ירגזי שחור-כיפה
ירגזי שחור-כיפה[2] (שם מדעי: Poecile atricapillus) הוא מין של ציפור שיר קטנה ממשפחת הירגזיים, הנפוץ באמריקה הצפונית מאלסקה בצפון לניו מקסיקו בדרום, והציפור הלאומית של מיין,[3] מסצ'וסטס[4] וניו ברנזוויק.[5] הירגזים תוקפניים כאשר הם מאוימים או מחפשים מזון והם מגרשים ציפורים אחרות, אפילו גדולות יותר, ממתקני האכלה קבועים, ומכאן שמם העברי (מהמילה רֹגֶז).[6] הירגזי כמעט חסר פחד מבני אדם, ואף ייקח מזון מכף יד אנושית.[7] בעבר נחשב למין אחד יחד עם ירגזי הרים.[8]
 ירגזי שחור-כיפה
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | ציפורי שיר |
| תת־סדרה: | דמויי־דרור |
| משפחה: | ירגזיים |
| סוג: | פויסילה |
| מין: | ירגזי שחור-כיפה |
| שם מדעי | |
 Poecile atricapillusליניאוס, 1766 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
טקסונומיה עריכה
המין נכלל בעבר בסוג ירגזי עם רוב הירגזיים האחרים, אך מחקר משנת 2005 (גיל, סליקאס ושלדסון, 2005) מבוסס נתונים גנטיים ומורפולוגיים תמך בהפרדת הסוג פויסילה,[9] כפי שביצעו גופים אחדים, בהם IUCN,[10] ITIS,[11] ו-IOC (אנ').[12] תוצאות דומות חזרו במחקר מאוחר יותר (יוהנסון ואחרים, 2013), אם כי פוצלו ממנו מספר מינים לסוג סיטיפרוס.[13] טקסון האחות של ירגזי שחור-סינר הוא ירגזי גמבל.
לפי טריץ' ואחרים (2017), העץ הפילוגנטי של הסוג (Poecile) הוא:[14]
| פויסילה |
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תפוצת תת-מינים עריכה
לירגזי שחור הכיפה 9 תת-מינים:[15]
- Poecile atricapillus atricapillus - קארולוס ליניאוס, 1766, מצוי במזרח קנדה וצפון-מזרח ארצות הברית
- Poecile atricapillus bartletti - אולדריץ' ונוט, 1939, מצוי במיקלון וניופאונדלנד
- Poecile atricapillus fortuitus - ויליאם לאון דוסון ו-J. H. Bowles, 1909, מצוי בדרום-מערב קנדה וצפון-מערב ארצות הברית
- Poecile atricapillus garrinus - William Harroun Behle, 1951, מצוי ברכס הרי הרוקי
- Poecile atricapillus nevadensis - Linsdale, 1938, מצוי במערב ארצות הברית
- Poecile atricapillus occidentalis - ספנסר פולרטון ביירד, 1858, מצוי מדרום-מערב קולומביה הבריטית לצפון קליפורניה
- Poecile atricapillus practicus - הארי אוברהולסטר, 1937, מצוי ברכס הרי האפלצ'ים
- Poecile atricapillus septentrionalis - האריס, 1846, מצוי במערב קנדה ומרכז ארצות הברית
- Poecile atricapillus turneri - רוברט רידג'ווי, 1884, מצוי באלסקה וצפון-מערב קנדה[16]
מאפיינים פיזיים עריכה
ירגזי שחור כיפה הוא עוף קטן. אורכו 12–15 סנטימטרים, משקלו 9–14 גרמים ומוטת כנפיו 16–21 סנטימטרים. הראש גדול, עגול ושחור עם כיפה וגרון שחורים ולחיים לבנות. הגב, הכנפיים והזנב אפורים, הגחון אפור בהיר במרכזו ובז' בצדדיו, והצוואר קצר. שולי נוצות הזנב לבנים. הנוצות צפופות ומבודדות ויש לירגזי שכבת שומן לבידוד מהקור של החורף.[17] המקור צר וקצר ומשמש לפיצוח גרעינים. יש מופע לבקן, בו הנוצות לבנות מהרגיל, בעיקר בזנב.[8] השיר מכיל 2 הברות, כאשר הראשונה גבוהה מהשנייה. תוחלת החיים הממוצעת של הירגזי שחור הכיפה היא בין שנתיים לשלוש שנים, אך הפרט המבוגר ביותר שתועד היה זכר שחי למעלה מ-11.5 שנים.[18]
