מישור ימין
מישור ימין הוא מישור גדול (כ-100 קמ"ר) במזרח הנגב, דרומית-מזרחית לעיר דימונה. צורתו כמרובע התחום ממערב על ידי כביש 206 ורכס חתירה, מדרום על ידי כביש 227 ("דרך מעלה עקרבים"), מצפון על ידי כביש 25 (חלק המישור הנמצא צפונה לכביש זה נקרא "מישור רותם") וממזרח על ידי הר חצרה והמכתש הקטן. במרכז המישור נמצאת הקריה למחקר גרעיני ולפיכך רובו ככולו הוא שטח צבאי סגור לכל תנועה בלתי מורשית. עם זאת, לאורך כביש 227 ובפינה הדרום-מערבית סמוך לכביש 206 מוצעת שמורת טבע. בפינתו הצפון-מערבית של המישור נמצא פארק תעשיות רותם[1] השייך לדימונה. כן מתוכנן באזור מיזם לניצול אנרגיה סולארית[2].
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מישור |
| נתונים ומידות | |
| שטח | כ־100 קמ"ר |
| מיקום | |
| מיקום |
הנגב, מחוז הדרום  |
| קואורדינטות | 31°00′08″N 35°06′26″E / 31.002222222222°N 35.107222222222°E |
|
(למפת צפון הנגב רגילה)   מישור ימין | |
  | |
גאוגרפיה וגאולוגיה
עריכהגובהו של המישור בין 300 ל-470 מטרים מעל פני הים הוא משתפל כלפי צפון לנחל אפעה וכלפי דרום לנחל ירקעם ובמרכזו עובר קו פרשת המים. את המישור חורצים מספר נחלי אכזב, הגדול בהם הוא נחל ימין (בערבית ואדי ימן, כלומר הדרומי), שנתן למישור את שמו, שהוא רדוד במישור והופך לקניון במהלכו דרומה לאחר חציית כביש 227 ובו מספר גבים.
תשתית המישור בנויה מחולות מיוצבים בעובי של מטרים אחדים שנוצרו בתקופת המיוקן. לפני כ-25 מיליון שנה החלה היווצרות הבקע הסורי-אפריקני שקטע את הזרימה במערכת אפיקי הנהרות הגדולים שניקזו את הרי אדום ומואב מערבה לכיוון ים טתיס. החולות נותרו כשריד מאפיקי זרימה אלו וניתן למצוא במישור חלוקי צור וחול ים.
צומח
עריכהמבחינה פיטוגאוגרפית המישור מהווה מובלעת ייחודית ומעבר בין האזור האירנו-טורני במערבו לבין האזור הסהרו-סודאני במזרחו.
החולות כולאים יותר מי נגר מאדמת הלס ולפיכך המקום עשיר יחסית בצמחייה לעומת סביבתו.
המישור מהווה בית למגוון צמחייה. הפרחים העיקריים הם אירוס ירוחם וחבצלת הנגב. כמו כן צומחים באזור מספר צמחים רב-שנתיים בהם מנתור מחוספס ומנתור ערבי, לוניאה צרת-עלים, מררית שסועה, מלוח קטן-עלים, לשון-פר נגבית (מין אנדמי שאינו מוכר במקומות אחרים) ועוד.
לקריאה נוספת
עריכה- אבינועם דנין, הצומח במישור ימין בתוך יואב ויזל, גד פולק ויעל כהן (עורכים), "אקולוגיה של הצומח בארץ ישראל", עמ' 200-211