פרנסואה טריפו

במאי קולנוע צרפתי

פרנסואה רולאן טריפוצרפתית: François Roland Truffaut;‏ 6 בפברואר 193221 באוקטובר 1984) היה במאי, תסריטאי, מפיק, שחקן ומבקר קולנוע צרפתי ממוצא יהודי, שהשתייך לתנועת הגל החדש הצרפתי.[1]

פרנסואה טריפו
François Truffaut
טריפו בשנת 1965
טריפו בשנת 1965
לידה 6 בפברואר 1932
הרובע השבעה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 באוקטובר 1984 (בגיל 52)
ניי-סיר-סן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה François Roland Truffaut עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19551984 (כ־29 שנים)
יצירות בולטות 400 המלקות (1959)
לירות בפסנתרן (1960)
ז'יל וג'ים (1962)
פרנהייט 451 (1966)
בן או בת זוג Madeleine Morgenstern (29 באוקטובר 19571965) עריכת הנתון בוויקינתונים
פאני ארדן עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Éva Truffaut, Laura Truffaut, Joséphine Truffaut עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס פסטיבל הקולנוע בקאן לבמאי הטוב ביותר (1959)
  • פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר (1974)
  • פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לבימוי (1973)
  • פרס אוסקר לסרט הבין-לאומי הטוב ביותר (1973)
  • פרס באפט"א לבימוי הטוב ביותר (1974)
  • פרס סזאר לתסריט הטוב ביותר (1981)
  • פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים לסרט הזר (1975)
  • פרס סזאר לסרט הטוב ביותר (1981)
  • פרס סזאר לבמאי הטוב ביותר (1981)
  • פרס אגודת מבקרי הסרטים הלאומית לבימוי הטוב ביותר (1973)
  • פרס מועצת המבקרים הלאומית לבמאי הטוב ביותר (1970)
  • פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1962)
  • פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1959)
  • פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לסרט הטוב ביותר (1973)
  • פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1964)
  • פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים לסרט הזר (1970)
  • פרס לואי דלוק (1968)
  • פרס לוצ'ינו ויסקונטי (1981) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
טריפו עם פרנסואז דורליאק בעת ביקור בישראל, 1963
טריפו עם השחקנית פרנסואז דורליאק בעת ביקור בישראל, 1963

ביוגרפיהעריכה

פרנסואה טריפו נולד בפריז בפברואר 1932, מאב לא ידוע.[2] לפי אחת הגרסאות, שאותה אימץ טריפו, אביו היה רופא שיניים יהודי בשם רולאן לוי, מהעיר באיון שבצרפת.[3] כיוון שאמו, ז'נין דה-מונפרן, היתה בת למשפחה נוצרית אדוקה, התינוק נשלח בסתר לאומנת. כעבור שנה נישאה אמו למאייר רולן טריפו, שהכיר בילד. לזוג נולד בן נוסף, שמת בגיל חודשיים. פרנסואה נמסר לטיפולה של סבתו בברטאן.

בהיותו בן עשר מתה סבתו של טריפו, והוא שב לבית הוריו. בגיל 12 חווה משבר כאשר נודע לו שטריפו הוא לא אביו הביולוגי, והפך לילד ממורמר ובלתי ממושמע. הוא החל לברוח מבית הספר לעיתים קרובות, לגנוב ולשקר ללא הרף. בבית הספר פגש טריפו את רובר לאשנה (אנ') והשניים הפכו לחברים קרובים. הם פיתחו חיבה עזה לקולנוע, ונהגו להתגנב יחד לבתי הקולנוע ללא תשלום: "את מאתיים הסרטים הראשונים שלי ראיתי בגניבה, כשהברזתי מבית הספר או כשהתגנבתי לתוך האולם. כלומר, התענוג הזה עלה במחיר של כאבי בטן עזים, בחילות, חרדה ותחושת אשמה שרק העצימה את הריגוש שהעניק המסך..." סיפר טריפו.[4]

עוד בגיל 7 ביקר טריפו לראשונה בבית הקולנוע, ברואו את הסרט "גן העדן האבוד" (בצרפתית: Paradis perdu) מאת אבל גאנס. הצפייה הותירה בו התרשמות עמוקה.[5] בשנים הבאות טריפו אף החזיק בבעלותו פנקס, שבו רשם את חוויותיו מהסרטים שבהם צפה.[6] בגיל 14, לאחר שניסה ללמוד בשלושה בתי ספר שונים, נשלח טריפו ללימודים מקצועיים בניגוד לרצונו,[7][8] ולאחר מכן הפך אוטודידקט.[2]

