וינה האדומה
וינה האדומה (בגרמנית: Rotes Wien) היה הכינוי של וינה, בירת אוסטריה בין השנים 1918 ל־1934, כאשר ראשות העיר הייתה לראשונה בידי השמאל הסוציאליסטי (המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית).
מצב חברתי לאחר מלחמת העולם הראשונה עריכה
לאחר תבוסת האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה וחתימת חוזה סן-ז'רמן בין האימפריה לבין בעלות הברית המנצחות, האימפריה התפרקה ושטחה התחלק בין מדינות עצמאיות. הרפובליקה האוסטרית הראשונה הוכרזה כרפובליקה ב־12 בנובמבר 1918 על חלקים מהרפובליקה הגרמנית-אוסטרית. הבחירות ל"קומינדרט" (פרלמנט העיר) ב -4 במאי 1919, היו הפעם הראשונה שהונהגו במקום בחירות שוויוניות לשני המינים. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית זכתה ברוב וג'ייקוב ראומן מטעמה נבחר לראש העיר הסוציאל-דמוקרטי הראשון, שאותו ירש בשנת 1923 על ידי קארל סייץ .
העיר עברה שינויים רבים בתקופות אלה. במהלך המלחמה התיישבו בעיר הבירה פליטים מגליציה האוסטרית (כיום אוקראינה המערבית), שנכבשה בחלקה על ידי הצבא הרוסי. בתום המלחמה, רבים מאנשי הצבא לשעבר הגיעו לשהות בווינה, לפחות באופן זמני, בעוד שחלק מפקידי הממשל לשעבר חזרו לארצות מולדתם. מעמד הביניים, שרבים מהם קנו אג"ח מלחמה שהיו חסר ערך כעת, הדרדרו לעוני על ידי היפר-אינפלציה. גבולות חדשים שהפרידו בין וינה לאזורים הסמוכים שהיוו מקורות מזון חשובים לווינה במשך מאות שנים הקשו על אספקת המזון. הדירות היו צפופות ומחלות כמו שחפת, שפעת ספרדית ועגבת השתוללו. באוסטריה החדשה, וינה נחשבה לבירה גדולה מדי למדינה הקטנה, ולעיתים קרובות כונתה "וסרקופף" ("ראש גדול"[1]) על ידי אנשים מאזורים אחרים במדינה.
מצד שני, אופטימיסטים ראו מגוון אפשרויות של עשייה חברתית ופוליטית נפתחים. אינטלקטואלים פרגמטיים כמו הנס קלזן, שניסחו את החוקה הרפובליקנית, וקארל בהלר מצאו הרבה מה לעשות. עבורם זו הייתה תקופת ההתעוררות, של גבולות חדשים ואופטימיות.[2]
בווינה האדומה חיו מספר מרשים של אינטלקטואלים: אילונה דוקז'ינסקה קרל פולני, זיגמונד פרויד, אלפרד אדלר, קארל בהלר, ארתור שניצלר, קרל קראוס, לודוויג ויטגנשטיין, אדולף לוס, ארנולד שנברג ומדענים, אמנים, מוציאים לאור ואדריכלים רבים. אף שלא כולם סוציאליסטים, לא התנגדו לשלטון וראו בהתפתחות ובמודרניזציה של וינה.
