מלחמת העצמאות של קרואטיה
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שיפור התרגום והניסוחים ותיקונים. | |
מלחמת העצמאות של קרואטיה הייתה מלחמה שהתחוללה בקרואטיה בין השנים 1991 ל-1995. המלחמה נערכה בין הממשלה הקרואטית, שעל בסיס הזכות להגדרה עצמית הכריזה על עצמאות ארצה מיוגוסלביה, לבין הצבא העממי היוגוסלבי והסרבים המקומיים, שהקימו את הרפובליקה הסרבית של קראינה (אנ').
 | ||||||||||||||||||
| בכיוון מחוגי השעון: סטרגון, הרחוב הראשי של דוברובניק, ניזוק על ידי הפגזות סרביות ומונטנגריות; מגדל מים בווקובר שניזוק מהפגזות סרביות; חיילים קרואטים מתכוננים לירות בטנק סרבי; קברי קרבנות המלחמה בבית הקברות הממוריאלי של ווקובר; טנק סרבי T-55 שנהרס על ידי הצבא הקרואטי בדרך לדרניש | ||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמות יוגוסלביה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות של קרואטיה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | מרץ 1991 – נובמבר 1995 (כ־4 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מלחמת עשרת הימים (סלובניה) | |||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | מלחמת בוסניה (בוסניה והרצגובינה) | |||||||||||||||||
| מקום | קרואטיה | |||||||||||||||||
| עילה |
היפרדות קרואטיה מהפדרציה היוגוסלבית הפיכת הסרבים למיעוט בקרואטיה תוך ניתוק מסרביה ומשאר הסרבים בשטחי יוגוסלביה לשעבר | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון קרואטי והקמת קרואטיה העצמאית פירוק הרפובליקה הסרבית של קראינה | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | הממשלה הקרואטית תופסת שליטה על כל שטח קרואטיה מימי השלטון היוגוסלבי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
בתחילתה המלחמה התנהלה בין כוחות המשטרה הקרואטים לבין הסרבים תושבי קרואטיה. עם התחזקות השליטה הסרבית בצבא העממי היוגוסלבי, החלו יחידות הצבא הזה, בשיתוף עם כוחות סרבים מבוסניה וצבא מונטנגרו לסייע לסרבים הנלחמים בקרואטיה. הקרואטים שאפו להקים מדינה ריבונית נפרדת מיוגוסלביה, והסרבים המקומיים, בתמיכת סרביה ובהמשך גם בתמיכת רפובליקה סרפסקה מבוסניה ומונטנגרו, התנגדו לפרישה ורצו להמשיך באיחוד עם סרביה כחלק מיוגוסלביה או מסרביה רבתי. הם חששו מפני מעמדם כמיעוט אתני בקרואטיה העצמאית וביקשו כי שטחים שבהם היוו רוב בתוך קרואטיה ובבוסניה השכנה, יסופחו לסרביה, או יתאגדו למדינה סרבית חדשה בעלת זיקה לסרביה. על מנת להגשים את שאיפותיהם להגדרה עצמית הסרבים החלו לנהל מאבק מזוין. התנגדותם לעצמאות פורשה על ידי הקרואטים כרצון להקים את "סרביה הגדולה" בשם אידאולוגיה לאומנית "וליקוסרבית". בתחילת המלחמה ניסה הצבא העממי היוגוסלבי לכבוש את קרואטיה ולהכריחה בכוח להישאר חלק מיוגוסלביה.
בקרואטיה, המלחמה מכונה מלחמת המולדת (Domovinski rat), או לפעמים התקיפה הווליקוסרבית (Velikosrpska agresija). בסרביה, הכינוי הנפוץ הוא המלחמה בקרואטיה (Рат у Хрватској) או נדיר יותר, "המלחמה בקראינה".
רקע
עריכה
כבר בשנות ה-70 עמד המשטר הקומוניסטי הסוציאליסטי מול התחזקותו של זרם לאומי-ליברלי, שהתנגד לריכוזיות המדינה ודרש שלטון פדרלי עם אוטונומיה רחבה יותר לקרואטיה וסלובניה. מאבקים לאוטונומיה התקיימו בקרואטיה בשנים 1967–1972 ובחבל קוסובו בשנים 1968 ו-1981. הדיכוי של הלאומנים בקרואטיה תרם לעלייה ביוקרתו של הפלג הלאומני שנתפס כחלופה העיקרית לקומוניזם. למגמה זו התנגד הזרם הלאומי הסרבי, השמרני, שתמך בשלטון פדרלי ריכוזי ושאף להבטיח בדרך זו את האינטרסים הסרביים. הסרבים היו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר. קהילות סרביות התקיימו גם מחוץ לסרביה, ברפובליקות האחרות שהרכיבו את הפדרציה.
אחרי מותו של יוסיפ ברוז טיטו, מייסד יוגוסלביה הפדרלית הקומוניסטית בשנת 1980, התחזקה הלאומנות ביוגוסלביה. היחלשות מדינות הגוש הסובייטי לקראת סוף המלחמה הקרה תרמה גם היא להתפתחות משבר פוליטי ביוגוסלביה. עם המפלגה השלטת, ברית הקומוניסטים של יוגוסלביה, הלכה ואיבדה את כוחה האידאולוגי.
בשנות ה-80, גרמו התפתחותן של תנועות אלבניות בדלניות בחבל האוטונומי של קוסובו לדיכוי האלבנים באותו חבל על ידי משטרת וצבא יוגוסלביה. הרפובליקות העשירות שבמסגרת יוגוסלביה – קרואטיה וסלובניה – רצו לקדם ביזור שלטוני ודמוקרטיה, בעוד סרביה בראשות סלובודן מילושביץ', דבקה בריכוזיות ובשלטון חד-מפלגתי של ברית הקומוניסטים היוגוסלבית ויורשתה, המפלגה הסוציאליסטית. בתוך סרביה עצמה ביטל מילושביץ' את האוטונומיה של קוסובו ושל וויבודינה.
בעת שסלובניה וקרואטיה החלו לחתור לאוטונומיה רחבה יותר במסגרת הפדרציה, ואף לקונפדרציה ולעצמאות, התחזקה גם הלאומנות הסרבית בתוך המפלגה הקומוניסטית השלטת. נראה היה שיוגוסלביה תפורק בקרוב למספר מדינות יורשות. עם עלייתו של מילושביץ' לשלטון, ביטאו נאומיו העדפה לקיום מדינה יוגוסלבית אחת, שבה כל הכוח ירוכז בבלגרד שבסרביה.
בסתיו 1989 לחצה ממשלת סרביה על ממשלת קרואטיה לאפשר שורה של מפגני לאומנות סרבית בקרואטיה. התקשורת ואינטלקטואלים סרבים שונים התחילו כבר להתייחס למנהיגות הקרואטית כאל ה"אוסטאשה" ולהזכיר יותר ויותר את רצח העם ופשעים אחרים שביצעו האוסטאשה בשנים 1941–1945 נגד הסרבים ונגד מיעוטים אחרים, כולל היהודים. בעוד שהקרואטים דחו טענות אלה, אישרה ההנהגה הפוליטית הסרבית את הגישה הזאת והאשימה את המנהיגות הקרואטית ב"לאומנות עיוורת".
בשנת 1989 במסגרת "המהפכה האנטיבירוקרטית" ביטל מילושביץ' את האוטונומיה של החבלים קוסובו וויבודינה, שהוענקה להם על ידי טיטו בשנת 1974. הקולות של חבלים אלה במועצת הנשיאות של יוגוסלביה הועברו לתומכים של מילושביץ' וכך שלטה סרביה על ארבעה מתוך שמונת הקולות במועצת הנשיאות הפדרלית. כתוצאה ממהלך זה נפגע התפקוד של הנשיאות הפדרלית, שכן הרפובליקות האחרות התנגדו למהלכים שקידמה סרביה ותבעו רפורמה של הפדרציה.
ב-1989 הותרה הקמת מפלגות פוליטיות בקרואטיה. מספר מפלגות יוסדו, ביניהן האיחוד הדמוקרטי הקרואטי (HDZ – Hrvatska Femokratska Zajednica) בראשות פרניו טוג'מן, קומוניסט לשעבר שנרדף ונכלא מספר פעמים בזמן שלטון טיטו באשמת לאומנות קרואטית.