בגיל 16 פתח מועדון קולנוע בשם "Cercle cinémane" (בצרפתית: חוג קולנוע).[6] המועדון נפתח בכסף שקיבל בתמורה למכונת הכתיבה שגנב ממשרדו של אביו. כיוון שבמקביל למועדון הסרטים שלו, פעל מועדון אחר בהנהלת אנדרה באזאן, טריפו החליט לשכנע את באזאן לשנות את יום פעילות המועדון. כך הוא הכיר את באזאן וחוג האנשים שסביבו: כריס מרקר, אלכסנדר אסטרוק, אלן רנה ועוד. כאשר שקע טריפו בחובות, אמר לו אביו שישלם את חובותיו בתנאי שיסגור את המועדון וימצא עבודה. טריפו התכוון לסגור, אך מכיוון שהבטיח לקהל שלוש הקרנות נוספות, השהה את הסגירה עוד מספר שבועות. בתגובה, אביו מסר אותו למשטרה וטריפו הצעיר מצא את עצמו במרכז לנוער עבריין. אנדרה באזאן הוציא אותו משם ונתן לו עבודה במועדון הסרטים שלו. ב-1951 התגייס טריפו לצבא, שם נכנס לכלא הצבאי. רק ב-1953 הוציאו באזאן משם באמצעות קשריו.[9] כשהשתחרר מהכלא הצבאי החל טריפו לכתוב בכתב העת החדש של אנדרה באזאן: "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma). "מחברות" הפך עם הזמן למגזין הקולנוע היוקרתי בעולם וטריפו למבקר החריף והבוטה ביותר שלו. בכותבו בעיתון טריפו גם לא חסך ביקורת על במאים שיצרו סרטים שלא היו לרוחו. ב-1954 פרסם טריפו מאמר בשם "Une Certaine Tendance du Cinéma Français" (בעברית: "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי". במאמר תקף טריפו שמונה במאים צרפתים, שלדבריו סרטים עשויים מעלילה ומדמויות נלעגות. המאמר הכה גלים בעולם הקולנוע הצרפתי.[7]

"מחברות הקולנוע" דגל במה שנקרא "פוליטיקת האוטר"; טענת הכותבים בו הייתה שלא רק הבמאי הוא האמן האחראי על היצירה הקולנועית, אלא גם שישנם במאים בעלי סגנון ייחודי להם שמשאירים חותם ברור ביצירותיהם ועליהם למעט בהתערבות מצד האולפנים. לפי הדוגלים בתיאוריה זו, גם התסריטאי היווה אחד הגורמים שהשאירו את חותמם במהלך יצירת הסרט. מידת הצלחתו של הסרט אינה תלויה בנושאו, אלא באופן שבו הבמאי מביא לידי ביטוי את התסריט. עם זאת, מבקרים אחדים תקפו את התיאוריה בחריפות. לטענתם, על יוצרי הסרט להתבסס על תבניות מוכנות ביוצרם את הסרט, לרבות מערבונים וקומדיות. חרף כך, פוליטיקת האוטר שלטה ביד רמה בעולם הקולנוע העולמי במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20.[10]

טריפו היה אחד מהבמאים המפורסמים שדגל בתיאוריית האוטר.[11] בין גיבוריו היו רנואר, היצ'קוק,[12] אולדריץ' ולוביטש. הוא לא החמיץ הזדמנות להלל את סרטיהם כשם שלא החמיץ הזדמנות לתקוף בחריפות את סרטיהם של במאים צרפתיים שלדעתו ייצגו קולנוע מיושן וחסר סגנון אישי. הוא תקף בעיקר את ה"קולנוע של איכות" הצרפתי של שנות ה-50; תווית האיכות של הקולנוע הצרפתי באותה תקופה התאפיינה בקולנוע נוסחתי שמתבסס על יצירות ספרות מפורסמות, שמצולם עם תפאורות, שחקנים מוכרים וכו'. במקביל לפעילות הביקורתית שלו, החל טריפו לביים סרטים קצרים.[13]

ב-1955 הפיק טריפו את סרטו הראשון, בשם "Une visite" (ביקור).[9] ב-1958, לאחר שהתחתן עם בתו של מפיץ ידוע, הקים בעזרתו הכספית את חברת ההפקה "סרטי הכרכרה" (השם הוא מחווה לסרט "כרכרת הזהב" של רנואר) והחל בצילומי סרטו הראשון באורך מלא - "400 המלקות", סרט אוטוביוגרפי-למחצה שמבוסס על חוויות הילדות של טריפו.[9] בסרט גילם ז'אן-פייר לאו את דמותו של הנער המרדן אנטואן דואנל (אנ'). הסרט נחל הצלחה יוצאת דופן וזכה בפרס לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן. טריפו צילם את הסרט באופן מהיר, ספונטני ומאולתר בגילומם של שחקנים לא מוכרים, מה שעמד בניגוד לסטנדרט הקולנוע המקובל אז והיווה מקור השראה לתנועת "הגל החדש" הצרפתי.[14]

על אף שלא תכנן בתחילה להשתמש בדמותו של דואנל בסרטים נוספים, הצלחת סרטו הראשון "400 המלקות" גרמה לטריפו ליצור ארבעה סרטי המשך: "אנטואן וקולט" (אנ') (1962), "נשיקות גנובות" (אנ') (1968), "תרגיל בנישואין" (1970) ו"אהבה במנוסה" (1979).

