ורטיגו (סרט)

ורטיגו
Vertigo
	כרזת הסרט
מבוסס על	The Living and the Dead
בימוי	אלפרד היצ'קוק
הופק בידי	אלפרד היצ'קוק (לא ניתן קרדיט)
תסריט	רומן: ; פייר בוליו ותומאס נארסז'אק ; תסריט: ; אלק קופל; סמואל א. טיילור
עריכה	ג'ורג' תומסיני
שחקנים ראשיים	ג'יימס סטיוארט; קים נובאק; ברברה בל גדס; טום הלמור
מוזיקה	ברנרד הרמן
צילום	רוברט ברוקס
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	פרמאונט
חברה מפיצה	1958-1982:; סרטי סרטי פרמאונט; 1983 עד היום:; סרטי יוניברסל; הפצה מחוץ לארצות הברית:; יונייטד אינטרנשיונל פיקצ'רס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	9 במאי 1958
משך הקרנה	128 דק'
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט פשע, סרט מותחן, סרט דרמה, סרט פלאשבק, סרט בלשי, סרט בלשים
תקציב	2,479,000$
הכנסות באתר מוג'ו	vertigo
	האתר הרשמי
	דף הסרט ב־IMDb

וֶרְטִיגוֹ (באנגלית: Vertigo) הוא מותחן פסיכולוגי משנת 1958 שביים אלפרד היצ'קוק. הסרט מספר את סיפורו של ג'ון ("סקוטי") פרגוסון, בלש משטרה בדימוס, הסובל מוורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, הסבור שאיחוז נשמתה של סבתה המתה מתגלגלת לתוכה וחרד לחייה. פרגוסון מתחיל לפתח רומן עם האישה.

הקרנת הבכורה של הסרט הייתה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי סן סבסטיאן, ב-8 במאי 1958, שם הוא זכה לביקורות צוננות, מהמבקרים ואף מהקהל. ככל שחלפו השנים הוא נהפך לאחד מהסרטים הידועים ביותר ונחשב לאחד הסרטים החשובים והטובים שנוצרו אי-פעם. ב-1989 הוגדר ורטיגו כ"בעל חשיבות תרבותית, היסטורית ואסתטית" על ידי ארכיב הסרטים הלאומי של ארצות הברית ושוחזר כפרויקט בינלאומי ב-1996. בשנת 2012, במשאל העשור הנחשב של כתב העת הבריטי "סייט אנד סאונד", דורג הסרט במקום הראשון ברשימת סרטי הקולנוע הטובים ביותר של כל הזמנים.

תקציר העלילה עריכה

הפרולוג של ורטיגו מספר כיצד בלש במשטרת סן פרנסיסקו, ג'ון "סקוטי" פרגוסון (ג'יימס סטיוארט), פיתח חרדת גבהים (אקרופוביה) לאחר שקצין משטרה מעמיתיו נפל אל מותו, בשעה שניסה להציל אותו במהלך מרדף על גגות סן פרנסיסקו. בעקבות האירוע נאלץ פרגוסון לפרוש מהמשטרה. ברגע שפרגוסון מביט מבעד לחלון גבוה בדירתה של חברתו, מרג'ורי "מידג'" ווד (ברברה בל גדס), הוא משותק מפחד ומקבל סחרחורת. מידג' אומרת לו שלפי הספרות הרפואית הוא עשוי להירפא מפחדיו רק אם יסבול הלם נפשי עז נוסף מאותו הסוג.

פרגוסון נשכר כבלש פרטי על ידי מכר נעורים ותיק מימי הקולג', גאוין אלסטר (טום הלמור), אשר מטיל עליו לעקוב אחר אשתו, מדלן (קים נובאק). אלסטר מודאג מכך שנראה שיש לה סימפטומים של מחלה נפשית או שהיא "רדופה" על ידי רוח. פרגוסון עוקב אחר מדלן, הפוקדת את קברה של אישה ששמה קרלוטה ואלדס. מדלן מבקרת שוב ושוב במוזיאון כדי להביט בדיוקנה של קרלוטה. מדלן מתלבשת כמו קרלוטה ונודדת ברחבי העיר בהלך רוח אובססיבי ודמוי טראנס.

