יצירות בלתי גמורות במוזיקה
בכל תולדות המוזיקה הקלאסית היו מלחינים, שלא השלימו את יצירותיהם, אם משום שמתו לפני שהספיקו לסיימן ואם מסיבות אחרות. להלן רשימה חלקית של היצירות, שמחבריהן השאירו אותן לא גמורות:
באך עריכה
יוהאן סבסטיאן באך לא השלים מספר יצירות:
- הקנטטה החילונית Vergnügte Pleißenstadt, רי"ב 216
- היצירה האחרונה שכתב ובעקבות מותו לא הספיק להשלימה: אמנות הפוגה (גרמנית: Die Kunst der Fuge, מספר קטלוגי BWV1080). בדומה ליצירותיו וריאציות גולדברג והמנחה המוזיקלית היצירה היא מחקר בקונטרפונקט, ומקיפה את מגוון האפשרויות בהולכת קולות ובמהלכים בהרמוניה על נושא קבוע. היצירה מורכבת מארבעה קאנונים בעלי מאפיינים שונים, וארבע עשרה פוגות במורכבות עולה, מהקונטרפונקטוס (פוגה) הראשונה והפשוטה ועד הפוגה הארבע עשרה שלא הספיק להשלים. בביצוע מקובל להפסיק הנגינה, על אף העובדה שהמשפט המוזיקלי לא מגיע למיצוי ונקטע בפתאומיות. כמו כן מלחינים ומבצעים שונים השלימו למיטב הבנתם סיום ליצירה.
מספר יצירות בלתי גמורות נוספות של המלחין לעוגב, הן הפנטסיה בדו מז'ור, BWV 571 ומספר פרלודים על כוראלים שונים, BWV 753 ,BWV 764 וכמה ריקודים (ככל הנראה סוויטות חלקיות) לצ'מבלו.
מוצרט עריכה
אחד מסיפורי השלמת היצירה המפורסמים הוא מלאכת השלמת הרקוויאם, שמוצרט הלחין בסמוך למותו. בשוכבו חולה על מיטתו הורה לתלמידו זיסמאייר כיצד להשלימה. זיסמאייר השלים בכוחות עצמו חלקים ניכרים מהיצירה ובהם פרק ה"לקרימוזה" המפורסם. אומנם ישנו פער ניכר בין עבודתו לזו של מוצרט, ולימים הדבר היה פתח עבור מלחינים רבים להשלים היצירה כראות עינם. חלקים מהרקוויאם מעידים, כמו גם יצירות מאוחרות נוספות של מוצרט, על התפתחות מוזיקלית אישית של המלחין ושינוי סגנוני. אפילו חלקיות היצירה נחשבת לאחד מהישגיו האומנותיים הגדולים, ולימים קנתה לעצמה פרסום רב. בשל טביעת האצבע הניכרת של זיסמאיר ביצירה, פנה המנצח הלמוט רילינג (מוזיקולוג בעצמו) למוזיקולוג, מבצע מומחה וחוקר הביצוע המוזיקלי של יצירות מוצרט, רוברט לוין, להשלים היצירה ברוח המלחין. לוין עשה כן בעזרת מחקר נרחב ומעמיק של כתבי יד רבים של מוצרט ששרדו, אך מבלי לשנות הרושם שהתקבע מהשלמותיו הנרחבות של זיסמאיר. גרסתו כיום היא אחת המקובלות בביצוע, ובין היתר נבחרה על ידי גרדינר, שלימים הזמין מלוין השלמות ליצירות נוספות של מוצרט ובאך.
למעשה, הרקוויאם איננו היצירה היחידה שמוצרט הותיר בלתי גמורה, אלא היצירה הבלתי גמורה המפורסמת ביותר פרי עטו (ואחרים כמובן). וממחקר כתבי היד שלו ניתן ללמוד על אופיו של המלחין, ככזה השב ליצירותיו ומשפר אותן כשנדרש. כמו כן יצירות רבות שלו ננטשו בשל עומס ודחק כלכלי, כאשר נאלץ להתפנות להלחנת יצירות בהזמנה. ואומנם ניתן ללמוד כי מוצרט בחר לנטוש דווקא חלקי יצירות שלא דרשו שיפור ניכר. למעלה מ-140 קטעים שונים בלתי גמורים נותרו עם מותו ושמורים היום בספריות שונות וחלקם אף מפורסמים ברשת.