ב-1966 ביים טריפו את סרטו הראשון בצבע והיחיד בשפה האנגלית, "פרנהייט 451", כעיבוד לרומן המדע הבדיוני "פרנהייט 451" מאת ריי ברדבורי. הכתיבה באנגלית וההפקה הבין-לאומית הקשו על טריפו, שהיה רגיל להפקות מקומיות קטנות. הסרט נכשל קופתית וטריפו לא שב ליצור סרטים מחוץ לצרפת.

ב-1977 שיחק טריפו בסרטו של סטיבן ספילברג, מפגשים מהסוג השלישי.

טריפו חיבב את התרבות האמריקאית. משום כך, סרטו מ-1973, "לילה אמריקאי", עוסק בהפקת סרט אמריקאי "מיושן", ובמהלך הסרט הוא אף רומז שם של סרט מסוג זה - האזרח קיין.[15] סרט זה היה מועמד לשני פרסי אוסקר בטקס פרסי אוסקר ה-47, אך לבסוף לא זכה.[16]

סגנון קולנועיעריכה

טריפו הושפע רבות מסגנון הבימוי של רנואר. סגנון זה קרוי בשם "ריאליזם פיוטי", והוא מאופיין בצילום ארוך הכולל מעט עריכה, תוך תנועה מתמדת של המצלמה.[17]

הסגנון של טריפו יצא נגד הקולנוע הנוסחתי של צרפת של שנות 50. הוא עשה קולנוע אישי, משוחרר, חדשני, ובעיקר - קולנוע שלוקח סיכונים רבים. בפרספקטיבה של למעלה מ-45 שנה אחרי, הסגנון של טריפו נראה חדשני פחות ממה שהיה ב-1959, אך יש לזכור שתנועות המצלמה הפתאומיות, השימוש בסינמסקופ שחור-לבן, השימוש בטכניקות עריכה וצילום דוקומנטריים, השימוש בפריז פריים וההומאג'ים הרבים לקולנוענים אחרים נתפסו אז כאלמנטים מרעננים וחדשניים.

השובבות הסגנונית של טריפו יצאה נגד הקונבנציות המיושנות ועזרה לפתוח את הדלתות לבמאים צעירים אחרים שהחלו לצלם את סרטיהם ברחובות, ולספר את סיפורם האישי בסרטים. בנוסף, מעבר לחדשנות, סרטיו של טריפו הציעו רגישות אדירה כלפי העולם. אהבתו לקולנוע, ספרים, נשים ובני אדם ככלל, משתקפת בכל סרטיו.

מסרטיו המפורסמיםעריכה

ספריו בעבריתעריכה

לקריאה נוספתעריכה


קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אורי קליין, כמה מהסרטים היפים בכל הזמנים, באתר הארץ, 20 במרץ 2001
  2. ^ 1 2 Francois Truffaut – French New Wave Director, באתר "New Wave Film" (באנגלית)
  3. ^ Robert Ingram, Paul Duncen, François Truffaut: Film Author, 1932-1983, Taschen, 2004, p. 94
  4. ^ ז'אן-ברנאר פואי, אנשים גדולים - התחלות קטנות, אגם, 2009, עמ' 71-69
  5. ^ Insdorf, p. 17
  6. ^ 1 2 Insdorf, p. 18
  7. ^ 1 2 ז'אן-ברנאר פואי, אנשים גדולים - התחלות קטנות, אגם, 2009, עמ' 71-69
  8. ^ François Truffaut – Movie and Film Biography and Filmography, באתר "All Movie" (באנגלית)
  9. ^ 1 2 3 Truffaut, p. 1
  10. ^ ד'אור ולואיס, עמ' 452
  11. ^ Auteur Theory, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  12. ^ Hitchcock, באתר "goodreads" (באנגלית)
  13. ^ למאמר היסוד בהתקפותיו אלו ראו את פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 56–74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: יהושע קנז.
  14. ^ ז'אן-ברנאר פואי, אנשים גדולים - התחלות קטנות, אגם, 2009, עמ' 71-69
  15. ^ ד'אור ולואיס, עמ' 381
  16. ^ The 47th Academy Awards, באתר "Oscars"
  17. ^ אילן אבישר, אמנות הסרט: הטכניקה והפואטיקה של המבע הקולנועי, האוניברסיטה הפתוחה, 1995, עמ' 61
  18. ^   אורי קליין, התשוקה והמוות בסרטו הנשכח של טריפו, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2015
  19. ^ רחל נאמן, מיסתרי הג'ונגל האנושי, כותרת ראשית, 28 בדצמבר 1983
  20. ^ בני בן-דוד, סיפור אהבה, באתר הארץ, 11 בינואר 2005