בעל חנות ספרים מקומית מגלה לפרגוסון שקרלוטה התאבדה לאחר שילדתה נלקחה ממנה. אלסטר מספר לפרגוסון שקרלוטה היא סבתא-רבתא של מדלן, ושמדלן לא יודעת זאת.

פרגוסון נמשך מאוד למדלן. הוא עוקב אחריה לפורט פוינט, שם היא קופצת לתוך מפרץ סן פרנסיסקו ליד גשר שער הזהב במה שנראה כניסיון התאבדות. פרגוסון מציל אותה ומביא אותה לדירתו. ברגע שהיא מתעוררת היא מצטרפת אליו ליד האח, אולם עוזבת במהרה.

משמגיעה מדלן בשנית לדירתו של פרגוסון להודות לו שהצילה ממוות, יוצאים השניים לטיול על מנת להתבונן בעצי הסקוויה הענקיים. מדלן שוקעת לפתע בחלומות בהקיץ, של מה שנראה כזכרונות מעברה של קרלוטה. מדלן אומרת לפרגוסון שהיא חולמת שוב ושוב על אתר, אותו מזהה פרגוסון כמיסיון של סן חואן באטיסטה, והוא לוקח אותה לשם בניסיון לפענח את חלומותיה הטורדניים. במיסיון רצה מדלן לפתע למגדל הפעמונים של הכנסייה. הבלש ממהר אחריה, אך פחד הגבהים שלו מאט אותו במעלה המדרגות התלולות. מבעד לחלון הוא מבחין במדלן הצוללת ממרומי המגדל אל מותה.

פרגוסון סובל מהתמוטטות עצבים ונס מהזירה. בחקירה שנערכת בעקבות מותה של מדלן, מותח עליו חוקר מקרי המוות ביקורת קשה, ורומז בבירור לכך שהוא התרשל במילוי תפקידו. אולם בעלה של המתאבדת, חברו גאוין אלסטר, מחזק את ידיו ואומר לו: "שנינו יודעים מי באמת הרג את מדלן" (כלומר היא הייתה רדופה בידי רוחה של קרלוטה). מצבו הנפשי של פרגוסון מתדרדר. חלום בלהות פוקד אותו, הוא מגלה סימני דיכאון ומאושפז בסנטוריום לחולי נפש, שם הוא שוקע לתוך פסיביות קטטונית. מידג' מנסה לעמוד לצידו ולנחם אותו, אולם היא נוכחת לדעת שהוא עדיין מאוהב במדלן.

חודשים לאחר מכן, לאחר שהשתחרר מהסנטוריום בו אושפז, מתחיל פרגוסון, עדיין רדוף זכרונות, לפקוד את המקומות בהם ביקר עם מדלן. בביקור אחד, נקרית בדרכו אישה בשם ג'ודי ברטון, אשר מעוררת בקרבו את זכרונה של אהובתו המתה. אף על פי שנדמה שהיא אישה פשוטה ואפילו וולגרית בהשוואה ליופייה העדין ולהליכותיה האריסטוקרטיות של מדלן - היא דומה פיזית באופן מדהים למנוחה.

פרגוסון עוקב אחריה לחדרה במלון, שם הוא יוצר עמה קשר ומאזין לסיפורה. לדבריה היא נערה פשוטה מקנזס, העובדת כזבנית, שבאה לחיות בסן פרנסיסקו לאחר מספר מערכות יחסים גרועות עם גברים. פרגוסון קובע עמה פגישה לארוחת ערב משותפת.

ג'ודי מקבלת רגליים קרות ומחליטה לברוח. היא כותבת לפרגוסון מכתב פרידה, בו היא מתוודה שאלסטר שכר אותה כדי שתתחזה לאשתו. כך, פרגוסון עקב אחרי ג'ודי כל הזמן, והאשה האמיתית נרצחה על ידי אלסטר והושלכה מראש המגדל. ג'ודי כותבת שהיא עדיין מאוהבת בפרגוסון וחשה רגשות אשמה על מה שעשתה. לאחר מכן ג'ודי משנה את דעתה, משמידה את המכתב ומתכוננת לפגישה עם פרגוסון בתקווה שתוכל לגרום לו להתאהב בה שנית, הפעם כשהיא בזהותה האמיתית.