קרל פולני כתב: "וינה השיגה את אחד הניצחונות התרבותיים המרהיבים ביותר בהיסטוריה המערבית ... עלייה מוסרית ואינטלקטואלית ומעמד פועלים תעשייתי מפותח, אשר מוגן על ידי מערכת וינה, עמד בפני ההשפעות המשפילות של התפרקות כלכלית קשה והשיג רמה שמעולם לא הושגה המוני העם בשום חברה תעשייתית."[3]
ג'ון גונתר אפיין את התפאורה הכללית של וינה בין המלחמות: "חוסר השוויון בין וינה המרקסיסטית לבין האזור הכפרי הדתי היה המניע השולט בפוליטיקה האוסטרית עד עלייתו של היטלר. וינה הייתה סוציאליסטית, אנטי-דתית, וכעיר, עשירה למדי. העורף היה עני, מפגר, שמרני, קתולי, וקנאי ברמת החיים הגבוהה של וינה. "[4]
פוליטיקה כללית עריכה
הקואליציה בממשלה הראשונה של הפדרציה החדשה קבעה בחוק יום עבודה בן 8 שעות, תוך שבוע בלבד מהכרזת הרפובליקה בנובמבר 1918. יתר על כן, מערכת עזרה למובטלים הוקמה ולשכת העובדים ("Arbeiterkammer", רשמית "Kammer für Arbeiter und Angestellte") הוקמה על ידי החוק כנציגות הרשמית של העובדים. ההתלהבות מרפורמות מסוג זה הפכה קטנה יותר ויותר בתוך המפלגה החברתית הנוצרית ככל שחלף הזמן מאז סיום מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1920 הקואליציה התפרקה ומאז ועד 1945 הסוציאל-דמוקרטים היו באופוזיציה ברמה הארצית או במחתרת אך המשיכו לשלוט בעיר וינה, שם הגיעו לרוב מוחלט בבחירות 1919. מטרתם הייתה להפוך את וינה לדוגמה נוצצת לפוליטיקה סוציאל-דמוקרטית. האמצעים שלהם באותה תקופה נחשבו למצטיינים או אפילו מרהיבים ונצפו באירופה כולה. השמרנים באוסטריה לא אהבו את המצב, אך לא ניתן היה לעשות דבר נגד הצלחתם של הסוציאל-דמוקרטים בבחירות בווינה. שתי המפלגות הגדולות הסכימו במהרה להפריד בין "וינה האדומה" לבין שאר המדינה. הפרלמנט הלאומי העביר את השינויים בחוקה כדי לאפשר זאת בשנת 1921 וב־1 בינואר 1922, וינה נוצרה כ"בונדסלנד" האוסטרי התשיעי.
לאחר 1934 העיר גונטר: "בווינה הסוציאליסטים ייצרו ממשל מדהים, מה שהפך אותה ככל הנראה לעירייה המצליחה ביותר בעולם. [...] הישגיהם של הסוציאליסטים בווינה היו התנועה החברתית המלהיבה ביותר של התקופה שלאחר המלחמה. בכל מדינה אירופאית. תוצאה: אנשי הדת הפציצו אותם מתוך קיומם."[4]
דיור ציבורי עריכה
_-_Karl-Marx-Hof.JPG)
הממשלה העבירה עוד בתקופת האימפריה, בשנת 1917 חוק להגנת הדייר (Mieterschutzgesetz) שהוחל מיידית על וינה.[5] למרות האינפלציה הגבוהה, החוק הורה על הקפאת דמי השכירות של דירות ברמה של שנת 1914. הדבר הפך את השיכונים הפרטיים החדשים ללא רווחיים. לאחר המלחמה, הביקוש לדירות במחיר סביר גבר ויצירת פרויקטים של דיור ציבורי וחברתי הפכה לדאגתם העיקרית של הסוציאליסטים בווינה.
בשנת 1919 העביר הפרלמנט הפדרלי את חוק דרישת הדיור (Wohnanforderungsgesetz) כדי לשפר את היעילות של מבני הדיור הקיימים. הביקוש הפרטי הנמוך לאדמות בנייה ועלויות הבנייה הנמוכות הוכיחו את עצמם לטובה בתכנון הדיור הציבורי הנרחב של הממשל.
משנת 1925 (השנה בה המטבע ה"שילינג" החזק החליף את ה"כתר") ועד שנת 1934, נבנו למעלה מ־60,000 דירות חדשות במבנים הנקראים Gemeindebau ("בניית קהילה") במסגרת תוכנית סוציאליסטית לבניית דיור חברתי. רחובות גדולים היו ממוקמים סביב חצרות ירוקות, למשל בקרל מרקס הוף ובג'ורג' וושינגטון הוף. דיירי הדירות החדשות נבחרו על בסיס מערכת דירוג שבה למשל אנשים עם מוגבליות הועדפו. ארבעים אחוז מעלויות הבנייה נלקחו מתמורת מס הדיור בווינה, והשאר מתמורת מס המותרות של וינה ומקרנות פדרליות. השימוש בכסף ציבורי לכיסוי עלויות הבנייה איפשר לשמור על דמי השכירות של דירות אלה נמוכים מאוד: עבור משק בית של עובד, שכר הדירה לקח 4 אחוזים מההכנסה של משק הבית; בבניינים פרטיים זה היה 30 אחוז. אם הדיירים חלו או לא מובטלים, ניתן היה לדחות את תשלומי שכר הדירה.