קול עריכה
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
הירגזי שחור הכיפה משמיע מגוון רחב של קולות. הקריאה שנשמעת כ-"צ'יקדי-די-די!", מקור שמם באנגלית, צ'יקדי (Chickadee),[18] משמשת לאזהרה מפני טורפים, אך גם למסרים אחרים, כמו מיקום של מזון,[19] והיא נפוצה בעיקר מחוץ לעונות החיזור והקינון.[20] בעונת החיזור, הזכרים שרים שיר בן 2 הברות, בו ההברה הראשונה גבוהה מהשנייה, שנשמע כ-"פי-בי", שמשמש למשיכת נקבות והגנה על הטריטוריה.[19] המרווח בין ההברות הוא 0.1–0.15 שניות. ההברה השנייה לעיתים קרובות מקוטעת על ידי מרווח של כ–0.05 שניות, בעוד ההברה הראשונה מקוטעת רק לעיתים רחוקות. כאשר זכר שנמצא בתוך להקת חורף שר, הוא קודם כל מבודד את עצמו באופן זמני מחברי הקבוצה.[20] קולות דומים אך חלשים יותר משמשים לתקשורת בין בני זוג. קריאה נוספת מורכבת מ–2–9 הברות קצרות, ומתרחשת כאשר שני פרטים נמצאים קרוב מדי זה לזה, בלהקות, במתקני האכלה וכחלק מהגנה על הטריטוריה, בתור מחוות איום. אם הפולש לא עזב אחר השמעת הקריאה, הפרט המשמיע יתקיף.[20] מספר ימים לפני הפריחה, הגוזלים ישמיעו קריאה המאופיינת בהרמוניה מורכבת, שמטרתה לעורר האכלה על ידי ההורים.[20] קריאה דומה ניתנת על ידי הנקבה בתקופה בין הרגע בו היא מסיימת את בניית הקן לתחילת הדגירה, ולעיתים אף אחרי הבקיעה של הגוזלים. ההבדל בין הקריאות הוא שהקריאה של הנקבה עולה ויורדת בתדר, בניגוד לקריאה של הפרחונים שנשארת קבועה פחות או יותר. כאשר הוא מאוים, הירגזי ינשוף כלפי התוקף וינסה להתקיף גם כן.[20][6]
התנהגות עריכה
הירגזי מקפץ בזריזות בין ענפים והוא יכול להיתלות במהופך. הירגזי מונוגמי. מאוקטובר ועד מרץ, הירגזים חיים בלהקות של עד 12 פרטים, דבר מאפשר להם לעבוד כצוות כדי לשמור על טריטוריה של עד 20 הקטארים. להקות חורף אלו עשויות לכלול מינים אחרים (כמו מלכילונים, טפסי עצים, סיטות, ונקרים),[17] אך הירגזים שחורי הכיפה בדרך כלל דומיננטיים מספרית. הוכח כי היררכיות דומיננטיות ממלאות תפקיד קריטי בדפוסי ההזדווגות וההישרדות בירגזי שחור הכיפה.[21] לאחר סוף החורף הלהקות מתפרקות והירגזים מוצאים טריטוריה ומקום קינון ומגנים עליהם.
הירגזי יכול להוריד את טמפרטורת הגוף שלו ולהאיץ את חילוף החומרים, התאמה לחורפים הקרים באמריקה הצפונית.[22] הם גם מתחממים על ידי לכידת אוויר חם קרוב לגופם בין הנוצות, מה שמשווה להם חזות עגולה, ולינה בחללים בקבוצות. הטורפים העיקריים של הירגזי שחור הכיפה הם נצים, ינשופים וחנקנים. לעיתים, נחשים, סנאים, עכברים וסמורים ישדדו קינים.
