ליאו בק

הרב ד"ר אריה ליפמן (ליאו) בק (בגרמנית: Leo Baeck;‏ 23 במאי 1873 – 2 בנובמבר 1956) היה רב ומלומד יהודי־גרמני, מראשי הקהילות הליברליות (רפורמיות) ומנהיג יהודי בגרמניה בימי המשטר הנאצי והשואה.

הרב ליאו בק
Leo Baeck

פסל של ליאו בק בספריית וינר לחקר השואה ורצח העם בלונדון
לידה	23 במאי 1873 ליסה, הקיסרות הגרמנית
פטירה	2 בנובמבר 1956 (בגיל 83) לונדון, הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	בארנט
מדינה	הממלכה המאוחדת, גרמניה
השכלה	בית המדרש לרבנים בברסלאו אוניברסיטת ורוצלב אוניברסיטת פרידריך וילהלם בית המדרש הגבוה למדעי היהדות
מקום מגורים	אופולה, לונדון, ברלין, דיסלדורף, דיסבורג
תקופת הפעילות	? – 2 בנובמבר 1956
השתייכות	יהדות רפורמית
מעסיק	בית המדרש הגבוה למדעי היהדות, האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, היברו יוניון קולג', הנציגות הארצית של יהודי גרמניה, המשרד המרכזי לרווחת יהודים בגרמניה, Allgemeiner Rabbiner-Verband in Deutschland
אב	שמואל בק
צאצאים	רות ברלק
מספר צאצאים	1
תפקידים נוספים	צ'פליין
פרסים והוקרה	עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר (1953) מדליית בובר-רוזנצווייג (1991)
מנחה לדוקטורט	וילהלם דילתיי

קורות חיים

בק נולד בשנת 1873 בעיר ליסה שבפרוסיה (כיום לשנו בפולין). משפחתו הייתה אורתודוקסית, אביו, הרב ד"ר שמואל בק כתב ספרים על ההיסטוריה היהודית.

בשנת 1891 החל ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו שהשתייך לאסכולה פוזיטיבית־היסטורית מיסודו של זכריה פרנקל, וב־1894 המשיך את לימודיו בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות מיסודו של אברהם גייגר, שלא השתייך באופן רשמי לאף זרם אך היה מזוהה על התנועה הרפורמית. במקביל למד באוניברסיטת ברלין שפות עתיקות, תאולוגיה והיסטוריה וקיבל תואר דוקטור.

בגיל 24 קיבל את מינויו הראשון כרב בעיר אופלן ואחר כך כיהן כרב בדיסלדורף עד 1912, משם עבר לברלין. בק שירת כרב צבאי בצבא הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה ועוטר בצלב הברזל דרגה ראשונה.

בק כתב מאמרים ומחקרים רבים בנושאי יהדות, ושימש בהמשך כמנהיגה הרוחני של היהדות הליברלית בגרמניה. לימד בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות.

הרב בק שרד את השואה, ולאחר המלחמה עבר ללונדון ואף לימד בהיברו יוניון קולג' בניו יורק. בשנת 1955 הוקם בניו יורק בהתערבותם של מרטין בובר וחנה ארנדט מכון ליאו בק לחקר ההיסטוריה והתרבות של היהודים דוברי הגרמנית, ובק הפך לנשיאו הראשון.

ב־29 באוקטובר 1956 חתם הרב ד"ר ליאו בק על הגהת ספרו השני "זה העם". בשעות אחר הצהריים לקה בשבץ וכעבור שלושה ימים נפטר, בגיל 83.

פועלו בזמן השואה

לאחר עליית הנאצים לשלטון שימש בק כמנהיג הנציגות הארצית של היהודים הגרמנים (Reichsvertretung der Deutschen Juden) והיה מקובל על כל הזרמים ביהדות גרמניה. הוא המשיך להכשיר, בסתר, רבנים לקהילה היהודית הגוועת גם כאשר נאסר הדבר על ידי שלטונות גרמניה הנאצית. בימי מלחמת העולם השנייה היו לליאו בק הזדמנויות רבות לעזוב את גרמניה, אך הוא האמין שמנהיג צריך לעמוד לצד קהילתו, ולכן לא ניצל את ההזדמנויות.

טרזינשטט

בינואר 1943 נשלח בק לגטו טרזיינשטט, שם היה מספרו הסידורי ברשומות 187894. בתחילה קיבל עבודות פיזיות אך לאחר יום הולדתו השבעים התאפשר לו לספק עזרה רוחנית לחולים ולגוססים. יחד עם מלומדים גדולים מארצות אירופה, ליאו בק העביר הרצאות בנושאים שונים כגון ספרות, היסטוריה, כלכלה, אסטרונומיה, משפטים ופילוסופיה. אסירים רבים בגטו היו נדחקים לחדרון קטן כדי לשמוע את הרצאותיו ודמותו של בק היוותה להם את התגלמות דמות הרב והאדם שבידו הכוח לנחם. בתוך מצוקת חיי הגטו ליאו בק היווה את הסמכות המוסרית. בק הוביל את התפילות בגטו בכל מקום ובכל שעה על פי בקשת המתפללים.

בנוסף, בק היה חבר ב"מועצת הזקנים" של הגטו. ה' ג' אדלר, אחד מהמעטים ששרדו, סיפר על פועלו: "האישיות הראויה ביותר להיזכר מתוך מועצת הזקנים היה הרב ד"ר ליאו באק מברלין. הוא היה מכובד על כולם. מעולם לא התחמק מעול המחנה, אולם בקרבתו נדמה שהמחנה אינו קיים...".