שירותים חברתיים ובריאותיים עריכה
הורים קיבלו "חבילת בגדים" לכל תינוק מתוך אידאולוגיה ש"אף ילד וינאי לא צריך להיות עטוף בעיתון". גני ילדים, בתי אחר הצהריים ומכוני ספא לילדים נפתחו כדי לאפשר לאימהות לחזור לעבודתן, שירותי רפואה ניתנו ללא עלות. שטחי נופש, חופשות פנאי, אמבטיות וספא ציבוריים ומתקני ספורט הוצעו לשיפור הכושר. כפי שניסח יוליוס טנדלר, חבר מועצת העיר לשירותים חברתיים ובריאות: "מה שאנחנו מוציאים לבתי נוער נחסוך בבתי כלא. מה שאנחנו מוציאים לטיפול בנשים הרות ותינוקות נחסוך בבתי חולים במחלות נפש". ההוצאה העירונית לשירותים חברתיים שולשה בהשוואה למאמצים שלפני המלחמה. תמותת התינוקות ירדה ב-50% בהשוואה למצב לפני מלחמת העולם הראשונה ומספר מקרי השחפת ירד בצורה משמעותית. העירייה דאגה לתעריפים משתלמים עבור גז, חשמל.
מדיניות פיננסית עריכה
הסוציאל-דמוקרטים הציגו חוקי מיסים חדשים, אשר נגבו בנוסף למיסים פדרליים (המבקרים כינו אותם "מיסי ברייטנר" על שם הוגו ברייטנר, חבר מועצת העירייה למימון). מיסים אלה הוטלו על מותרות כגון סוסי רכיבה, מכוניות פרטיות גדולות, משרתים במשקי בית פרטיים וחדרים בבתי מלון. (כדי להמחיש את ההשפעה המעשית של מיסים חדשים אלה, פרסמה העירייה רשימה של מוסדות חברתיים שניתן לממן באמצעות מס המשרתים שעל סניף וינה ממשפחת רוטשילד לשלם.)
מס חדש נוסף, ה- "Wohnbausteuer" (מס בנייה לדיור), הוקם גם כמס מתקדם, כלומר עם אחוזים עולים. ההכנסה ממס זה שימשה למימון תוכנית הדיור הנרחבת של העירייה. לכן, מספר רב של Gemeindebauten עדיין נושאים את הכיתוב: Erbaut aus den Mitteln דר Wohnbausteuer (שנבנה מכספי מס הבינוי והשיכון).
כתוצאה מפעילות ההשקעות של העירייה צנח שיעור האבטלה בווינה ביחס לשאר אוסטריה וגרמניה. כל ההשקעות מומנו ישירות על ידי מיסים ולא על ידי זיכויים וכך נותרה הנהלת העיר בלתי תלויה בנושים ולא נאלצה לשלם ריבית על איגרות חוב.
פוליטיקאים עריכה
- יעקב ראומן, ראש העיר הסוציאל-דמוקרטי הראשון
- קרל סייץ, ראש העיר עד שהודח על ידי המשטרה בשנת 1934
- הוגו ברייטנר, חבר מועצת כספים מצליח, שנוא על ידי חלק מהבורגנות
- יוליוס טנדלר, רפורמטור ידוע של שירותי הרווחה והבריאות בעיר
- אוטו גלוקל, רפורמטור מערכת החינוך
לקריאה נוספת עריכה
- Eve Blau: The Architecture of Red Vienna. 1919-1934., The MIT Press, 1999
- Helmut Gruber: Red Vienna. Experiment in Working Class Culture, 1919-1934., Oxford University Press, 1991
- Sheldon Gardner: Red Vienna and the Golden Age of Psychology, 1918-1938 , Praeger Publishers, 1992
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ https://en.bab.la/dictionary/german-english/wasserkopf
- ^ Allan Janik, Stephen Toulmin: Wittgenstein's Vienna. Simon & Schuster, New York 1973
- ^ Polanyi, Karl (2001) [1944]. The Great Transformation. Boston: Beacon Press. p. 298.
- ^ 1 2 Gunther, John (1933). Inside Europe (7th, 1940 ed.). New York: Harper & Brothers. p. 379.
- ^ Reichsgesetzblatt für die im Reichsrat vertretenen Königreiche und Länder No. 34 and 36/1917, see Austrian National Library, historical laws online