מי שפרע

מי שפרע הוא כינוי לקללה המוזכרת על אדם שאינו עומד בדיבורו כגון שחזר בו מעסקה לאחר שכבר היה ביניהם הסכמה על המקח. בתלמוד נחלקו מאיזה שלב בעסקה חלה עליו הקללה, כשחוזר בו.

תוכנה של הקללה הוא שסופו של אותו אדם שאינו עומד בדיבורו יהיה כסופם של אנשי דור המבול, אנשי דור הפלגה, אנשי סדום ועמורה והמצרים, המתוארים בתנ"ך כפועלי עוול.

רקעעריכה

במשפט העברי, כאשר אדם משלם כסף על קרקע, חל מיד קניין מיידי והקרקע עוברת מרשות המוכר לרשות הלוקח, ואין המוכר יכול לחזור בו.

במטלטלין, נחלקו החכמים האם חל בהם קניין כסף כדי להעביר את המטלטלין מרשות לרשות. להלכה נפסק כדעת רבי יוחנן, הקובע שמדין תורה גם מטלטלין (נכסי דניידי, בשונה מנכסי דלא ניידי) נקנים בכסף, אלא שגזרו חכמים, שאדם אינו קונה חפץ על ידי כסף אלא רק במשיכה, הגבהה וכדומה, (כדי שהמוכר לא יתרשל בשמירת החפץ עד לגנבתו ובכך יפסיד הלקוח). אלא שלמרות זאת אסור לו למוכר לחזור בו מהעסקה לאחר שקיבל מעות.

הקללהעריכה

לשון הקללה מובאת במשנה:

מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו

הסמ"ע[1] מסביר כי בדברים אלו מתפרסמת השגחת אלוהים על מעשיהם הרעים של בני אדם, שפרע להם בפרהסיה לפי מעשיהם. מוזכרת קריעת ים סוף משום שבה נראתה השגחה פרטית מיוחדת, שמצרים נענשו באותו דבר בו חטאו, שמכיוון שזממו להשליך את בני ישראל לים - הם טבעו בים.

רבא מסביר, כי מדובר במקרה בו הקונה שילם מעות, במקרה כזה, למרות שאנו פוסקים שלא ניתן לקנות דבר באמצעות תשלום כסף ללא מעשה קניין אחר, בכל זאת רובצת עליו הקללה. אבל כאשר סיכמו על העסק ועדיין לא שילם הלוקח מעות אין עליו קללה זו, אך מכל מקום אין רוח חכמים נוחה הימנו.

אביי ורבא נחלקו בקשר לקללה, האם מודיעים לו על קללת "מי שפרע", או שבית הדין עצמם מנדים אותו. לפי אביי מודיעים לו לחזור בו מפני שרובצת עליו קללה, אבל אין לבית הדין לקלל אותו, שכן אסור לקלל יהודי, כאמור בפסוק "ונשיא בעמך לא תיאור". לפי רבא מותר לקלל אותו, שכן אין הוא נקרא "עמך" - עושה מעשה עמך.

בשולחן ערוך[2] פוסק המחבר כרבא, והרמ"א מביא את דעתו של הטור בשם הרא"ש הפוסק כאביי, ומביא גם את דעתו של המרדכי שיש אומרים שאומרים לו זאת ברבים.

ההלכהעריכה

האמוראים רב ורבי יוחנן נחלקו[3] האם מותר לאדם לחזור בו מדיבורו או לא. לדעת רב מותר ואין בכך עוולה כל זמן שלא היה מעשה קניין, ורבי יוחנן סבר שהדבר אסור, וראיה לדבר ממשנה זו בה נפסק כי קיימת קללת "מי שפרע" על מי שחוזר מדיבורו.

להלכה נפסק שהנושא והנושא בדברים יכול לחזור בו מדיבורו, אולם אין זה מן הראוי, ואין רוח חכמים נוחה הימנו (נחשב 'מחוסר אמנה'), אולם מי שנתן כסף לצורך קניית מטלטלין, על אף שקניין כסף אינו קונה מטלטלין, מכל מקום חלה עליו קללת 'מי שפרע'[4].

באיסוריםעריכה

במקום אחר קובע התלמוד[5] כי יש להניח שיהודי אינו חוזר בו מדיבורו, כל זמן שלא הוכח אחרת. הדוגמה שהובאה היא ממעשה שהיה, כאשר בעל ואשתו התווכחו למי לקדש את בתם, אם לקרובו של הבעל או לקרובה של האישה. לבסוף הסכים הבעל בעל כורחו לדעת אשתו, והם אף ערכו סעודה לרגל הקידושין, אלא שבינתיים בא קרובו של הבעל וקידש את הבת במקום מסתור. על כך פסק רבא כי "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב", ויש להניח כי מכיוון שהבעל הסכים לכך שקרובה של האשה יקדש את הבת אין בדעתו לחזור בו, ואם כן הקידושין שהתבצעו במקום המסתור אינם תקפים, שכן הם לא היו בהסכמתו של האב.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה