מודל קובלר-רוס
מודל קוּבּלֶר-רוֹס (Kübler-Ross), הידוע גם בתור חמשת שלבי האבל, הוא מודל שפיתחה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס. המודל הופיע לראשונה בדפוס בספרה "על מוות וגסיסה" (1969), והוא מתאר את חמשת השלבים של התהליך שעוברים אנשים לאחר שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית.
פרסום ספרה הביא בין השאר למודעות בציבור לטיפול העדין הנדרש עבור אנשים החולים במחלה סופנית, על מנת "להכין" אותם למוות. בהמשך הוכלל המודל עבור כל תהליך של אובדן קטסטרופלי עבור האדם עצמו (כגון גירושין, התמכרות, גילוי טרגי על עצמו או על יקיריו), או לאחר מותו של אדם קרוב לו.
למרות הפופולריות של המודל, התמיכה המדעית שלו חלשה, ויש ביקורת עליה הן במחקרים שבחנו את אוניברסליות השלבים והן במחקרים שבדקו את סדר השלבים.
שלבי המודל
עריכה- הכחשה – השלב יכול להתבטא באמירות כגון "אני מרגיש בסדר", "זה לא קורה לי", "זה לא יכול להיות". בשלב זה החולה לא מאמין לידיעה על המחלה ועל הסוף המתקרב, ומשוכנע שמדובר בטעות. קובלר-רוס מתייחסת לתגובה זו כמנגנון הגנה זמני שהאדם זקוק לו עם קבלת הידיעה הקשה, בשל הקושי הרב לקבל מציאות זו. ההכחשה מאפשרת לאדם מעין פסק זמן להתארגן ולגייס כוחות, ובהדרגה לעבור למנגנוני הגנה מסתגלים יותר.
- כעס – השלב יכול להתבטא באמירות כגון "למה אני? זה לא הוגן!", "איך ייתכן שזה קורה לי?". מרבית האנשים לא יכולים להתכחש לאורך זמן למוות המתקרב או למותו של אדם קרוב, ובמקום ההכחשה באים לידי ביטוי רגשות קשים של כעס, קנאה ושנאה. זהו שלב קשה להתמודדות גם עבור אנשים בסביבתו של האדם, משום שהכעס מופנה לעיתים קרובות החוצה, כלפי הסביבה, לעיתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה. הבנה וקבלה של הזעם מצד הסובבים עשויים לסייע לאדם להתמודדות מסתגלת יותר, בעוד תגובה הפוכה מצד הסביבה עלולה ליצור תחושות של בדידות.
- מיקוח – השלב יכול להתבטא באמירות כגון "אני אעשה הכול, רק תן לי עוד כמה שנים לחיות". שלב זה מאפיין חולים סופניים, המתמודדים עם בשורת המוות הקרב ועם קבלתו של אובדן שמתרחש בהדרגה, אך נדיר בתהליך של אבל על אובדן שכבר התרחש. החולה מבטא את רצונו לדחות את הקץ בהתמקחות בניסיון למנוע את הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בדרך כלל התחייבות ל"תשלום" כלשהו מצד החולה בתמורה לדחיית גזר הדין, או למילוי משאלות אחרונות.
- דיכאון – השלב יכול להתבטא באמירות כגון "הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח?", "הוא מת / אני הולך למות, מה הטעם בכלל לעשות משהו?". שלב זה מתאפיין בתחושת אובדן חזקה, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה. קובלר-רוס טענה כי בשלב זה קשה לעודד ולהרגיע את המתאבל, וכי תחושת הדיכאון מהווה עיבוד רגשי חשוב של המצב, שתוכל להניע לבסוף לכיוון של קבלה והשלמה של המצב. היא ממליצה לתמוך במתאבל בשלב זה מתוך הקשבה והבנה.
- קבלה – השלב יכול להתבטא באמירות כגון "יהיה בסדר", "אני לא יכול להילחם בזה, לפחות אתכונן לזה". השלב מופיע אם האדם הצליח לעבור את השלבים הקודמים, בתמיכת הסביבה. בשלב זה יש ויתור על המאבק נגד הגורל והפסקה של משא ומתן וחשבונות עם העבר ועם הסביבה. בשלב זה האדם מסוגל לבטא מגוון של רגשות משלבים הקודמים, להשלים עם סופיות החיים ולהיפרד מהקרובים שאיבד או שעומד לאבד. האדם עשוי בהדרגה להתכנס בתוך עצמו, מרוקן מרגשות הכאב ומלהט המאבק נגד המצב, ולפיכך הוא עשוי לחוש תשישות ולהזדקק למנוחה רבה. קבלה של המצב מאפשרת תהליך של פרידה. לטענת קובלר-רוס, רוב החולים מגיעים לשלב זה, אך ישנם מעטים הממשיכים במאבק במוות או בהכחשתו. לטענתה גם חשוב להבחין בשלב זה בין ייאוש וכניעה לבין השלמה וקבלה.
מעבר בין השלבים אצל אנשים שונים
עריכהקובלר-רוס כתבה את השלבים הללו עבור אנשים הסובלים ממחלה סופנית או אנשים שאיבדו אדם יקר, ובהמשך הוחל המודל על כל אובדן קשה, כגון פיטורים מהעבודה, גירושים, התמכרות לסמים, או מחלה כרונית.