היחסים בין פרגוסון לג'ודי מתהדקים, אולם כל אפשרות רומנטית מושמת לאל בשל היזכרותו במדלן. בניסיון ליצור דמיון מרבי בין ג'ודי לאהובתו המנוחה, דורש פרגוסון באובססיביות מג'ודי להתלבש בבגדים זהים לאלו שלבשה מדלן, ולצבוע את שערה ולעצב את תסרוקתה כמוה. חרף מחאותיה, ג'ודי נעתרת ומסכימה לנהוג בהתאם לרצונותיו.

ברגע שג'ודי משנה את הופעתה לחלוטין ונראית כמדלן, היא שבה לדירתה, שם ממתין לה פרגוסון. היא מנסה במתכוון לשמור מעט רמזים של אישיותה שלה. על ידי כך שהיא אינה מאמצת את תסרוקתה של מדלן, אולם לבסוף הוא משכנע אותה לשנות אפילו את הפרט הקטן הזה. היא נכנסת לתוך חדר האמבטיה ומגיחה משם, בדיוק כפי שמדלן יצאה מתוך חדר השינה שלו לאחר שהציל אותה מטביעה. הם מתחבקים ובסרט מהדהדת הסצנה הקודמת שבה פרגוסון ומדלן התחבקו בפעם האחרונה במיסיון טרם "ההתאבדות".

לרגע נדמה שמערכת היחסים ביניהם מוכתרת לבסוף בהצלחה והאובססיה שלו נרפאת. אולם אז ג'ודי עונדת תליון אדום משובץ באבנים שקיבלה בזמנו מאלסטר, ואשר פרגוסון זוכר אותו מתמונתה של קרלוטה, סבתא-רבתא של מדלן, והדבר מעורר את חשדו. הוא לוקח אותה למיסיון סן חואן באטיסטה וכופה עליה לעלות למגדל בטענה שהוא מעוניין שהיא "תגלם" את מדלן פעם נוספת. זאת על מנת שיוכל הפעם להציל באופן סמלי את מדלן, ובכך לכפר על כישלונו מן העבר. לאחר שהוא מעמת אותה עם התליון אותו היא עונדת, ג'ודי מתוודה שאלסטר שכר אותה כדי לגלם את אשתו כמי שאינה יציבה נפשית, זאת ביודעו שפחד הגבהים של פרגוסון ימנע ממנו מלעקוב אחריה עד למרומי המגדל. מדלן האמיתית הושלכה כשהיא כבר מתה מהמגדל בידי בעלה. בהיעדר עדים אחרים ועדותו של פרגוסון בדבר ההתאבדות ו"אי השפיות" של מדלן, איש אינו חושד שמדובר ברצח ובחלקו של הבעל בכך.

כשפרגוסון מאלץ את ג'ודי להתוודות, הם כבר מגיעים למרומי המגדל, שם הוא מתפרץ עליה בזעם ושואל מדוע החליטו היא ואלסטר להרוס את חייו. ג'ודי מתחננת שהיא אוהבת אותו והוא מרשה לה לחבקו. השניים מתנשקים, אך לפתע מופיעה במעלה המדרגות צללית של דמות. ג'ודי המפוחדת נסוגה מהצל המתקרב, מועדת מאדן חלון מגדל הפעמונים וצונחת אל למותה. מתברר שהצל הוא של נזירה שעלתה למרומי המגדל על מנת לבדוק מהם הקולות הבוקעים משם. פרגוסון מתנדנד בהלם, אך מסוגל לעמוד על קצה התהום ולהביט מטה אל גופתה של ג'ודי; הוורטיגו שלו נרפא - אולם במחיר נורא.