ליאו בק היה אחד מהמיועדים להשמדה אך ניצל – בעת הגיעו לגטו, מת רב אורתודוקסי זקן מצ'כוסלובקיה בשם באק. לשלטונות הנאצים נמסר בטעות שהרב ליאו באק נפטר ומאז לא נכלל ברשימות המוות.

בק שוחרר יחד עם שאר 9,000 השורדים האחרים מגטו טרזינשטט ב־1945.

דילמת החברות במועצת הזקנים

קברה של נטליה בק לבית המבורגר בבית הקברות היהודי בווייסנזה, הצד המיועד לקברו של ליאו בק (שנקבר בלונדון) משמש כמצבה לזכרו

בשנת 1939 בוטלו כל הארגונים הנבחרים של המוסדות היהודיים, ביניהם "מועצת הזקנים", ובמקומם מינו הגרמנים נציגות מטעמם. מרגע זה עלתה דילמת שיתוף הפעולה בין הנאצים לבין קורבנותיהם היהודים. בתחילה בק קבע לעצמו עיקרון שלא לקבל שום מינוי מהנאצים ולא לעשות דבר שיוכל לסייע להם. אך כשעלתה שאלת איסוף יהודים לגירוש בידי יהודים, בק בחר לקבל את המינוי כדי לנהוג בעדינות כלפי המגורשים ולסייע להם. יש שמתחו ביקורת על פועלו זה, ביניהם חנה ארנדט שטענה כי הרב בק דאג להרגיע את שומעי לקחו תוך הטעייתם והסתרת האמת המרה המצפה להם.

יחסו לציונות ולישראל

לבק היה יחס חיובי לציונות. בשנת 1897, כשהאורתודוקסים והליברלים איחדו כוחות והצליחו לסלק את הקונגרס הציוני הראשון ממינכן, סירב להשתתף במחאה כנגדו. בשנת 1917 הצטרף לירחון הציוני שהקים מרטין בובר, במאמר שכתב שם הגדיר את מטרת הציונות ככזו שצריכה "להביא ליום גדול בו יקום בית ישראל חופשי בארץ האבות". ב־1921 סייע להחלטת רבני גרמניה שהגדירו כמצווה את הפעילות לבניין ארץ ישראל. משנות ה־20 בק היה פעיל ב'קרן היסוד' ובסוכנות היהודית ואף היה חבר בהנהלתה. בסוף 1926 היה ממייסדי וחבר הנשיאות של הוועד למען ארץ ישראל בגרמניה.

בק קיבל בהתלהבות את הקמתה של מדינת ישראל ולמרות שלא עלה אליה שהה בה פרקי זמן ארוכים. דוגמה ליחסו ניתן לראות בנאום מ־1953 שם אמר ביחס למדינה "גדול הסיכוי, אבל גם הסיכון עלול להיות גדול. בארצו העתיקה תיכפה עליו סכנה חדשה־ישנה: לאומנות, האללת המדינה, ואתן בעל בריתן מאז ומתמיד: הקלריקליזם. אבל גדול מהסיכון הוא הסיכוי... לבניין ארץ ישראל, בשם הצו האלוהי ועתיד האנושות".

כתביו ומשנתו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ספרו הידוע ביותר של בק 'מהות היהדות' נכתב בשנת 1905, כתגובת־נגד לספרו של אדולף פון הרנאק 'מהות הנצרות' בו מתח ביקורת על היהדות הקדומה. לדעתו של בק, היהדות היא הדוגמה הקלאסית לדת המושתתת על עקרונות מוסר אך גם מחוברת למציאות חיי היום־יום. הספר תורגם לעברית בידי לאה זגגי ויצא לאור בשנת 1968 בהוצאת מוסד ביאליק.

בספרים מאוחרים יותר ניסה בק להראות את הקשר שבין היהדות לנצרות ואת השפעת היהדות על הברית החדשה. בק הטיף לסובלנות, הערכה הדדית ודיאלוג בין היהדות לנצרות.

על שמו של הרב קרויים מכון ליאו בק שנוסד בירושלים, בית ליאו בק בברלין ומרכז חינוך ליאו בק בחיפה, אשר מהווה גם מרכז של היהדות הרפורמית.

לקריאה נוספת

• מחזון למציאות: יהדות לימוד ומנהיגות במרכז חינוך ליאו באק, 2006.
• אליעזר שביד, מאבק עד שחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 24–72. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, חלק שלישי, כרך ב', הוצאת עם עובד, 2005, פרק רביעי: כיוון מסורתי כלל־יהודי לרפורמה – משנתו של ליאו בק, עמ' 126–145.
• מיכאל מאיר, הרב ליאו בק: ייעוד דתי בעת סערה, תרגם עמי אשר, הוצאת כרמל, 2024.
• Albert H. Friedlander, Leo Baeck Teacher of Theresienstadt, 1968
• Leonard Baker, Days of Sorrow and Pain : Leo Baeck and the Berlin Jews, 1978

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ליאו בק בוויקישיתוף

• רשימת הפרסומים של ליאו בק, בקטלוג הספרייה הלאומית
• ליאו בק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ליאו בק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• לאו בק (1873–1956), דף שער בספרייה הלאומית