תזונה עריכה
.jpeg)
הירגזי שחור הכיפה ניזון מגרעינים (במיוחד גרעיני חמנית), פירות, חרקים וזרעים, ומבקר במתקני האכלה. בקיץ הוא ניזון בעיקר מזחלים, כנימות, חיפושיות, עכבישים, חלזונות וחסרי חוליות אחרים, ובחורף גם פירות, גרגירים וזרעים. כשהירגזי אוכל עש, הוא קורע את הכנפיים ומשליך אותם לפני שהוא אוכל את העש.[17] הירגזי נצפה אוכל שומן של חיות מתות. הוא מחפש מזון תוך דילוג בין ענפים וזרדים, ולעיתים אף תוך כדי מעוף, אז הוא תופס ואוכל חרקים. לעיתים קרובות הירגזי מאחסן מזון, אותו הוא אוכל מאוחר יותר.
רבייה עריכה
עונת החיזור מתרחשת בין פברואר למרץ. חיפוש מקום קינון יכול להתחיל בינואר, אך לרוב מתרחש בתדירות הולכת וגדלה באביב.[8] הירגזי שחור הכיפה מקנן בחורים בעצים (לרוב שדר או אלמון) וישתמש גם בקני נקר נטושים ותיבות קינון, ולעיתים רחוקות גם בחור באדמה. הנקבה בונה את מטחב, זרדים, עלים, קליפת עץ ושיער. בניית הקן אורכת לרוב 3–4 ימים[8]. הנקבה מטילה 6–8 ביצים לבנות עם נקודות חומות אדמדמות. הנקבה דוגרת 12–13 ימים עד לבקיעה, בזמן שהזכר מאכיל אותה. לאחר הבקיעה, הנקבה אוכלת את קליפות הביצים. כשהגוזלים קטנים, הנקבה נשארת בקן בזמן שהזכר ממשיך להביא אוכל, וכשהם גדולים שני ההורים מביאים לגוזלים אוכל. הגוזלים פורחים בגיל 16 ימים. לרוב הנקבה מטילה פעם אחת בשנה.
תפוצה ובית גידול עריכה
.jpg)
הירגזי שחור הכיפה נפוץ ויציב באמריקה הצפונית בכל אזור שיש בו עצים או שיחים גדולים (במיוחד עצי שדר, ערבה, צפצפה או אלמון, נמנע מיערות מחטניים לחלוטין), מיערות ושטחי חורש ועד שכונות מגורים ופארקים, ולעיתים שדות עשבים וביצות. הירגזים לא נודדים לרוב,[18] אך באזורים צפוניים ייתכנו נדידות בסתיו ובאביב, ונדידות בדרום קשורות כנראה למחסור במזון[17].