בינואר 1990 התפלגה גם הברית הקומוניסטית של יוגוסלביה לפי הפלגים האתניים השונים, כאשר בקונגרס המיוחד ה-14 של המפלגה, השלוחות הקרואטית והסלובנית דרשו התרופפות של מסגרת הפדרלית היוגוסלבית. הנציגים מסרביה האשימו את עמיתיהם הקרואטים והסלובנים בתמיכה בפלגנות, בטרור וברצח עם נגד הסרבים בקוסובו. המשלחות הסלובנית והקרואטית, כולל רוב חבריהן הסרבים, עזבו את הכנס במחאה, אחרי שהנציגים הסרבים דחו כל תיקון שהוצע על ידיהן.
בינואר 1990 הוגשו לבית המשפט החוקתי של יוגוסלביה עתירות בנוגע להיפרדות מיוגוסלביה. העתירות הראשונות שנידונו עסקו בתיקונים לחוקה הסלובנית, שביטאו את דרישת סלובניה להכרה בזכות להיפרדות חד-צדדית בהתאם לזכות להגדרה עצמית. בית המשפט החוקתי של יוגוסלביה פסק שההיפרדות מהפדרציה מותרת רק אם יש על כך הסכמה בפה אחד של כל הרפובליקות והחבלים האוטונומיים של יוגוסלביה. בית המשפט החוקתי ציין שבחוקת 1974, פרק א' של עקרונות היסוד של החוקה קבע שהגדרה עצמית על ידי היפרדות "שייכת לעמי יוגוסלביה ולרפובליקות הסוציאליסטיות שלהם". כשבמאי 1991 נידונה היפרדות חבל קוסובו, בית המשפט החוקתי פסק שרק "עמי יוגוסלביה" זכאים לזכות להיפרדות, ואילו האלבנים מוכרים כ"מיעוט אתני" ולא כ"עם של יוגוסלביה".
סקר שנערך בשנת 1990 בין אזרחי יוגוסלביה הבחין במידה מועטה של עוינות אתנית ביניהם. בסקר שנערך 25 שנה לפני כן, קרואטיה הייתה הרפובליקה שבה מדד "הריחוק האתני" התחזק באופן המשמעותי ביותר. גם מדד הריחוק האתני בין סרבים ומונטנגרים לבין קרואטים וסלובנים גבר. עם זאת, 48% מהקרואטים השיבו שהשתייכותם ליוגוסלביה חשובה להם מאוד.
בפברואר 1990, הקימו יובן רשקוביץ' ומילאן באביץ' את המפלגה הדמוקרטית הסרבית, ששאפה לשנות את החלוקה המנהלית של קרואטיה באופן שיותאם לאינטרסים הסרבים. מאוחר יותר העידו מנהיגים סרבים שהממשל בבלגרד קידם באזור קמפיין תעמולה, לפיו הסרבים בקרואטיה מאוימים ברצח עם על ידי הרוב הקרואטי. ב-4 במרץ 1990 התכנסו 50,000 סרבים בפטרובה גורה. הם הפגינו נגד מנהיג הקרואטים טוג'מן, שרו את השיר הלאומני "זאת סרביה" והביעו תמיכה במילושביץ'.
כעבור חודשים אחדים התקיימו בקרואטיה ובסלובניה הבחירות החופשיות הראשונות. ב-22 באפריל התקיים הסיבוב הראשון בקרואטיה וב-6 במאי הסיבוב השני. האיחוד הדמוקרטי הקרואטי (HDZ) ביסס את קמפיין הבחירות שלו על הרחבת הריבונות (ולבסוף עצמאות מלאה) של קרואטיה. ה-HDZ זכתה במספר המצביעים הרב ביותר. המפלגה השנייה בכוחה האלקטורלי הייתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של קרואטיה. מפלגתו של טוג'מן הרכיבה את הממשלה הראשונה.
ב-30 במאי 1990 התכנס לראשונה הפרלמנט החדש של קרואטיה. הנשיא טוג'מן הציג את קווי היסוד של החוקה החדשה, שאושרה בסוף השנה, ותוכנית לרפורמות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, כולל החלטה חוקתית לגבי זכויות קולקטיביות למיעוטים. הפוליטיקאים הסרבים המקומיים התנגדו לחוקה החדשה.
ב-1991 היוו הקרואטים 78.1% מהאוכלוסייה של קרואטיה, בעוד הסרבים היוו רק 12.2%. חלקם של הסרבים במשרות ציבוריות בכירות ברפובליקה עדיין היה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה. במשטרה 17.7% מהקצינים הממונים היו סרבים. מצב זה עורר תרעומת בקרב הקרואטים. אחרי עליית מפלגת HDZ לשלטון פוטרו מתפקידם קציני משטרה ובעלי תפקידים בכירים סרבים רבים והוחלפו בקרואטים.
התעמולה הסרבית הזהירה מפני הקמת מדינה קרואטית עצמאית שתהיה ל"מדינת אוסטאשה" חדשה. העובדה שגרמניה הייתה המעצמה המערבית הנלהבת ביותר בתמיכה בעצמאות קרואטיה נוצלה גם כן לצורך נרטיב זה. הקנצלר הגרמני הלמוט קוהל היה המנהיג הראשון שהכיר בקרואטיה ובסלובניה העצמאיות, והתעמולה הלאומנית הסרבית האשימה את טוג'מן ואת קוהל שהם זוממים להקים "רייך הרביעי".
מלבד פיטוריהם של סרבים רבים מתפקידים ציבוריים, גם הכנסת סמל לוח השחמט, שנקשר בעבר למשטר האוסטשה, לסמלה הרשמי של קרואטיה, עורר דאגה רבה בקרב הסרבים.
למעשה, סמל לוח השחמט היה בשימוש עוד במאה החמש עשרה, וגם לא היה זהה לזה ששימש את האוסטאשים במדינת הבובות הקרואטית מימי מלחמת העולם השנייה.
עם זאת, הגישה והרטוריקה הקסנופובית של תוג'מן כלפי הסרבים בקרואטיה ותמיכתו בכיבוד זכרם של מנהיגים אוסטשים לשעבר, רק הוסיפו אש למדורה.
הצדדים הלוחמים
עריכההכוח היוגוסלבי (סרבי)
עריכההצבא העממי היוגוסלבי (JNA) נוסד במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לבצע לוחמת גרילה נגד כוחות הציר. ההצלחה של הפרטיזנים גרמה ל-JNA לבסס חלק ניכר מתורת הלחימה שלו על לוחמת גרילה. לאור מעמדה המיוחד של יוגוסלביה באירופה, ציפו יוצרי התוכניות האסטרטגיות להגנת יוגוסלביה להתקפה מצד נאט"ו או מצד ברית ורשה. מתוך הבנה שכל הנראה יוגוסלביה לא תעמוד בהתקפה עתידית, החליט ה-JNA להתבסס על אסטרטגיית גרילה, דבר שעמד לרעתו במלחמת העצמאות, מאחר שבה ה-JNA היה הצד התוקף ולא נהנה מתמיכת העמים ששאפו לפרק את יוגוסלביה ולזכות בעצמאות מלאה.
על פניו נראה ה-JNA ככוח חזק, עם כ-2,000 טנקים ו-300 מטוסי סילון (כולם מתוצרת מקומית או סובייטית). עם זאת, בשנת 1991 היה רוב הציוד כבר בן למעלה משלושים שנה: טנקי T-54 ומטוסי מיג 21 60% ו-40% מכוחות השריון והאוויר בהתאמה. מספר החיילים בצבא עמד על כ-170,000 לוחמים, כאשר מתוכם קרוב ל-70,000 היו קצינים מוסמכים. רוב החיילים בצבא היו סרבים.
הכוח הקרואטי
עריכהבתחילה הכוח הקרואטי היה קטן וחסרו לו יחידות רבות. את מקומן של יחידות אלו תפסו כוחות המשטרה הקרואטית אשר נלחמו ברוב הקרבות שנערכו בשלבי המלחמה המוקדמים. ב-11 באפריל 1991 הוקם "כוח המגן הקרואטי", שב-1993 הפך לצבא קרואטיה. לצבא החדש היה מחסור רב בציוד. רבות מיחידותיו היו מצוידות למחצה או מצוידות בציוד ישן מימי מלחמת העולם הראשונה. בנוסף, היה לצבא מספר זעום של טנקים ומספר זעום של מטוסים אזרחיים אשר עברו הסבה למטוסי הפצצה.
