פרנסואה טריפו

במאי קולנוע צרפתי
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: סגנון כתיבה, פרטים לא מדויקים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

פרנסואה רולאן טריפוצרפתית: François Roland Truffaut;‏ 6 בפברואר 193221 באוקטובר 1984) היה במאי קולנוע צרפתי ממוצא יהודי, שהשתייך לגל החדש, אשר החל את דרכו כמבקר קולנוע[1].

פרנסואה טריפו
François Truffaut
טריפו בשנת 1965
טריפו בשנת 1965
לידה 6 בפברואר 1932
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 באוקטובר 1984 (בגיל 52)
ניי-סיר-סן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19551984 (כ־29 שנים)
יצירות בולטות 400 המלקות (1959)
לירות בפסנתרן (1960)
ז'יל וג'ים (1962)
פרנהייט 451 (1966)
בן או בת זוג Madeleine Morgenstern (29 באוקטובר 19571965) עריכת הנתון בוויקינתונים
פאני ארדן עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Éva Truffaut, Laura Truffaut עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס פסטיבל הקולנוע בקאן לבמאי הטוב ביותר (1959)
  • פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר (1974)
  • פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לבימוי (1973)
  • פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (1973)
  • פרס באפט"א לבימוי הטוב ביותר (1974)
  • פרס סזאר לתסריט הטוב ביותר (1981)
  • פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים לסרט הזר (1975)
  • פרס סזאר לסרט הטוב ביותר (1981)
  • פרס סזאר לבמאי הטוב ביותר (1981)
  • פרס אגודת מבקרי הסרטים הלאומית לבימוי הטוב ביותר (1973)
  • פרס מועצת המבקרים הלאומית לבמאי הטוב ביותר (1970)
  • פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1962)
  • פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1959)
  • פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לסרט הטוב ביותר (1973)
  • פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1964)
  • פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים לסרט הזר (1970)
  • פרס לואי דלוק (1968)
  • פרס לוצ'ינו ויסקונטי (1981) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

טריפו נולד בפריז. זהותו של אביו הביולוגי לוטה בערפל. לפי אחת הגרסאות, שאותה אימץ טריפו, אביו היה רופא שיניים יהודי בשם רונלד לוי, מהעיר בלפור שבצרפת. משפחת אמו, שהייתה משפחה נוצרית אדוקה, הסתירה אותו ושלחה אותו לאומנת. כעבור שנה נישאה אמו לאדריכל ומעצב בשם רולן טריפו, שהכיר בילד. כנראה בשל כך שאמו התביישה בו, גדל פרנסואה אצל סבתו. בהיותו בן עשר היא נפטרה, והוא עבר לגור עם אמו ואביו החורג. בגיל 12 חווה משבר כאשר נודע לו שטריפו הוא לא אביו הביולוגי, והפך לילד ממורמר ובלתי ממושמע. הוא החל לברוח מבית הספר לעיתים קרובות, לגנוב כסף מהוריו ולהתגנב לקולנוע ללא תשלום. לימים אמר על כך, "את מאתיים הסרטים הראשונים שלי ראיתי בגניבה, כשהברזתי מבית הספר או כשהתגנבתי לתוך האולם. כלומר, התענוג הזה עלה במחיר של כאבי בטן עזים, בחילות, חרדה ותחושת אשמה שרק העצימה את הריגוש שהעניק המסך..." בגיל ארבע עשרה, לאחר שניסה ללמוד בשלשה בתי ספר שונים, הוריו שלחו אותו ללימודים מקצועיים.[2]

בגיל 16 פתח מועדון קולנוע עם כסף שקיבל בתמורה למכונת הכתיבה שגנב ממשרדו של אביו. מכיוון שבמקביל למועדון הסרטים שלו, פעל מועדון אחר בהנהלת אנדרה באזאן, טריפו החליט ללכת לשכנע את באזאן לשנות את יום פעילות המועדון. כך הוא הכיר את באזאן וחוג האנשים שסביבו: כריס מרקר, אלכסנדר אסטרוק, אלן רנה. כאשר שקע טריפו בחובות, אמר לו אביו שישלם את חובותיו בתנאי שיסגור את המועדון וימצא עבודה. טריפו התכוון לסגור, אך מכיוון שהבטיח לקהל שלוש הקרנות נוספות, השהה את הסגירה עוד מספר שבועות. בתגובה, אביו מסר אותו למשטרה וטריפו הצעיר מצא את עצמו במרכז לנוער עבריין. אנדרה באזאן הוציא אותו משם ונתן לו עבודה במועדון הסרטים שלו. מאוחר יותר התגייס טריפו לצבא, נכנס לכלא הצבאי, ושוב באזאן הוציא אותו משם באמצעות קשריו. כשהשתחרר מהכלא הצבאי החל טריפו לכתוב במגזין החדש של אנדרה באזאן: "מחברות הקולנוע" (CAHIERS DU CINEMA). "מחברות" הפך עם הזמן למגזין הקולנוע היוקרתי בעולם וטריפו למבקר החריף והבוטה ביותר שלו.