הוא נצפה בוושינגטון (מדינה), אורגון, איידהו, מונטנה, ויומינג, קליפורניה, נבדה, יוטה, קולורדו, ניו מקסיקו, אוקלהומה, קנזס, נברסקה, דקוטה הדרומית, דקוטה הצפונית, מיזורי, איווה, מינסוטה, אילינוי, ויסקונסין, אינדיאנה, מישיגן, אוהיו, קרוליינה הצפונית, טנסי, וירג'יניה, קנטקי, וירג'יניה המערבית, מרילנד, פנסילבניה, ניו יורק (מדינה), קונטיקט, ורמונט, מסצ'וסטס, רוד איילנד, ניו המפשייר, מיין, אלסקה, סן-פייר ומיקלון, ניופאונדלנד ולברדור, נובה סקוטיה, אי הנסיך אדוארד, ניו ברנזוויק, קוויבק, אונטריו, מניטובה, ססקצ'ואן, אלברטה, קולומביה הבריטית, הטריטוריות הצפון-מערביות ויוקון. הירגזי הוא הציפור הלאומית של מיין, מסצ'וסטס וניו ברנזוויק.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- ירגזי שחור-כיפה באתר All About Birds, מעבדת קורנל לאורניתולוגיה, אוניברסיטת קורנל
- ירגזי שחור-כיפה באתר National Audubon Society
- ירגזי שחור-כיפה באתר Canadian Wildlife Federation
- ירגזי שחור-כיפה, באתר ITIS (באנגלית)
- ירגזי שחור-כיפה, באתר NCBI (באנגלית)
- ירגזי שחור-כיפה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- ירגזי שחור-כיפה, באתר Internet Bird Collection (באנגלית)
- ירגזי שחור-כיפה, באתר GBIF (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ ירגזי שחור-כיפה באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ לא קיים שם עברי רשמי, שם הערך הוא תרגום מאנגלית של השם העממי Black-capped chickadee
- ^ Maine State Bird | Black-capped Chickadee, statesymbolsusa.org
- ^ Massachusetts State Bird | Black-capped Chickadee, statesymbolsusa.org
- ^ Symbols of New Brunswick, web.archive.org, 2017-07-09
- ^ 1 2 תולדות הטבע ב - שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) | מפעל המילון ההיסטורי, באתר maagarim.hebrew-academy.org.il
- ^ Black-Capped Chickadee | National Geographic, Animals, 2010-05-04 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 Susan M. Smith, Black-Capped Chickadee, Stackpole Books, 1997, ISBN 978-0-8117-2686-3. (באנגלית)
- ^ Frank B. Gill, Beth Slikas, Frederick H. Sheldon, Phylogeny of Titmice (Paridae): II. Species Relationships Based on Sequences of the Mitochondrial Cytochrome-B Gene, The Auk 122, 2005-01-01, עמ' 121–143 doi: 10.1093/auk/122.1.121
- ^ BirdLife International (BirdLife International), IUCN Red List of Threatened Species: Poecile hudsonicus, IUCN Red List of Threatened Species, 2016-10-01
- ^ ITIS - Report: Poecile hudsonicus, www.itis.gov
- ^ Waxwings and allies, tits, penduline tits – IOC World Bird List (באנגלית אמריקאית)
- ^ Ulf S. Johansson, Jan Ekman, Rauri C. K. Bowie, Peter Halvarsson, A complete multilocus species phylogeny of the tits and chickadees (Aves: Paridae), Molecular Phylogenetics and Evolution 69, 2013-12-01, עמ' 852–860 doi: 10.1016/j.ympev.2013.06.019
- ^ Christian Tritsch, Jochen Martens, Yue-Hua Sun, Wieland Heim, Improved sampling at the subspecies level solves a taxonomic dilemma – A case study of two enigmatic Chinese tit species (Aves, Passeriformes, Paridae, Poecile), Molecular Phylogenetics and Evolution 107, 2017-02, עמ' 538–550 doi: 10.1016/j.ympev.2016.12.014
- ^ ITIS - Report: Poecile atricapillus, www.itis.gov
- ^ Avibase - מסד בירד העולם, באתר avibase.bsc-eoc.org
- ^ 1 2 3 4 Black-capped Chickadee (Parus atricapillus), Alaska Department of Fish and Game (באנגלית)
- ^ 1 2 3 Black-Capped Chickadee, National Wildlife Federation (באנגלית)
- ^ 1 2 Black-capped Chickadee | The Canadian Encyclopedia, www.thecanadianencyclopedia.ca
- ^ 1 2 3 4 5 MILLICENT S. FICKEN, ROBERT W. FICKEN, AND STEVE R. WITKIN, VOCAL REPERTOIRE OF THE BLACK-CAPPED CHICKADEE
- ^ animal social behaviour - Territoriality | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ SHELDON J. COOPERS AND DAVID L. SWANSON Department of Biology, The University of South Dakot, [https://sora.unm.edu/sites/default/files/journals/condor/v096n03/p0638-p0646.pdf SEASONAL ACCLIMATIZATION OF THERMOREGULATION IN THE BLACK-CAPPED CHICKADEE’]