בתחילת אוגוסט 1991 מנו הכוחות הקרואטים פחות מ-20 חטיבות. לאחר גיוס שהחל באוקטובר, גדל הצבא לכדי 60 חטיבות ועוד 37 גדודים עצמאיים. במהלך 1991–1992 התגייסו לצבא קרואטיה כ-450 זרים, בעיקר מבריטניה (140), צרפת (70) וגרמניה (55). בסוף 1991, לאחר מספר ניצחונות בקרבות שנערכו על בסיסים יוגוסלבים בקרואטיה, נתפס ציוד צבאי רב, שעזר לצייד את הצבא הקרואטי בצורה טובה יותר. עד לסוף המלחמה השתנה מאזן הכוחות הלוחמים, והצבא הקרואטי הפך לעדיף (בעיקר בעזרת צבא בוסניה והרצוגבינה).
מהלך המלחמה
עריכה1991 - פרוץ המלחמה
עריכהבתחילת 1991 שני הצדדים נקטו בפעולות תעמולה, על מנת לעודד שנאה אתנית כנגד הצד השני .
בתחילת חודש מרץ, בעקבות התקפה של לוחמים סרבים על כוחות משטרה באזור פקרק, החריף העימות לכדי קרבות של ממש באזורים קרואטיים בעלי רוב סרבי. ההרוג הראשון במלחמה היה יוסיפ יוביץ', איש משטרה קרואטי שנהרג בסוף מרץ במהלך תקרית באגמי פליטוויצה.
במרץ ובאפריל 1991 החלו הסרבים בקרואטיה לבצע מהלכים להתנתקות מקרואטיה. ישנו ויכוח על מידת המעורבות של הממשלה הסרבית בהנהגת מילושביץ' במהלכים אלה. לאחר מכן הוכרזה האוטונומיה הסרבית של קראינה (אנ') שהכילה למעשה את כל השטחים הקרואטיים בהם היה רוב סרבי. ממשלת קרואטיה ראתה במהלך זה פתיחת מרד נגד שלטונה.
מראשית המרד ועד לסוף אפריל 1991 נרשמו כ-200 תקריות אש וכ-89 התקפות של כוחות סרבים על המשטרה הקרואטית. בעקבות כך הורה השר לביטחון הפנים הקרואטי על גיוס והכשרה של יחידות משטרה מיוחדות רבות. ב-9 באפריל 1991, הורה נשיא קרואטיה טוג'מן לשנות את שמם של כוחות המשטרה המיוחדים ל-Zbor Narodne Garde ("המשמר הלאומי"), אירוע שסימן את הקמתו של צבא קרואטי עצמאי.
עימותים משמעותיים בתקופה זו כללו את המצור על קיג'ו, בו למעלה מאלף בני אדם היו נצורים בכפר הדלמטי קיג'ו, ואת "רציחות בורובו סלו", יישוב בו התחוללו קרבות בין המשטרה הקרואטית למילציות סרביות שבמהלכם נהרגו 12 שוטרים קרואטים. האלימות גברה בכפרים באזור סלאבוניה המזרחית והתחוללו קרבות בין המשטרה למיליציות סרביות, כדוגמת קרבות דוברניק וסוטין.
ב-15 במאי היה אמור לעלות סטפן מסיץ' לראשות שלטון יוגוסלביה במסגרת הסכם השלטון המשותף הדיפלומט הקרואטי. הסרבים סיכלו את מינויו בעזרת השגת רוב נגד בהצבעה (בעזרת קוסבו, מקדוניה וויבודניה), ולמעשה נוצר מצב בו ליוגוסלביה לא היה ראש מדינה (אשר משמש גם כמפקד העליון של הצבא). לאחר יומיים נעשה ניסיון להצבעה חוזרת על מנת לאשר את המינוי אך גם הצבעה זו נכשלה. אנטה מרקוביץ, ראש ממשלת יוגוסלביה באותו זמן, הציע למנות ועדה בת מספר משתתפים אשר תחזיק בסמכויות הנשיא, אולם מהלך זה סוכל בידי קרואטיה. לבסוף, לאחר 6 שבועות נפתר המשבר ומסיץ' עלה לנשיאות, והיה לנשיא הלא קומוניסטי הראשון במדינה מזה חמישה עשורים.
הכרזת העצמאות הקרואטית
עריכה
ב-19 במאי 1991 קיימו שלטונות קרואטיה משאל עם על עצמאות, עם אפשרות להישאר ביוגוסלביה כאיחוד משוחרר. הרשויות המקומיות הסרביות פרסמו קריאות לחרם על המשאל, שלהם נענו סרבים רבים בקרואטיה. משאל העם עבר עם 94% בעד היפרדות מיוגוסלביה.
לאחר מכן, ב-28 במאי קיים הצבא הקרואטי החדש מצעד צבאי ברחובות העיר זאגרב.
הפרלמנט של קרואטיה הכריז על עצמאות קרואטיה ופיזר את הקשר עם יוגוסלביה ב-25 ביוני 1991. החלטת הפרלמנט הקרואטי הוחרמה חלקית על ידי סגני הפרלמנט השמאליים. הקהילה האירופית והוועידה לביטחון ושיתוף פעולה באירופה דחקו ברשויות הקרואטיות לעכב את ההכרזה בשלושה חודשים.
ממשלת יוגוסלביה הגיבה להכרזות העצמאות של קרואטיה וסלובניה (אשר בוצעה זמן מה קודם) כאשר ראש ממשלת יוגוסלביה אנטה מרקוביץ' הכריז על ההחלטות כלא חוקיות ובניגוד לחוקה של יוגוסלביה, ותמך ב-JNA שיפעל להבטחת האחדות המלאה של יוגוסלביה.
קרואטיה הסכימה ל"הסכם בריוני" שכלל את הקפאת הכרזת העצמאות שלה למשך שלושה חודשים, מה שהקל מעט על המתחים.
הסלמת העימותים
עריכהבמהלך חודש יולי, היו כוחות JNA מעורבים בפעולות נגד אזורים קרואטים, בניסיון להציל את שנותר מיוגוסלביה. באותו חודש החלו כוחות ההגנה הטריטוריאלית בהובלת סרביה להתקדם באזורי החוף של דלמטיה ב"מבצע חוף 91". בתחילת אוגוסט הוחלט על הכנסת כוחות סרביים בשטחים גדולים בחבל בנובינה שבקרואטיה.
עם תחילת הפעולות הצבאיות בקרואטיה, קרואטים ומספר מגויסים סרבים החלו לנטוש את JNA בהמוניהם, בדומה למה שקרה בסלובניה. אלבנים ומקדונים החלו לחפש דרך לעזוב את ה-JNA באופן חוקי או לשרת את תקופת הגיוס שלהם במקדוניה; מהלכים אלה הפכו את הצבא היוגוסלבי להומגוני ביותר עם רוב סרבי מוחלט.
חודש לאחר הכרזת העצמאות של קרואטיה כבר החזיקו ה-JNA ומיליציות סרביות מקומיות בכשליש משטח קרואטיה, בעיקר בשטחים אשר כללו רוב אתני סרבי. האסטרטגיה הצבאית של JNA כללה בחלקה הפגזה נרחבת, לעיתים בלי קשר לנוכחותם של אזרחים. עם התקדמות המלחמה, הותקפו הערים דוברובניק, גוספיצ'י, שיבניק, זדר, קרלובץ, סיסאק, סלבונסקי ברוד, אוסייק, וינקובצי, ווקובאר כולן על ידי כוחות יוגוסלביה. האו"ם הטיל אמברגו נשק על הצדדים הלוחמים. האמברגו לא השפיע באופן משמעותי על הכוחות הסרבים המגובים ב-JNA, מכיוון שהיה ברשותם ארסנל נשק גדול, אך גרם לצרות קשות עבור הצבא הקרואטי החדש. בעקבות כך ממשלת קרואטיה החלה להבריח נשק דרך גבולותיה.
באוגוסט 1991 החל קרב ווקובר. אזור מזרח סלאבוניה סבל במשך כל התקופה הזו, כמו הטבח בדאל (Dalj), וגם בגלל קרבות שהתפתחו סביב אוסייק ווינקובצי. במהלך ספטמבר הצליחו כוחות סרביים להקיף את העיר ווקובאר לחלוטין. חיילים קרואטיים, כולל חטיבת ווקובר 204, התבצרו בעיר והחזיקו אותה מול חטיבות שריון ממוכנות של ה-JNA ויחידות מיליציות סרביות. ווקובאר נהרסה כמעט לחלוטין, כשלמעלה מ-15,000 מבנים בעיר הוחרבו. חלק מהתושבים הקרואטים תפסו מחסה בתוך העיר ואחרים ברחו מהמקום בהמוניהם. הערכות לגבי מספר מקרי המוות בווקובאר כתוצאה מהמצור נעות בין 1,798 ל-5,000 הרוגים. 22,000 תושבים נוספים גורשו מווקובאר על ידי הצבא לאחר כיבושה.