התסריט ומקורותיו עריכה

קים נובאק על רקע גשר שער הזהב

התסריט עובד מן הרומן הצרפתי "מקרב המתים", שחיברו פייר בוליו ותומאס נארסז'אק. בספרו המפורסם של פרנסואה טריפו על יצירת היצ'קוק נטען שהרומן נכתב במיוחד עבור היצ'קוק על ידי בוליו ונארסז'אק, לאחר שלא עלה בידי היצ'קוק לרכוש את זכויות הרומן הקודם שלהם (הרומן בשם Celle qui n'était plus, "היא שכבר לא היתה", שהפך לסרט 'בנות השטן', אותו ביים אנרי-ז'ורז' קלוזו). אולם לימים הכחישו השניים שאכן זו הייתה כוונתם. חוקרים רבים עמדו על כך שהסיפור מזכיר את סיפורם של אורפאוס ואורידיקה מן המיתולוגיה היוונית-רומית. זאת על אף שהאזכורים המפורשים של הרומן למיתוס לא מופיעים בסרט, נושאים מסוימים כן מוזכרים, בכללם הניסיון להחזיר מת אהוב לחיים, וגילוי התוצאות ההרסניות של "המבט לאחור". כך גם ברור כי ניסיונו של הגיבור לעצב את ג'ודי בדמותה של מדלן, מהדהד את סיפור פיגמליון וגלתיאה מן המטמורפוזות של אובידיוס הרומי.

היצ'קוק שכר שלושה תסריטאים, איש איש בתורו, לכתוב את התסריט. הראשון היה המחזאי מקסוול אנדרסון. אולם היצ'קוק דחה את תסריטו של אנדרסון שנקרא "באפלה אני מאזין" משקיבלו. לפיכך לא זכה אנדרסון לקרדיט בסרט. השני היה אלק קופל, שאף עבודתו לא השביעה את רצונו של היצ'קוק. התסריט הסופי נכתב על ידי סמואל טיילור מרשימותיו של היצ'קוק. טיילור הוסיף לסיפור את דמותה של מידג' ווד. על כל פנים, מספר מרכיבים שרדו מתסריטו הקודם של אלק קופל, ובכלל זה סצנת הפתיחה על גגות סן פרנסיסקו, שני הביקורים במיסיון סן חואן באוטיסטה וחלום הבלהות המפורסם. ברגע שטיילור ניסה לזקוף לזכותו קרדיט בלעדי על התסריט, מחה קופל בפני איגוד כותבי התסריטים, שקבע כי בסרט יינתן קרדיט לשני הכותבים. סמואל טיילור, בהרצאה שנשא לימים במכון האמריקאי לקולנוע, טען כי הסצנה והמונולוג המבריק של חוקר מקרי המוות, שתרמו להתמוטטותו הנפשית של גיבור הסרט, נכתבו על ידי היצ'קוק עצמו^[1].

פרסים עריכה

ג'יימס סטיוארט בסיקוונס הפתיחה

ורטיגו היה מועמד לאוסקר עבור התפאורה ולפרס עבור הפסקול. הוא לא זכה להצלחה מסחרית כשהופץ לראשונה, בוודאי ובוודאי לא בסטנדרטים אליהם הורגל היצ'קוק. זאת עקב ביקורות צוננות להן זכה בארצות הברית ובבריטניה. צחוק הגורל הוא שעורכת "סייט אנד סאונד" דאז, פנלופי האוסטון - אותו כתב עת שבמשאל מבקרי הקולנוע המפורסם שלו ידורג "ורטיגו" לימים (2012) כסרט הטוב ביותר בתולדות הקולנוע - כתבה עליו ביקורת צוננת ביותר וטענה כי "מר היצ'קוק עושה כאן את הטריקים הרגילים שלו, אך הפעם הוא עושה אותם בסלואו מושן". לזכותה של האוסטון ששנים אחדות אחר כך הודתה ששגתה וכי הסרט הוא יצירת מופת. ואכן, המוניטין הביקורתי של "ורטיגו" נבנה לאיטו. הוא היה אחד מחמשת הסרטים שזכויות ההפצה שלהם היו בבעלותו של היצ'קוק והוסרו מהפצה ב-1973. לאחר מותו של היצ'קוק שחררה משפחתו את חמשת הסרטים להפצה מחודשת. כאשר "ורטיגו" הופץ מחדש בבתי הקולנוע באוקטובר 1983, ובהמשך בווידאו ביתי (באוקטובר 1984), הוא זכה כבר לביקורות מעולות רבות, ולקונצנזוס בדבר היותו יצירת מופת קולנועית ותרבותית.

