלב את הדימויים שהביא בקינות האחרות ובהן אותיות שמו יצחק, ברצלונה וציון כמו "ברוש" "צל". בשיר זה רומז לתקווה על פריצה מתוך ברצלון אל ציון: (אולי אחרי שעזב אותה לאלג'יר)

פָּרַצְתִּי יָמָּה וָקֶדֶם! מָשַלְתִּי עַל הָעַמִּים!

כַּמָּה לִי אֵשֵב מַשְמִים, / צִיּוֹן!

יחסו לקבלה

יחסו של ריב"ש לקבלה היה מורכב: מחד, היה הוא מתלמידי תלמידיו של הרמב"ן, מגדולי העוסקים בתורה זו. מאידך, לא ראה בעין יפה תופעות קבליות שונות בדורו אשר גבלו, לדעתו, בעבודה זרה. בתשובה המפורסמת שלו בנושא זה (שו"ת ריב"ש סימן קנ"ז) כתב נגד עיסוק בקבלה מצד אלו שלא קיבלו את הדברים מפי רבם. ריב"ש מתייחס למנהג המקובלים בני דורו לכוון בתפילה בכל פעם ל"ספירה" אחרת מעשר הספירות האלוהיות, ומביא על כך את דברי רבו, ר' פרץ הכהן:

"וגם הודעתיך, כי מורי הרב רבי פרץ הכהן ז"ל, לא היה כלל מדבר ולא מחשיב באותן הספירות. גם שמעתי מפיו, שהרב רבי שמשון מקינון ז"ל, שהיה רב גדול מכל בני דורו, וגם אני זכור ממנו ואם לא ראיתיו בעיני, והוא היה אומר: אני מתפלל לדעת זה התינוק; כלומר, להוציא מלב המקובלים, שהם מתפללים פעם לספירה אחת ופעם לספירה אחת, כפי עניין התפילה".

בהקשר זה ציטט דברים חריפים מפי אחד הרבנים בני דורו, שהשווה בין עשר הספירות בקבלה לבין "השילוש הקדוש" של הנצרות:

"...וכל זה הוא דבר זר מאוד בעיני מי שאינו מקובל כמו הם; וחושבים, שזה אמונת שניות. וכבר שמעתי אחד מן המתפלספים מספר בגנות המקובלים, והיה אומר: הנוצרים מאמיני השילוש, והמקובלים מאמיני העשיריות".

ריב"ש מספר כי דעתו של הר"ן, רבו, לא הייתה נוחה מעיסוקו של רבו, הרמב"ן, בקבלה:

"וכן הודעתיך מה שאמר אלי בייחוד מורי הרב רבינו נסים ז"ל, כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בעניין הקבלה ההיא; ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה, אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם. ואם ראיתי באורים על סודות הרמב"ן ז"ל, וגם הם אינם מגלים שרשי החכמה ההיא, ומגלים טפח ומכסים כמה טפחים, וקרוב לטעות בדבר מהם; ולכן בחרתי לבל יהיה לי עסק בנסתרות".

את תשובתו זו חותם ריב"ש במילים:

"ולזה אני אומר, שאין לסמוך בדברים כאלו אלא מפי חכם מקובל, ועדיין אולי".

אם כן, ריב"ש לא דחה לגמרי את חכמת הקבלה, בפרט לאורו של חכם נערץ כרמב"ן שהיה מנושאי דגלה, אך המעיט בה ככל הניתן. הוא קבע שראשית, אין לעסוק בחכמה זו ללא קבלה ישירה מפי רב, ושנית - "עדיין אולי". כלומר, גם לאחר שמיעה מפי רב, לא ברור שיש לעסוק בכך.

לקריאה נוספת

• הרב אברהם הרשמן, רבי יצחק בר ששת דרך חייו ותקופתו, הוצאת מוסד הרב קוק, תשט"ז, ירושלים.
• דוד בר ששת, רבי יצחק בר ששת הריב"ש: תולדותיו על רקע תולדות דורו ותרומתו והשפעתו בתחום ההלכה, הוצאה עצמית, בית"ר עלית, תשע"ז
• דוד בר ששת, פסקי הריב"ש / לרבינו יצחק בר ששת ; והשפעתם להלכה בשולחן ערוך. ביתר עלית : מכון פאר הריב"ש ללימוד והפצת תורת הריב"ש, תשפ"ב.

קישורים חיצוניים

• חכם יצחק בר שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת, באתר "החכם היומי"
• ריב"ש, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• כתבי ריב"ש בפרויקט בן-יהודה
• דוד הלחמי, רבי יצחק ברבי ששת (הריב"ש), חכמי ישראל, תל אביב תשי"ח, חלק א', עמ' ט"ז, באתר אוצר החכמה
• שלמה וולפיש, ריב"ש באלג'יר: בית מדרש ספרדי בעולם חדש, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשפ"א, באתר ספריית אסיף
• יצחק בן ששת (1326-1408), דף שער בספרייה הלאומית
• יצחק ברוידה, שניאור זלמן שכטר, ‏"ריב"ש", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• פיוט ברכת הטל, תפילה ספרדית מימה"ב, בלחנו של רבי יצחק בר ששת, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 01:10), 2012

מכתביו

• תשובות הריב"ש, טקסט דיגיטלי באתר ספריא