הערכות מסוימות מונות סה"כ 220,000 קרואטים ו-300,000 סרבים שנעקרו מבתיהם במהלך המלחמה בקרואטיה. באזורים רבים, אזרחים גורשו בכוח על ידי הצבא. היה זה הרגע שהמונח "טיהור אתני" – שפירושו נע בין פינוי לרצח – נכנס לראשונה ללקסיקון האנגלי.
ב-3 באוקטובר, חידש חיל הים של יוגוסלביה את המצור על הנמלים העיקריים של קרואטיה. מהלך זה הגיע לאחר חודשים ארוכים של התנגדות לעמדות JNA. מהלך זה התרחש במקביל לסופו של מבצע "חוף 91", בו ה-JNA לא הצליח לכבוש את קו החוף, בניסיונו לנתק את הגישה של דלמטיה לשאר קרואטיה.
ב-5 באוקטובר נשא הנשיא טוג'מן נאום בו קרא לכלל האוכלוסייה להתגייס ולהגן מפני "האימפריאליזם של סרביה השלמה", שאותו ייצג ה-JNA והכוחות הסרביים ששיתפו איתו פעולה. ב-7 באוקטובר תקף חיל האוויר היוגוסלבי את בניין הממשלה הראשי בזאגרב, אירוע המכונה 'הפצצת בנסקי דבורי'. למחרת, כאשר הסתיימו שלושה חודשים מאז הכרזת העצמאות ופקע תוקף "הסכם בריוני", ניתק הפרלמנט הקרואטי את כל הקשרים שנותרו עם יוגוסלביה ומימש את עצמאותו. יום 8 באוקטובר נחגג כיום העצמאות בקרואטיה. הפצצת משרדי הממשלה והמצור על דוברובניק שהחל באוקטובר הביאו לסנקציות של האיחוד האירופי נגד סרביה. ב-15 באוקטובר לאחר כיבוש קווטאט על ידי ה-JNA, הכריזו סרבים מקומיים בראשותו של אצו אפולוניו על הקמת הרפובליקה של דוברובניק. התקשורת הבינלאומית התמקדה בפגיעה במורשת התרבותית של דוברובניק, בעוד שהחששות מפני נפגעים אזרחיים וקרבות גדולים כמו בווקובאר נדחקו מעיני הציבור בעולם. עם זאת, תקיפות ארטילריה על דוברובניק פגעו ב-56% מהבניינים שלה, מכיוון שהעיר ההיסטורית (אשר מוגדרת כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו) ספגה כ-650 פגיעות ארטילריות.
התעצמות המלחמה
עריכהבתגובה להתקדמות החטיבה 5 של ה-JNA שחצתה את נהר הסאווה לעבר פאקראץ והמשיכה צפונה למערב סלאבוניה, פתח הצבא הקרואטי במתקפת נגד מוצלחת בתחילת נובמבר 1991, המבצע ההתקפי העיקרי הראשון שלה במלחמה. מבצע 'אוטקוס 10' (שנערך בין 31 באוקטובר ל-4 בנובמבר) הביא לכיבוש קרואטי מחדש של שטח בין הרי בילוגורה לפאפוק. הצבא הקרואטי כבש מחדש במבצע זה שטח של כ-270 קמ"ר.
הטבח בווקובאר התרחש בנובמבר, והניצולים הועברו למחנות כליאה כמו Ovčara ו-Velepromet, כאשר הרוב הגיע לבסוף למחנה הכלא סרמסקה מיטרוביצה. המצור המתמשך על ווקובאר משך תשומת לב תקשורתית בינלאומית כבדה. עיתונאים בינלאומיים רבים היו בווקובאר או בסמוך לה, כמו גם מתווך השלום של האו"ם סיירוס ואנס, שהיה מזכיר המדינה של נשיא ארצות הברית לשעבר קרטר.
בנוסף לכך התרחשו במזרח סלאבוניה הטבח בלובאס במהלך אוקטובר וטבח ארדוט ב נובמבר 1991, לפני ואחרי המצור על ווקובאר. במקביל, התרחש גם הטבח בשקאברניה שבצפון העורף הדלמטי. האירועים בווקובאר הצליחו לרוב להאפיל על כל שאר הדברים שקרו בו זמנית.
ב-14 בנובמבר אותגר הסגר הימי על נמלי הדלמטים בידי ספינות אזרחיות. העימות הגיע לשיאו בקרב התעלות הדלמטיות, כאשר בעזרת ארטילריה הצליחו הקרואטים להטביע ולכבוש מספר ספינות חשובות. בעקבות כך הוגבלה פעילותו של חיל הים היוגוסלבי רק לאזור הדרומי של הים האדריאטי.
כוחות הצבא הקרואטי המשיכו להתקדם במחצית השנייה של דצמבר, בין היתר במבצע 'אורקן 91.' במהלך 'אורקן 91', צבא קרואטיה כבש מחדש שטח של כ-1,440 קמ"ר. סיום המבצע סימן סיום שלב של חצי שנת לחימה אינטנסיבית, במהלכה נהרגו 10,000 איש, ברחו וגורשו מאות אלפים והוחרבו עשרות אלפי בתים.
ב-19 בדצמבר, עם התעצמות הלחימה, זכתה קרואטיה בהכרה הדיפלומטית הראשונה שלה על ידי מדינה מערבית - איסלנד, בעוד שהמחוזות האוטונומיים הסרבים בקראינה ובמערב סלאבוניה הכריזו על עצמם כרפובליקה הסרבית של קראינה. ארבעה ימים לאחר מכן הכירה גם גרמניה בעצמאות קרואטיה. ב-26 בדצמבר 1991 הודיעה הנשיאות הפדרלית יוגוסלבית שהייתה בשליטת סרביה על תוכניתה להקמת יוגוסלביה קטנה יותר, שתכלול את השטח שנכבש מקרואטיה במהלך המלחמה.
ב-21 בדצמבר 1991, בפעם הראשונה במלחמה הותקף חצי האי איסטריה. הכוחות הסרביים תקפו עם ארבעה מטוסי קרב את שדה התעופה הסמוך לעיר ורסאר, בדרום-מערב חצי האי, בין הערים פורץ' ורובין. לאחר מכן, החריבו המטוסים היוגוסלבים את שדה התעופה "קרלינקה" בורסאר, והרגו שני בני אדם.
במשך תקופה זו נחתמו והופרו הסכמי הפסקת אש רבים, שתווכו על ידי דיפלומטים זרים. קרואטיה איבדה שטח רב, אך הרחיבה את הצבא הקרואטי משבע החטיבות שהיו לה בהתחלת המלחמה ל-60 חטיבות ו-37 גדודים עצמאיים עד סוף 1991.
ועדת הבוררות של ועידת השלום ביוגוסלביה, המכונה גם ועדת הבוררות של Badinter, הוקמה על ידי מועצת השרים של הקהילה הכלכלית האירופית (EEG) ב-27 באוגוסט 1991, על מנת לספק לוועידה ביוגוסלביה ייעוץ משפטי. הוועדה בת חמשת החברים כללה נשיאי בתי משפט לחוקה באיחוד האירופי. החל מסוף נובמבר 1991, הוועדה מסרה עשר חוות דעת. הנציבות הצהירה בין היתר כי יוגוסלביה נמצאת בתהליך פירוק וכי אין לשנות את הגבולות הפנימיים של הרפובליקות היוגוסלביות אלא אם כן הוסכם בחופשיות.
גורמים לתמיכה בשמירת קרואטיה על גבולותיה של לפני המלחמה היו תיקוני החוקה הפדרלית של יוגוסלביה משנת 1971, והחוקה הפדרלית היוגוסלבית משנת 1974. תיקוני 1971 הציגו תפיסה שליחידות הפדרליות האחראיות על שטחם ושלטונם המקומי והם מעבירים את הניהול הכללי לראשות המדינה על ידי החוקה. החוקה של 1974 אישרה וחיזקה את העקרונות שהוצגו בשנת 1971. הגבולות בתוך יוגוסלביה הוגדרו על ידי ועדות התיחום בשנת 1947, על פי החלטות AVNOJ ב-1943 וב־1945 בנוגע לארגון הפדרלי של יוגוסלביה.