בשנת 2007 דירג מכון הסרטים האמריקאי את ורטיגו במקום התשיעי ברשימת "מאה הסרטים הטובים ביותר" של כל הזמנים. הסרט הוגדר כבעל חשיבות תרבותית רבה על ידי ספריית הקונגרס של ארצות הברית, ונבחר לשימור על ידי ארכיב הסרטים הלאומי. ב-2002 נבחר ורטיגו כסרט השני בטיבו בכל הזמנים (אחרי האזרח קיין של אורסון וולס) על פי משאל המבקרים של Sight & Sound. ב-2005 הגיע למקום השני (אחרי החבר'ה הטובים) ברשימת מאה הסרטים הטובים ביותר של כל הזמנים במשאל של כתב העת הבריטי Total Film's Book. כאמור לעיל, בשנת 2012, דורג הסרט במקום הראשון במשאל של Sight & Sound בו נטלו חלק כ-460 מומחי קולנוע מכל רחבי העולם, והדיח, לראשונה מזה 50 שנה, את "האזרח קיין" מן המקום הראשון במשאל הקאנוני המתקיים אחת לעשר שנים מזה כשבעה עשורים.^[2]

שחזור עריכה

אפקט ורטיגו

לאחר שחזור ארוך ביותר ושנוי במחלוקת אותו עשו רוברט א. האריס וג'ימס ס. כץ, הופץ הסרט מחדש להקרנה בבתי הקולנוע ב-1996. הסרט החדש הציג שחזור צבע חדש ויצר שימוש חדש בהקלטות אודיו ומיקסים של צלילים DGT סאונד דיגיטלי. הוא אף הציג לראשונה ב-70 מילימטר, מתכונת הדומה לגודל של Vistavision, שבה צולם הסרט במקור.

סלע מחלוקת אחד הנוגע לשחזור של 1996 היה ההחלטה להקליט מההתחלה את פעלולי הקול של Foly (על מנת לאפשר איכות דולבי של קול וסטריאו). המיקס החדש הואשם בדגש רב מדי ששם על התכליל, על חשבון פעלול הקול. בשנת 2005 יצאה גרסת הDVD המחודשת של הסרט באוסף קריטריון, המכילה את צליל המונו המקורי. באותו זמן ממש פרסם רוברט א. האריס מסר בקהילה באינטרנט, קטעים מתזכירי ההפקה של היצ'קוק המפרטים את הצליל שרצה היצ'קוק להשיג בסצינות מסוימות. מכיוון שלא נהגו בהתאם להוראותיו, רומז הדבר שהיה על הצוות לציית לדרישתם של אולפני יוניברסל בנוגע למיקס, יותר מאשר לכוונותיו של היצ'קוק.

ביקורת אחרת הייתה יצירתם של הצבעים שחשבו שהיא גובלת בהפרת רישיון אמנותי (בניגוד לשחזור מדויק המכבד את כוונותיהם של הבמאי והצלם). צוות השחזור טען שהם ערכו מחקר על הצבעים בהם השתמשו בגווני האתרים, מכוניות ועור. רגע פורץ דרך אחד הגיע כשחברת המכוניות פורד סיפקה דלת בצבע ירוק שנשמרה היטב של המכונית מדגם יגואר בה נהגה מדלן בסרט. זאת מכיוון שהשימוש בצבע ירוק בסרט היה בעל חשיבות אמנותית רבה ונעשה בו שימוש נרחב בסרט. התאמת קווקוו ירוק תרמה לשחזור וסיפקה קווקוו ממנו יש לעבוד. תיקוני צבע משמעותיים היו נחוצים עקב דהיית הנגטיבים המקוריים. במקרים מסוימים יצרו נגטיב חדש מהפרדת הכסופה של המאסטרים, אולם בדוגמאות רבות היה זה בלתי אפשרי, מכיוון שהפרדות הצבע השונות התכווצו, ומכיוון שההפרדות של 1958 נעשו בצורה עלובה. סרטי הטכניקולור השתמשו בשלוש שכבות שונות של צבע בסרט: אחת לכל אחד מהצבעים העיקריים. במקרה של ורטיגו, שלוש השכבות המופרדות הללו התכווצו לפרופורציות שונות ולא קבועות, שהפכו את הסידור מחדש לבלתי אפשרי. בתור שכזה, כמויות משמעותיות של מחשב שעזרו לצביעה היו נחוצות. אף על פי שלא ניתן להבחין בתוצאות בצפייה בסרט, כמה מרכיבים היו רחוקים שמונה דורות מהנגטיב המקורי. כשכמויות גדולות כאלה של יצירה מחדש נעשו נחוצות, אז הסכנה של רישיון אמנותי בידי המשחזרים עלתה לסדר היום.