שוברט עריכה
פרנץ פטר שוברט הותיר אחריו סונאטות, לידר ויצירות אחרות, שלא השלים, מסיבות שונות (שוברט נהג לנטוש יצירות באמצע ולעבור למשהו חדש, שמשך את לבו יותר):
- הסימפוניות מספר 7 במי מינור ומספר 8 בסי מינור המכונה עד היום "הבלתי גמורה"
- האופרטה Der Spiegelritter, מספר קטלוגי D.2, ממנה נכתב רק חלקה הראשון.
- הזינגשפיל Claudine von Villa Bella, מספר קטלוגי D.239, שעשר תמונות מתוכו נכתבו אך הוא לא הושלם.
- הליד Mignon, מספר קטלוגי D.469.
- הסונאטה לפסנתר "אלגרו בפה דיאז" (אנגלית: Allegro in f-sharp for piano), מספר קטלוגי D.571. שוברט לא סיים סונאטה זו, ולמעשה נמצא רק פרק אחד, שגם הוא לא הושלם. אריה ורדי קיבל עליו להשלימו ברוחו של שוברט.
- הסונאטה לפסנתר מס' 11 בפה (אנגלית: Sonata no.11 in f for piano), מספר קטלוגי D.625.
- הליד Ueber allen Zauber Liebe, מספר קטלוגי D.682.
- השמיניה Gesang der Geister über den Wassern, מספר קטלוגי D.704, מיועד לקולות גבריים.
- סונאטה מס' 15 בדו המכונה Reliquie, מספר קטלוגי D.840, הפרקים השני והרביעי אינם גמורים.
ביזה עריכה
המלחין ז'ורז' ביזה אמנם לא השלים שתיים מיצירותיו, אך זאת לא בשל מוות בטרם הלחנתן עד סופן, אלא בשל חשש בשל הרף שהציבו מלחינים בשעתו. אמנם ביזה היה מגדולי המלחינים בהיסטוריה, אך עד מותו הוא לא סיים שתיים מהסימפוניות שלו:
- סימפוניית רומא: לאחר אחת עשרה שנים של התלבטויות (1860-1871), עם הצגה חלקית ב-1869, עדיין לא הצליח ביזה להציג גרסה סופית של סימפוניית רומא.
- סימפוניה בדו: מספר עשורים לאחר מותו, התגלתה מחדש אחת מיצירותיו המוקדמות של ביזה, הסימפוניה בדו אשר לא הוצגה מעולם, ונזקקה רק ל"ליטושים" קטנים מסביב כדי להפוך ליצירה מקובלת, המושמעת לעיתים קרובות ומייצגת נאמנה את סגנונו המוכר של ביזה.
ברוקנר עריכה
אנטון ברוקנר הותיר אחריו את ה"סימפונייה מס' 9" שלו לא גמורה בחלקה הרביעי והאחרון. גרסאות רבות במהלך ההיסטוריה נכתבו להשלמת יצירה זו, ביניהן:
- גרסתו של ויליאם קרגן
- גרסתם של ניקולה סמאל וג'וזפה מזוקה
- גרסתם של ניקולה סמאל, ג'וזפה מזוקה, ג'ון א. פיליפס ובנג'מין גנאר קוהרס
בורודין עריכה
המלחין הרוסי אלכסנדר בורודין הותיר לא גמורה יצירה אחת שלו, והיא "סימפונייה מס' 3". היא הושלמה ותוזמרה לאחר מותו על ידי חברו המלחין ניקולאי רימסקי-קורסקוב.
סיבליוס עריכה
המלחין הפיני ז'אן סיבליוס הותיר לא גמורה את סימפוניה מס' 8 שלו. ב-1945 שרף סיבליוס את דפיה ולא נותר ממנה זכר עד היום. זו נותרה אחת התעלומות הגדולות של המאה ה-20. הוא סירב לדון בעניין עם עיתונאים, אך משיחות עם חבריו התברר, שהמנגינה עדיין מנוגנת בראשו וכי הוא התכוון להתחיל לכתוב אותה מחדש, אך המנגינה מתה עמו ב-1957.