1992: הפסקת האש
עריכהב-2 בינואר 1992 סוכמה הפסקת אש חדשה בחסות האו"ם, החמישה עשר במספר בחצי השנה שקדמה לה, שנכנסה לתוקף יום המחרת. הסכם זה, שנקרא הסכם סרייבו הפך להפסקת אש מתמשכת. קרואטיה הוכרה רשמית על ידי הקהילה האירופית כולה ב-15 בינואר 1992. אף על פי שה-JNA החל לסגת מקרואטיה, כולל מרפובליקת קרג'ינה (rsk), אנשי הרפובליקה עדיין שמרו בבירור על העליונות בשטחים הכבושים בזכות תמיכה מסרביה. באותה תקופה ה-RSK שלטה על שטח של 13,913 קמ"ר (לא כולל השטח ליד דוברבניק שנשלט בידי אקו אפולוניו).
לאחר סדרת הפסקות האש שלא הצליחו, פרש האו"ם כוח הגנה בשטחים הכבושים בקרואטיה – כוח ההגנה של האו"ם (UNPROFOR) – כדי לפקח על ההסכם ולשמור עליו. UNPROFOR נוצר רשמית על ידי החלטה 743 של מועצת הביטחון ב-21 בפברואר 1992. שני הצדדים בנו עמדות מבוצרות וה-JNA עבר לבוסניה והרצוגבינה שם היה צפוי עימות חדש. קרואטיה הפכה לחברה באו"ם ב-22 במאי 1992, אך חברותה הותנתה בכך שקרואטיה תשנה את חוקתה באופן שיגן על זכויות האדם של קבוצות מיעוטים ומתנגדים. גירוש האוכלוסייה האזרחית שאינה סרבית שנשארה בשטחים הכבושים בידי יוגוסלביה נמשכה למרות נוכחותם של כוחות הצבא השלום UNPROFOR, ובמקרים מסוימים, כוחות האו"ם העלימו עין ואף שיתפו פעולה עם כך.
צבא יוגוסלביה לקח אלפי אסירים במהלך המלחמה בקרואטיה, ואסר אותם במחנות בסרביה, בבוסניה והרצגובינה ובמונטנגרו. הכוחות הקרואטיים לקחו גם הם כמה אסירים סרבים, ושני הצדדים הסכימו למספר חילופי אסירים; מרבית האסירים שוחררו בסוף 1992. חלק מבתי הכלא הידועים לשמצה כללו את מחנה סרמסקה מיטרוביקה, מחנה שטג'ייבו ומחנה ביג'יצ'י בסרביה ומחנה מוריני במונטנגרו. הצבא הקרואטי הקים גם הוא מחנות מעצר, כמו מחנה בית הסוהר לורה בספליט.
הסכסוך המזוין בקרואטיה נמשך לסירוגין בהיקף קטן יותר. היו כמה פעולות קטנות יותר שביצעו כוחות קרואטיה כדי לשחרר את המצור על דוברובניק, וערים קרואטיות אחרות (שיבניק, זדר וגוספיצ'י) מכוחות קראינה. קרבות אלו כללו את אירוע רמה מילז'בי (בין קרקה לדרניס), ב-21–22 ביוני 1992, את מבצע יגואר בגבעת קריז' ליד ביבינ'ה וצאדר ב-22 במאי, כמו גם סדרה של פעולות צבאיות בעורף דוברובניק, מבצע "סיגר" ב-1–13 ביולי , בקונאבלה ב-24 בספטמבר ובבלסטיקה ב-22–25 בספטמבר. לחימה בסמוך לדוברובניק בעקבותיה נסיגה של JNA מקונאבלה, בין 30 בספטמבר ל-20 באוקטובר. חצי האי פרוקלאקה המגן על הכניסה למפרץ קוטור הוחרם והועבר לידי UNPROFOR, בעוד ששארית קונבל הוחזרה לשלטונות קרואטיה.
1993: ההתקדמות הצבאית הקרואטית
עריכההלחימה התחדשה בתחילת 1993, כאשר צבא קרואטיה פתח במבצע מזלניצה, פעולה התקפית באזור זדאר ב-22 בינואר. מטרת הפעולה הייתה שיפור המצב האסטרטגי באזור תוך כיבוש שה התעופה והגשר אשר היו הקשר היבשתי האחרון הין העיר זאדאר לזאגרב ואשר נכבשו בספטמבר 1991. המבצע הוכתר כהצלחה והשיג את כל יעדיו, אך היה זה במחיר כבד מאוד של 114 חיילים קרואטים ו-490 חיילים סרבים הרוגים במספר קרבות קטן ללא תמרונים משמעותיים.
בזמן ביצוע מבצע מזלניצה, כוחות קרואטיה תקפו גם עמדות סרביות 130 ק"מ ממזרח לזאדאר. הם התקדמו לעבר הסכר ההידרו-אלקטרי בפרוג'ה וכבשו אותו עד 28 בינואר 1993, זמן קצר לאחר שהמיליציות הבריחו את כוח שומרי השלום של האו"ם שהגנו על הסכר. כוחות שמירת השלום של האו"ם נכחו במקום מאז קיץ 1992. הם גילו שהסרבים שתלו 35 עד 37 טונות של חומר נפץ הפרושים על פני שבעה אתרים שונים בסכר באופן שמנע את סילוק הפצצות והם הושארו במקום. הכוחות סרביים שנסוגו פוצצו שלושה מטעני נפץ בהיקף של 5 טונות בתוך הסכר בגובה 65 מטר בניסיון לגרום לו להתפרץ ולהציף את האזור במורד הזרם. את האסון נמנע מארק ניקולס גרייMark Nicholas Gray, קולונל (אלוף-משנה) במרינס המלכותי הבריטי שאז היה סגן, והיה משקיף צבאי של האו"ם במקום. הוא התסכן בענישה כאשר לפני פיצוץ הסכר הוא הורה על הורדה משמעותית של מפלס המים בו. בכך הוא הציל את חייהם של כ-20,000 אנשים שהיו טובעים למוות או נשארים חסרי בית אם מפלס הסכר היה בגובהו הרגיל בעת הפיצוץ.
מבצע כיס מדאק התרחש מדרום לגוספיצ'י, בין התאריכים 9–17 בספטמבר. את המתקפה ביצע הצבא הקרואטי כדי למנוע מהתותחנים הסרבים באזור להפגיז את העיר גוסיצ'יץ הסמוכה. המשימה אכן השלימה את יעדה והקרואטים כבשו את השטח, אך הדבר נעשה בעזרת פשעי מלחמה. בית הדין הבינלאומי דן לאחר המלחמה את הקצינים אשר השתתפו במבצע באשמת פשעי מלחמה שבוצעו. בעקבות לחץ בינלאומי הופסקה הפעולה והוחלט כי הקרואטים יחזרו לקווים שבהם עמדו לפני ה 9 בספטמבר בעוד חיילי שמירת השלום של האו"ם ימשיכו את הכיבוש וישבו בשטחים שנכבשו מידי הסרבים. האירועים שלאחר מכן נותרו במחלוקת, שכן הרשויות בקנדה דיווחו כי צבא קרואטיה נלחם לסירוגין נגד חיל הרגלים הקנדי (שפעל במסגרת האו"ם) לפני שנסוג לבסוף לאחר שספג 27 הרוגים. בעדויותיו של משרד ההגנה הקרואטי ועדות קצין האו"ם שנמסרו במהלך משפט אדמי-נוראק מכחישים כי התרחש קרב בין הכוחות הקרואטים לקנדיים.
ב־18 בפברואר 1993 חתמו הרשויות בקרואטיה על הסכם דארוואר עם מנהיגים סרבים מקומיים במערב סלאבוניה. מטרת ההסכם הסודי הייתה נורמליזציה של החיים עבור אוכלוסיות מקומיות הסמוכות לחזית.עם זאת, הרשויות בקנין נודעו לכך ועצרו את המנהיגים הסרבים האחראים להסכם. ביוני 1993 החלו הסרבים להצביע במשאל עם בנושא מיזוג שטח קראינה (השטחים הסרבים בקרואטיה) עם הרפובליקה סרפסקה. מילאן מרטיץ ', ששימש כשר הפנים של קראינה, דגל במיזוג של "שתי המדינות הסרביות כשלב הראשון בהקמת מדינה של כל הסרבים" במכתבו שנערך ב-3 באפריל לאספה של הרפובליקה סרפסקה. ב-21 בינואר 1994 הצהיר מרטיץ 'כי "יאיץ את תהליך האיחוד ויעביר את השרביט למנהיג הסרבי סלובודן מילושביץ'" אם ייבחר לנשיא קראינה. הצהרות אלו אידו את החלטה 871 של מועצת הביטחון של האו"ם שקבעה כי כל השטחים שנכבשו בידי סרביה (רפובליקת קראינה למעשה) שייכים לקרואטיה.