ההשפעה התרבותית של ורטיגו עריכה

הבמאי בריאן דה פלמה יצר מותחן מסתורין בהשראת ורטיגו ב-1976 שנקרא Obsession, עם קליף רוברטסון וז'נבייב בוז'ולד. ברנרד הרמן שהלחין את ורטיגו, הלחין גם את אובסשן.
בסרטו של הבמאי הצרפתי כריס מרקר (שאף כתב מאמר מכונן אודות ורטיגו), "ללא שמש" (צר' Sans Soleil) משנת 1983, מוקרנים מספר קטעים מוורטיגו.
סרטו משנת 1984 של בריאן דה פלמה "תעתועי גוף" (Body Double) הציג מרכיבי עלילה רבים מוורטיגו.
בסרטו של מל ברוקס "High Anxiety" המהווה מחווה (הומאז') לכל סרטיו של היצ'קוק, מתרחשת סצנת הסיום במדרגות תלולות בתוך מגדל פעמון, המהדהדת את ורטיגו.
בסרטו של טרי גיליאם "12 קופים" יש השפעות רבות מוורטיגו. בסצנה מרכזית בסרט, כמו בוורטיגו, מתחפשים הגיבורים לדמויות מן העבר, ומוצאים מסתור בסינמטק בו מתקיימת רטרוספקטיבה של סרטי היצ'קוק, במהלכה הם צופים בסרט ורטיגו.
הבמאי הדרום קוריאני פארק צ'אן ווק, אמר פעם שוורטיגו היה הסרט שגרם לו לרצות להיות במאי.^[3]
בקליפ המוזיקלי מ-1996 פיית' נו מור, השיר Last Cup of Sorrow קיבל השראה ישירה מורטיגו. הוא מציג את הזמר הראשי מיק פיטון לבוש באחת התלבושות אותן לבש ג'יימס סטיוארט בסרט, בלונדינית שיחקה ג'ניפר ג'יסון לי, לבושה בהתאמה כמו מדלן, הדמות הראשית בוורטיגו. סצנות רבות נוצרו מחדש בסרט, כמו צלילתה של מדלן לתוך מפרץ סן פרנסיסקו ועוד.
בסרטו של טום טיקוור "רוצי לולה רוצי" (ראן לולה ראן, גר' Lola rennt) ישנם אלמנטים ברורים הלקוחים מתוך ורטיגו אשר אותו העריץ טיקוור, כגון: סצנת המדרגות המצוירת.
דמות "הגבר הנופל" מהפתיח של סדרת הטלוויזיה מד מן נעשה לפי חלום הבלהות של סקוטי פרגוסון.

ורטיגו ופילוסופיה עריכה

מזה שנים שפילוסופים רבים מצאו בסרט ורטיגו כר נרחב לחקירה פילוסופית. עד היום נכתבו על הסרט מספר ספרי פילוסופיה ופורסמו קובצי מאמרים פילוסופיים העוסקים בו, מרביתם בשפה האנגלית. על מקצתם של הרעיונות הפילוסופיים הבאים לידי ביטוי בסרט ניתן לקרוא בעברית בספרו של ד"ר הנרי אונגר "קולנוע ופילוסופיה" (הוצאת דביר, 1991). אונגר אף הרצה רבות בפורומים שונים על הפילוסופיה של ורטיגו.