"מחברות הקולנוע" דגל במה שנקרא "פוליטיקת האוטר"; טענת הכותבים בו הייתה שלא רק שהבמאי הוא האמן האחראי על היצירה הקולנועית, אלא גם שישנם במאים בעלי סגנון ייחודי להם שמשאירים חותם ברור ביצירותיהם. טריפו היה אחד מדוגלי האוטריזם הגדולים. בין גיבוריו היו רנואר, היצ'קוק, אולדריץ' ולוביטש. הוא לא החמיץ הזדמנות להלל את סרטיהם כשם שלא החמיץ הזדמנות לתקוף בחריפות את סרטיהם של במאים צרפתיים שלדעתו ייצגו קולנוע מיושן וחסר סגנון אישי. הוא תקף בעיקר את ה"קולנוע של איכות" הצרפתי של שנות ה-50; תווית האיכות של הקולנוע הצרפתי באותה תקופה התאפיינה בקולנוע נוסחתי שמתבסס על יצירות ספרות מפורסמות, שמצולם עם תפאורות, שחקנים מוכרים וכו'. במקביל לפעילות הביקורתית שלו, החל טריפו לביים סרטים קצרים.[3]

ב-1958, לאחר שהתחתן עם בתו של מפיץ ידוע, הקים בעזרתו הכספית את חברת ההפקה "סרטי הכרכרה" (השם הוא מחווה לסרט "כרכרת הזהב" של רנואר) והחל בצילומי סרטו הראשון - "400 המלקות" - סרט אוטוביוגרפי שמבוסס על חוויות הילדות של טריפו. כשטריפו הציג את הסרט בפסטיבל קאן הוא זכה בפרס לבמאי הטוב ביותר וחנך את מה שהפך ל"גל החדש" הצרפתי.

סדרת הסרטים שבה גילם ז'אן פייר לאו את האלטר אגו הקולנועי של טריפו, נפתחת ב-'400 המלקות' מ-1959, ממשיכה בסרט הקצר 'אנטואן וקולט', עוברת ל'נשיקות גנובות' מ-1968, 'תרגיל בנישואין' מ-1970, ונחתמת ב'אהבה במנוסה' מ-1979. אהבתו של טריפו לספרות באה לידי ביטוי בפרויקט השאפתני הזה, שהזכיר פרויקטים ספרותיים אוטוביוגרפיים אחרים.

טריפו עוסק בסרטיו באהבה, לרוב בגילומה הגברי, הרומנטי הקיצוני שמהול בתשוקה ובפטישיזם מעודן. היחס של טריפו לאהבה ולתשוקה אירוני, חכם, בוגר, אבל האירוניה, החוכמה והבגרות אינן ממוטטות את המבנה מלמטה, אינן מערערות את התשוקה והאהבה, אלא רק מהרהרות אחריהן. "אני אשה, עם צרכים של אשה, צרכים בדיוק כמו שיש לך, אני לא 'רוח'", אומרת לאנטואן המופתע אשת הבוס הנערצת עליו. המפגש עם 'האֵלָה', שמתגלה כבשר ודם, מאפשר לאנטואן להחליט להינשא לחברתו כריסטין, שאותה הוא לא מעריץ, כפי שאמר לה בבוטות באחת מפגישותיהם (את כריסטין גילמה השחקנית קלוד ז'אד, שנפטרה לאחרונה, ולכבודה הרטרוספקטיבה).

טריפו עבר מביקורת לבימוי, ומימש בסרטיו את מה שניסח במאמריו. הסגנון של טריפו יצא נגד הקולנוע הנוסחתי של צרפת של שנות 50. הוא עשה קולנוע אישי, משוחרר, חדשני, ובעיקר - קולנוע שלוקח סיכונים רבים. בפרספקטיבה של למעלה מ-45 שנה אחרי, הסגנון של טריפו נראה חדשני פחות ממה שהיה ב-1959, אך יש לזכור שתנועות המצלמה הפתאומיות, השימוש בסינמסקופ שחור-לבן, השימוש בטכניקות עריכה וצילום דוקומנטריים, השימוש בפריז פריים וההומאג'ים הרבים לקולנוענים אחרים נתפסו אז כאלמנטים מרעננים וחדשניים.

השובבות הסגנונית של טריפו יצאה נגד הקונבנציות המיושנות ועזרה לפתוח את הדלתות לבמאים צעירים אחרים שהחלו לצלם את סרטיהם ברחובות, ולספר את סיפורם האישי בסרטים. בנוסף, מעבר לחדשנות, סרטיו של טריפו הציעו רגישות אדירה כלפי העולם. אהבתו לקולנוע, ספרים, נשים ובני אדם ככלל, משתקפת בכל סרטיו והופכת אותו לאחד הבמאים הכי אהובים בתולדות הקולנוע.

ב-1977 שיחק טריפו בסרטו של סטיבן ספילברג, מפגשים מהסוג השלישי.

מסרטיו המפורסמיםעריכה

ספריו בעבריתעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אורי קלייןכמה מהסרטים היפים בכל הזמנים, באתר הארץ, 20 במרץ 2001
  2. ^ ז'אן ברנאר פואי ואן בלאנשאר, אנשים גדולים - התחלות קטנות, עמ' 70
  3. ^ למאמר היסוד בהתקפותיו אלו ראו את פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 56–74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: יהושע קנז.
  4. ^ אורי קלייןהתשוקה והמוות בסרטו הנשכח של טריפו, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2015
  5. ^ רחל נאמן, מיסתרי הג'ונגל האנושי, כותרת ראשית, 28 בדצמבר 1983
  6. ^ בני בן-דוד, סיפור אהבה, באתר הארץ, 11 בינואר 2005