במהלך 1992 ו-1993 התיישבו בקרואטיה כ 225,000 קרואטים, כמו גם פליטים מבוסניה והרצגובינה וסרביה. מתנדבים קרואטים וכמה חיילים מגויסים השתתפו במלחמת בוסניה. בספטמבר 1992 בעקבות התקדמות המלחמה שם קיבלה קרואטיה 335,985 פליטים מבוסניה והרצגובינה, רובם אזרחים בוסניאקים (לא כולל גברים בגיל גיוס). מספר הפליטים הגדול העמיס על הכלכלה הקרואטית והקשה על התשתיות. שגריר ארצות הברית בקרואטיה אשר ניסה להסביר לעולם את גודל ההשפעה של הפליטים הבוסניאקים על קרואטיה הסביר בראיון בנובמבר 1993 כי המצב שקל לכך שארצות הברית תקבל אליה כ30 מיליון פליטים.
| קבוצה אתנית | 1991 | 1993 |
|---|---|---|
| סרבים | 245,800 (52.3%) | 398,900 (92%) |
| קרואטים | 168,026 (35.8%) | 30,300 (7%) |
| אחרים | 55,895 (11.9%) | 4,395 (1%) |
| סה"כ | 469,721 | 433,595 |
1994: שחיקת התמיכה ברפוליקת קראינה
עריכהבשנת 1992 פרץ הסכסוך הקרואטי-בוסניאקי בבוסניה והרצגובינה, כשבו זמנית כל אחד מהצדדים נלחם גם בבוסנים הסרבים. המלחמה החלה במקור בין מועצת ההגנה הקרואטית וחיילים מתנדבים קרואטיים מצד אחד וצבא הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה (ARBiH) מצד שני, אולם עד 1994 היה לצבא קרואטיה אומדן של 3,000 עד 5,000 חיילים שהיו מעורבים בלחימה. בלחץ של ארצות הברית לוחמי שני הצדדים הסכימו על הפסקת נשק בסוף פברואר, ואחריה פגישה של נציגי קרואטיה, בוסניה וקרואטים בוסניים עם שר החוץ האמריקני וורן כריסטופר בוושינגטון הבירה ב 26 בפברואר., 1994. ב-4 במרץ, פרנג'ו טוסמן אישר את ההסכם הקים את הקמת הפדרציה של בוסניה והרצגובינה וברית בין צבאות בוסניה וקרואטיה נגד הכוחות הסרבים.זה הביא לפירוק רפובליקת הרצג-בוסניה והקטין את מספר הפלגים הלוחמים בבוסניה והרצגובינה משלושה לשניים.
בשלהי 1994 התערב צבא קרואטיה בבוסניה בין התאריכים 1–3 בנובמבר, במבצע סינכר ליד קופר, וב-29 בנובמבר עד 24 בדצמבר במבצע חורף 94 ליד דינארה וליבנו. פעולות אלה בוצעו כדי לגרוע מהמצור על אזור Bihać ולתקרב לבירת קראינה קנין מהצפון, ובכך לבודד אותה משלושה צדדים.
במהלך תקופה זו, התנהל משא ומתן לא מוצלח בתיווך האו"ם בין ממשלות קרואטיה לקראינה. הנושאים המדוברים כללו פתיחת החלק תחת הכיבוש הסרבי של הכביש המהיר זגרב – סלבונסקי ברוד ליד אוקשני למעבר התעבורה, וגם ניסיון להגיע להבנות בנוגע למעמדם של השטחים הקרואטיים בעלי הרוב הסרבי לאחר המלחמה. הכביש המהיר נפתח בתחילה בסוף 1994, אך הוא נסגר במהרה בגלל סוגיות ביטחוניות. כישלונות חוזרים ונשנים לפתור את שתי המחלוקות ישמשו כגורמים מזרזים לתוקפנות קרואטית משמעותית בשנת 1995.
במקביל המשיך צבא קראינה את המצור על ביחצ'ה, יחד עם צבא הרפובליקה סרפסקה מבוסניה. מיכאל ויליאמס, פקיד בכוח שמירת השלום באו"ם, אמר שכאשר הכפר וודרו-פולחה ממערב לביחצ'ה נפל ליחידות קראינה בסוף נובמבר 1994, המצור נכנס לשלב הסופי. הוא הוסיף כי ירי טנקים ותותחנים כבדים נגד העיירה וליקה קלאדושה בצפון מובלעת ביחצ'ה הגיעה מה-RSK. אנליסטים צבאיים במערב אמרו כי בין מערך מערכות טילי הקרקע-אוויר הסרביים המקיפים את כיס ביחצ'ה בשטח הקרואטי, הייתה מערכת מודרנית SAM-2 שהובאה לשם כנראה מבלגרד. בתגובה למצב, מועצת הביטחון קיבלה את החלטה 958, שאיפשרה למטוסי נאט"ו שנפרסו כחלק ממבצע סגירת המרחב האווירי מעל אזורי הלחימה לפעול בקרואטיה. ב-21 בנובמבר תקף כוח נאט"ו את שדה התעופה אודיבינה שבשליטת ה-RSK והשביתה זמנית מסלולי המראה. בעקבותהתקיפה באודבינה המשיך כוח נאט"ו לבצע תקיפות באזור, וב־23 בנובמבר, לאחר שמטוס סיור של נאט"ו נחשף על ידי מכ"ם מערכת טילי קרקע-אוויר (SAM), תקפו מטוסי נאט"ו סוללות טילי קרקע-אוויר ליד דבור עם טילים נגד קרינה.
במבצעים מאוחרים יותר, הצבא הקרואטינקט גרסה של טקטיקות בליצקריג, כאשר חטיבות המשמר חודרות בקווי האויב ואילו היחידות האחרות פשוט החזיקו את הקווים בנקודות אחרות והשלימו את הכיתור של יחידות האויב. בנוסף לכך במאמץ לחזק את צבאה שכרה קרואטיה חברה צבאית בינלאומית שתעזור לה במהלך המלחמה. במהלך ספטמבר חברה זו החלה באימון של קצינים ופקידים קרואטים. הסיוע שלה כלל 15 יועצים אשר הכשירו את כוחות קרואטיה באימוני הובלה וניהול. פעולות אלו נבדקו מראש על ידי ארצות הברית על מנת לוודא שהם לא מפרות את אמברגו הנשק או מקיימות אימונים טקטיים.
1995: סיום המלחמה
עריכההמתחים התחדשו בתחילת 1995 כשקרואטיה ביקשה להפעיל לחץ גובר על ה-RSK. במכתב בן חמישה עמודים ב-12 בינואר, פרניו טוג'מן אמר רשמית למזכ"ל האו"ם בוטרוס בוטרוס-ג'אלי, כי קרואטיה מסיימת את ההסכם המתיר את הצבת UNPROFOR בקרואטיה, בתוקפו ב 31 במרץ. לכאורה, המניעים להסלמה היו פעולות של סרביה והרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה כדי לספק סיוע לכיבוש סרבי של קרואטיה ולשלב לכאורה את השטחים הכבושים מחדש בשטח יוגוסלביה.
מאמצי השלום הבינלאומיים נמשכו ותוכנית שלום חדשה בשם תוכנית Z-4 הוצגה בפני רשויות קרואטיה וקראינה. לא הייתה תגובה קרואטית ראשונית והסרבים סירבו בתוקף להצעה. עם התקרבות המועד האחרון של UNPROFOR לצאת מהאזור, הוצעה משימה חדשה לשמירת שלום באו"ם עם מנדט מוגבר לסיור בגבולותיה המוכרים בינלאומית של קרואטיה. בתחילה הסרבים התנגדו למהלך וטנקים הועברו מסרביה למזרח קרואטיה. אך לבסוף הושג הסדר, והמשימה החדשה לשמירת השלום של האו"ם אושרה בהחלטה 981 של מועצת הביטחון של האו"ם ב-31 במרץ. שם המשימה היה נושא במחלוקת ברגע האחרון, שכן שר החוץ הקרואטי מטה גרניץ 'התעקש להוסיף את המילה קרואטיה על שמו של כוח שמירת השלום. השם "מבצע החזרת הביטחון בקרואטיה" (UNCRO)אושר.