בניגוד לפרויד, שטען כי בשלבי האבל חובה לעבור שלב מסוים בשביל להתקדם לשלב הבא, קובלר-רוס טענה שהשלבים לא חייבים להתקיים לפי הסדר, וכן לא כל השלבים מתקיימים אצל כולם. עם זאת, לטענתה לפחות שניים מהשלבים מתקיימים אצל כל אחד במצבי אסון.
בנוסף, לטענתה של קובלר-רוס, אנשים החווים את שלבי המודל לא אמורים "לכפות" את קיומו של כל התהליך, ולהכריח את עצמם לעבור את חמשת השלבים, מתוך שכנוע עצמי שכך יגיעו להשלמה עם האסון; תהליך האבל הוא אישי ואין להאיץ או להאריך אותו, יש לתת לו להתקיים בצורה טבעית עד ההגעה לשלב האחרון של הקבלה.
ביקורת
עריכהלמרות הפופולריות של המודל, התמיכה המדעית של אינה חזקה.[1][2][3] יש אף ביקורת על כך שתיאוריה זו יוצרת קשיים רגשיים אצל אנשים שכולים שמבחינים כי קיים פער בין תחושותיהם לבין "הנדרש" מהם לפי תיאוריה זו.
במחקרים שערך פרופ' ג'ורג' בוננו מאוניברסיטת קולומביה נמצא כי לא קיימים שלבים של אבל כפי שמתואר בתאוריה של קובלר-רוס. לטענתו, מה שמתאר את חוויית האבל אצל האדם הוא המונח "כושר התאוששות" (Resilience).[4]
פרופ' שמשון רובין, מאוניברסיטת חיפה הציע מודל אחר, הקרוי המודל הדו-מסלולי של האבל. לפי מודל זה, יש להקדיש תשומת לב שווה לשני ההיבטים הבאים:
- תפקודו של המתאבל בהתמודדות עם החיים ללא הדמות הקרובה – היבטים אלו כוללים סימפטומים שנובעים מקשיי פרידה מהמת, השפעת האובדן על הדימוי העצמי, היחסים בתוך המשפחה ומחוץ לה.
- היחס לייצוגיו הפנימיים של הנפטר אצל המתאבל – היבטים אלו קשורים בשימור ובעיצוב של זיכרון דמותו של המת לאורך חיי המתאבל. לדוגמה, מידת ההתעסקות בדמות הנפטר, מידת האידיאליזציה של הנפטר והקונפליקטים עמו, הדימויים והזיכרונות של הנפטר, השפעת האובדן על תפיסת העצמי, אופי ההנצחה והעיסוק בעיצוב ובשימור הזיכרון.
במחקריו של רובין יש הדגמות אמפיריות, שמוכיחות את נכונות המודל התאורטי שלו ומראות כי המציאות מנוגדת למה שהיה מקובל להניח בעקבות תאוריות השלבים של האבל.[דרוש מקור] רובין מצא כי המתאבל אינו מגיע לשכחת המת ולחזרה לתפקוד רגיל כעבור תקופה קצרה, אלא שלאורך החיים יש התמודדות מתמדת עם שני הפנים שמייצגים המסלולים השונים שתיאר. מודל זה נחקר רבות [דרוש מקור]באוכלוסיית המשפחות השכולות בישראל, ונמצא שגם שנים רבות לאחר מות בנם, ההורים משמרים קשר עימו.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- חיים בצל המוות, תרגום תמר עמית, הוצאת מודן, 2002
- Kübler-Ross, E. (1973), On Death and Dying, Routledge, ISBN 0415040159
- Kübler-Ross, E. (2005), On Grief and Grieving: Finding the Meaning of Grief Through the Five Stages of Loss, Simon & Schuster Ltd, ISBN 0743263448
- Scire, P. (2007), Applying Grief Stages to Organizational Change
- Mark R Brent (1981), An Attributional Analysis of Kübler-Ross' Model of Dying, Harvard University.
- Johannes Hendrikus Van der Poel (2000),An Evaluation of the Relevance of the Kübler-Ross Model to the Post-injury Responses of Competitive Athletes, University of the Free State
- רובין ש', "אובדן ושכול: ציוני דרך בתאוריה, במחקר ובטיפול", בתוך: מלקינסון ר', רובין ש', ויצטום א', אובדן ושכול בחברה הישראלית, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, ירושלים 1993. עמ' 21–38.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Paul K. Maciejewski, Baohui Zhang, Susan D. Block, Holly G. Prigerson, An Empirical Examination of the Stage Theory of Grief, JAMA 297, 2007-02-21, עמ' 716 doi: 10.1001/jama.297.7.716
- ^ Charles A. Corr, Kenneth J. Doka, Robert Kastenbaum, Dying and its Interpreters: A Review of Selected Literature and Some Comments on the State of the Field, OMEGA - Journal of Death and Dying 39, 1999-12, עמ' 239–259 doi: 10.2190/3KGF-52BV-QTNT-UBMX
- ^ Margaret Stroebe, Henk Schut, Kathrin Boerner, Cautioning Health-Care Professionals: Bereaved Persons Are Misguided Through the Stages of Grief, OMEGA - Journal of Death and Dying 74, 2017-03, עמ' 455–473 doi: 10.1177/0030222817691870
- ^ Friedman, Russell and John James, The Myth of the Stages of Dying, Death and Grief, Skeptic Magazine, 2008.