פוצ'יני עריכה
המלחין ג'אקומו פוצ'יני לא הספיק להשלים האופרה האחרונה פרי עטו טורנדוט. פוצ'יני השלים את שתי המערכות הראשונות במלואן ומהמערכה השלישית והאחרונה, עליה עמל כשנה לפני מותו מבלי להתרצות מן התוצאה, הספיק להלחין עד תמונת מותה של ליו. בנוסף לגוף היצירה החסרה הותיר אחריו 36 דפי טיוטה לסיום של האופרה. בין היתר הכיל כתב היד לחן לקול ולפסנתר (ליווי והרמוניה), "תקצירי יצירות"[1] הכוללים תפקידי הקולות (המושרים) ושתים עד ארבע חמשות ליווי והערות תזמור חלקיות, אך טיוטות אלה לא כללו את כל החלקים הנותרים בשתי התמונות האחרונות ביצירה, לפי הליברית. פוצ'יני הגוסס מסרטן הגרון ביקש מידידו המנצח ארטורו טוסקניני "אל תניח לטורנדוט שלי למות"[2] והנחה בכתובים למסור למלחין ריקארדו זאנדונַי את העבודה להשלמת החסר, אך אמרגנו של פוצ'יני המנוח העדיף את פרנקו אלפאנו, בשל מאפיינים טכניים כגודל והרכב התזמורת[3], הדומים לאופרה "אגדת סאקונטאלה" מאת אלפאנו שבוצעה בבכורה ב-1921. אלפאנו נדרש לשכתב את גרסתו הראשונה לאחר התערבותו של המלחין טיטו ריקורדי, שביקורתו את עבודתו של אלפאנו נבעה אולי מתסכול, משום שלא נבחר למשימת ההשלמה בעצמו. טוסקניני דרש שכתוב ולבסוף נאלץ אלפאנו להסיר חלקים חסרים בליברית המקורית שהשלים בכוחות עצמו, אף כי פו'ציני עצמו עמד על חסרונם מבלי שהספיק להשלים החסר, ובנוסף אולץ לקצץ קטעים מתפקיד אדאמי, כיוון שפוצ'יני החסיר כל הוראה לגבי חלקים אלה בליברית שלו. לבסוף לאחר עריכתו של טוסקניני קוצרה גם גרסתו השנייה של אלפאנו בשלש דקות. בבכורת האופרה בלה סקאלה, ב-25 באפריל 1926, כחמישה חודשים לאחר מותו של פוצ'יני, עצר טוסקניני בתמונת מותה של ליו, באמצע המערכה האחרונה ופנה לקהל בהסבר קצר, שזו הנקודה שבה מת המלחין (מספר גרסאות שונות של "הציטוט המדויק" תועדו בתקשורת הכתובה ובביוגרפיות). המסך ירד על הבמה והאופרה נותרה חסרה. בהמשך העונה בוצעה האופרה בגרסתו הערוכה של אלפאנו על ידי טוסקניני ומנצחים נוספים והתקבעה כגרסה הרשמית של האופרה. ב-1990 הוקלטה לראשונה האופרה בגרסתו המקורית הראשונה של אלפאנו על ידי האופרה הסקוטית. כמו כן נכתבו גרסאות, שהסתמכו על הטיוטות בכתב ידו של פוצ'יני, אחת של ג'נט מגוויר בשנות ה-80 (מעולם לא בוצעה) ושנייה של לוצ'אנו בריו, שיצאה לאור ב-2001, בוצעה מספר פעמים אך קיבלה תגובות מעורבות עקב טביעת אצבעו האישית של בריו, שניכרה בהרחבת סגנון ההלחנה.
מאהלר עריכה
המלחין האוסטרי גוסטב מאהלר לא הספיק להשלים את "סימפוניה מס' 10", יצירתו האחרונה אשר הלחין בשנים 1910–1911, והותיר אותה כטיוטה ולא ניתנת להצגה לפני קהל. לאחר מותו נעשו מספר צעדים מצד מוזיקולוגים רבים בעולם להשלים את היצירה, ואכן ישנן מספר גרסאות לה כיום, ביניהן של ארנסט קרנק, ברונו ולטר וליאונרד ברנשטיין. הגרסה המקובלת לביצוע כיום היא של המוזיקולוג הבריטי דריק קוק.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Puccini's 'Turandot': the end of the great tradition, William Ashbrook & Harold Powers, Princeton University Press, 1991. ISBN 0-691-02712-9
- ^ Puccini: a Critical Biography, Mosco Carner London: Gerald Duckworth, 1958
- ^ Turandot, www.concertoperaboston.org