האלימות התפרצה שוב בתחילת מאי 1995. ה-RSK איבדה את התמיכה של הממשלה הסרבית בבלגרד, בין היתר כתוצאה מלחץ בינלאומי. במקביל, המבצע הקרואטי השיב את כל השטח שנכבש בעבר במערב סלאבוניה. כנקמה, כוחות סרביים תקפו את זאגרב ברקטות, הרגו 7 ופצעו יותר מ-200 אזרחים. צבא יוגוסלביה הגיב למתקפה בהפגנת כוח, והזיז טנקים לעבר הגבול הקרואטי, במאמץ לכאורה להדוף מתקפה אפשרית על האזור הכבוש במזרח סלאבוניה.
במהלך החודשים שלאחר מכן, המאמצים הבינלאומיים עסקו בעיקר בלנסות ליצור אזורים בטוחים של האומות האו"ם בבוסניה והרצגובינה וניסיון להקים הפסקת אש מתמשכת יותר בקרואטיה. שני הנושאים התמזגו למעשה עד יולי 1995 כאשר מספר האזורים הבטוחים במזרח בוסניה והרצגובינה נכבשו ואיימו על אזור ביחצ'ה בקרואטיה. בשנת 1994, קרואטיה כבר הבהירה שהיא לא תאפשר לכבוש את ביחצ'ה בידי הסרבים, וביטחון חדש ביכולתו של הצבא הקרואטי לכבוש מחדש את האזורים הכבושים הביא דרישה מצד הרשויות בקרואטיה שלא יהיה משא ומתן על הפסקת אש נוספת אלא שהשטחים הכבושים ישולבו מחדש בקרואטיה. התפתחויות אלה והסכם וושינגטון, הפסקת האש שנחתמה בתיאטרון הבוסני, הביאו לישיבה נוספת של נשיאי קרואטיה ובוסניה והרצגובינה ב-22 ביולי, כאשר אומץ הסכם הפיצול. בישיבה זו, בוסניה והרצגובינה ביקשה מקרואטיה להעניק סיוע צבאי ואחר, במיוחד באזור ביחצ'ה. קרואטיה קיבלה את הבקשה והתחייבה להתערב בצורה חמושה לטובת הבוסנים.
בין התאריכים 25–30 ביולי תקפו כוחות צבא קרואטיה ומועצת ההגנה הקרואטית (HVO) שטחים שהוחזקו בסרבים מצפון להר דינרה, וכבשו את בוסנסקו גרחובו וגלמוז במהלך מבצע קיץ 95 '. התקפה זו סללה את הדרך לכיבוש מחדש של השטח הכבוש סביב קנין, שכן היא ניתקה את מסלול האספקה האחרון היעיל בין באנג'ה לוקה לקנין. ב-4 באוגוסט, קרואטיה החלה את מבצע סערה, במטרה לכבוש מחדש כמעט את כל השטח הכבוש בקרואטיה, למעט רצועת אדמה קטנה יחסית, שנמצאת לאורך הדנובה, במרחק ניכר מחלקו הגדול של השטח השנוי במחלוקת. המתקפה, שכללה 100,000 חיילים קרואטים, הייתה הקרב היבשתי הגדול ביותר שנלחם באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. מבצע סערה השיג את יעדיו והוכרז הושלם ב-8 באוגוסט.
רבים מהאוכלוסייה האזרחית של האזורים הכבושים ברחו במהלך המתקפה או מייד לאחר השלמתה, במה שתואר בהמשך במונחים שונים, החל מגירוש ועד לפינוי מתוכנן. [12] מקורות סרבים מקראינה (מסמכי המועצה להגנה אזרחית של RSK, מועצת ההגנה העליונה שפורסמו) מאשרים כי פינוי הסרבים היה מאורגן ותוכנן לפני כן. על פי נתוני אמנסטי אינטרנשיונל, כ-200,000 סרבים קרואטים, כולל הצבא הסרבי הקרואטי כולו, ברחו לרפובליקה הפדרלית השוכנת של יוגוסלביה ואזורים בבוסניה והרצגובינה בשליטת סרביה הבוסנית. לאחר המבצעים אנשי צבא קרואטיה והמשטרה רצחו, עינו וגירשו בכוח אזרחים סרבים מקרואטיה שנשארו באזור, כמו גם חברי הכוחות המזוינים הסרבים הקרואטיים שנסוגו. בית הדין בינלאומי, לעומת זאת, הגיע למסקנה שרק כעשרים אלף איש גורשו. ה-BBC ציין בשלב מסוים כי ישנם 200,000 פליטים סרבים. הפליטים הקרואטים שהוגלו בשנת 1991 הורשו לבסוף לחזור לבתיהם. בשנת 1996 בלבד, כ-85,000 קרואטים עקורים חזרו לקראינה ולמערב סלאבוניה לשעבר, על פי הערכות הוועדה האמריקאית לפליטים ועולים.
בחודשים שלאחר מכן היו עדיין תקיפות לסירוגין, בעיקר הפצצות, מאזורים שהוחזקו בידי הסרבים בבוסניה והרצגובינה על אזור דוברובניק ובמקומות אחרים. האזור הנותר בידי סרביה בקרואטיה, במזרח סלאבוניה, התמודד עם האפשרות לעימות צבאי עם קרואטיה. אפשרות כזו נאמרה שוב ושוב על ידי טג'מן לאחר מבצע סערה. האיום יושם על ידי הנעת הכוחות לאזור באמצע אוקטובר, כמו גם חזרה על איום מוקדם יותר להתערבות צבאית – ובאופן ספציפי נאמר כי הצבא הקרואטי יתקוף אם לא יושג הסכם שלום בסוף החודש.
שילוב מחדש של סלאבוניה המערבית
עריכהלחימה נוספת נמנעה ב-12 בנובמבר כאשר נחתם הסכם ארדוט על ידי שר ההגנה בפועל, מילאן מילנוביץ', על פי הוראות שהתקבלו מסלבודן מילושביץ' ופקידי הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. בהסכם נקבע כי יש להחזיר את השטח הכבוש שנותר לקרואטיה, תוך תקופת מעבר של שנתיים. ממשל המעבר החדש באזור של האו"ם(UNTAES) הוקם כרשות המעבר של האו"ם למזרח סלאבוניה על ידי החלטה 1037 של מועצת הביטחון של האו"ם מיום 15 בינואר 1996. ההסכם מבטיח גם זכות הקמת מועצה משותפת לעיריות לקהילה הסרבית המקומית בקרואטיה. לאחר מכן הוארכה תקופת המעבר בשנה. ב-15 בינואר 1998 הסתיים מנדט UNTAES וקרואטיה קיבלה שליטה מלאה על האזור. כאשר ה-UNTAES החליפו את משימת UNCRO, חצי האי פרבלאקה, שהיה בעבר בשליטת UNCRO, הועמד תחת פיקוח משלחת המשקיפים של האו"ם בפרבלאקה (UNMOP), שהוקמה על ידי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1038 מיום 15 בינואר 1996 והסתיימה ב-15 בדצמבר 2002. מהלכים אלו סימלו סופית את סוף המלחמה ואת הקמתה של מדינת קרואטיה על כל שטחי קרואטיה.
תוצאות
עריכהנפגעים ופליטים
עריכהמרבית המקורות מעריכים את מספר ההרוגים במלחמה בכ-20,000 איש. לדברי ראש הוועדה הקרואטית לנעדרים, אל"ם איוון גרוג'יץ', קרואטיה ספגה כ-12,000 הרוגים ונעדרים, מהם 6,788 חיילים ו-4,508 אזרחים. מקור אחר מספק נתון של כ-14,000 הרוגים בצד הקרואטי, מתוכם 44% אזרחים.
בנתונים הרשמיים משנת 1996 מופיעים בנוסף כ-35,000 פצועים. ההיסטוריון הקרואטי איבו גולדשטיין מציין 13,583 הרוגים או נעדרים, ואילו ההיסטוריון האנגלו-קרואטי מרקו אטילה הואר מדווח על 15,970 אבדות(תוך ציון נתונים שהוצגו בינואר 2003 על ידי החוקר המדעי דראזן ז'יביץ'). במהלך המלחמה דווח כל כ-2,400 נעדרים. מרכז התיעוד לזכר מלחמת המולדת פרסם נתונים חדשים, המונים 22,211 הרוגים או נעדרים במלחמה, ביניהם 15,007 הרוגים או נעדרים בצד הקרואטי ו-7,204 הרוגים או נעדרים בצד הסרבי. 1,077 מההרוגים בשטחי הרפובליקה של קרג'ינה הסרבית היו לא-סרבים.
בשנת 2010 ממשלת קרואטיה ביקשה לקבל מידע על 1,997 נעדרים מאז המלחמה. נכון לשנת 2009 היו יותר מ 52,000 אנשים בקרואטיה הרשומים כנכים עקב השתתפותם במלחמה. נתון זה כולל לא רק את הנכים הגופניים עקב פצעים או פציעות שנגרמו, אלא גם אנשים שבריאותם התדרדרה בגלל מעורבותם במלחמה, כולל אבחנות של מחלות כרוניות כמו מחלות לב וכלי דם וכן הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). בשנת 2010 מספר האנשים שאובחנו עם PTSD כתוצאה מהמלחמה היה 32,000.
על פי מקורות סרביים, כ-120,000 סרבים נעקרו משנת 1991 עד 1993, וכ-250,000 נעקרו לאחר מבצע סערה. מספרם של הסרבים העקורים היה 254,000 בשנת 1993, צנח ל 97,000 בתחילת 1995 ואז עלה שוב ל-200,000 בסוף השנה. מרבית המקורות הבינלאומיים מציבים את המספר הכולל של הסרבים העקורים סביב 300,000. על פי נתוני אמנסטי אינטרנשיונל, כ-300,000 נעקרו משנת 1991 עד 1995, מתוכם 117,000 נרשמו רשמית כשחזרו החל משנת 2005.
דו"ח משנת 2013 של תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) בקרואטיה תחת הכותרת 'הערכה של מספר נפגעי האלימות המינית במהלך מלחמת המולדת בשטחה של הרפובליקה של קרואטיה וצורות אופטימיות של פיצויים ותמיכה בקורבנות', העריך את מספר הקורבנות (משני המינים) של אונס וסוגים אחרים של תקיפה מינית משני הצדדים בין 1,470 ל-2,205 או 1,501 ו-2,437 קורבנות. מרבית הקורבנות היו לא סרבים שהותקפו בידי סרבים.
ב־29 במאי 2015, העביר הפרלמנט הקרואטי את החוק הראשון במדינה שמכיר באונס כפשע מלחמה – החוק לזכויות נפגעי אלימות מינית במהלך התקיפה הצבאית נגד הרפובליקה של קרואטיה במלחמת המולדת. החקיקה, שמפוקחת על ידי משרד ותיקי המלחמה בקרואטיה, מעניקה לקורבנות סיוע רפואי ומשפטי וכן פיצוי כספי מהמדינה – עד 20,000 יורו. הטבות אלה אינן תלויות בפסק הדין של בית המשפט.
נזקי הקרבות ושדות המוקשים
עריכההנתונים הרשמיים על נזקי המלחמה שפורסמו בקרואטיה בשנת 1996 מפרטים שכ-180,000 יחידות דיור נהרסו, 25% מהכלכלה הקרואטית נהרסה, ונגרם נזק מהותי של כ-27 מיליארד דולר. סקירה שנעשתה ב-אפריל 2004 העריכה את נזקי המלחמה בהפסד של 37 מיליארד דולר, בתשתיות פגועות, פגיעה בתפוקה הכלכלית ועלויות הקשורות לפליטים, כשהתמ"ג צנח בתקופה זו ב-21%. -15 אחוז מיחידות הדיור ו-2,423 מבני מורשת תרבותית, כולל 495 מבני קבר, נהרסו או נפגעו. המלחמה הטילה נטל כלכלי נוסף של הוצאות צבאיות גבוהות מאוד. עד 1994, בקרואטיה התפתחה במהירות כלכלת מלחמה דה-פקטו, וצרכי הצבא הגיעו עד כ-60% מסך ההוצאות הממשלתיות.
במהלך המלחמה הונחו כ-2 מיליון מוקשים באזורים שונים בקרואטיה. מרבית שדות המוקשים הונחו ללא אף תבנית או סוג של רשומת מיקום המוקשים. כעשור לאחר המלחמה, בשנת 2005, עדיין היו טמונים כ-250,000 מוקשים לאורך קווי החזית לשעבר, לאורך חלקי הגבולות הבינלאומיים, בעיקר ליד Bihać, וסביב כמה מתקני JNA לשעבר. נכון לשנת 2007, השטח שעדיין הכיל מוקשים או נחשד בכך כלל כ־1,000 קמ"ר. יותר מ-1,900 איש נהרגו או נפצעו על ידי מוקשים בקרואטיה מאז תחילת המלחמה, מהם יותר מ-500 נהרגו או נפצעו על ידי מוקשים לאחר תום המלחמה. בין השנים 1998–2005, הוציאה קרואטיה 214 מיליון אירו על תוכניות פעולה שונות לפינוי מוקשים. משנת 2009, כל שדות המוקשים שנותרו כבר מסומנים בבירור.
פשעי מלחמה
עריכהבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY) הוקם על ידי החלטה 827 של מועצת הביטחון שהתקבלה ב-25 במאי 1993, בסמכות ובמטרה להעמיד לדין את הפושעים האחראים להפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, הפרות של אמנת ז'נבה, הפרה של חוקי או מנהגי מלחמה, ביצוע רצח עם ופשעים נגד האנושות שבוצעו בשטח יוגוסלביה לשעבר של ה-SFR מאז 1 בינואר 1991.
החשודים של ICTY כלל הן חיילים פשוטים והן ראשי ממשלות ונשיאים. הבכירים שבהם כללו את סלובודן מילושביץ'(נשיא סרביה), מילאנו באביץ' (נשיא ה-RSK) ואנטה גוטובינה (גנרל הצבא הקרואטי). פרניו טוג'מן (נשיא קרואטיה) נפטר בשנת 1999 ממחלת הסרטן טרם שה-ICTY חקרו אותו. לדברי חברי ה-ICTY לשעבר, תוכנן להגיש כתב אישום כנגדו וכנגד רבים נוספים, על ידי קרלה דל פונטה, ראש בית הדין.
עד לשנת 2018 הרשיע ICTY שבעה גורמים מהצד הסרבי / מונטנגרי בלבד. מילאנו מרטיץ' קיבל את העונש הגדול ביותר: 35 שנות מאסר. באביץ' נענש ל-13 שנים. הוא הביע חרטה על תפקידו במלחמה, וביקש מאחיו הקרואטיים לסלוח לו. בשנת 2007 נידונו ב-ICTY בהאג שני קציני צבא יוגוסלביה לשעבר על חלקם בטבח בווקובאר. לבסוף, Veselin Šljivančanin נידון ל-10 שנים ו-Mile Mrkšić ל-20 שנות מאסר. התובעים הצהירו כי לאחר כיבושה של ווקובאר מסר ה-JNA כמה מאות קרואטים לידי כוחות סרביים. מתוכם, לפחות 264 (רובם חיילים פצועים, אך גם שתי נשים וילד בן 16) נרצחו ונקברו בקברי אחים בשכונת אובשה, בפרברי ווקובאר. ראש העיר, סלבקו דוקמנוביץ', הועמד לדין ב-ICTY, אך התאבד בשנת 1998 בשבי לפני שהחלו ההליכים.
הגנרלים הסרבים פבל סטרוגר ומיודראג ג'וקיץ' נידונו על ידי ה-ICTY לשמונה ולשבע שנות מאסר בהתאמה על הפגזת דוברובניק. הנאשם השלישי, ולדימיר קובאביץ', הוכרז כלא כשיר נפשית לעמוד לדין. ראש המטה הכללי של הצבא היוגוסלבי, Momčilo Perišić, הואשם בסיוע לפשעי מלחמה, אך בסופו של דבר זוכה מכל ההאשמות. נשיא RSK לשעבר, גורן הדצ'יץ, נפטר במהלך המשפט.
בשנת 2018 נידון ווז'יסלב סשלג' ל-10 שנים בגין פשעים נגד האנושות שבוצעו באמצעות רדיפות וגירוש קרואטים מ Vojvodina בשנת 1992, וניתן לו גם עונש מצטבר נוסף של 4 שנים ו-9 חודשים בגין זלזול בבית המשפט. נכון לשנת 2020 משפטיהם של יוביקה סטנישיץ 'ופרנקו סימטוביץ' עדיין מתנהלים.
מספר מקלטים אזרחיים קרואטים ואף בתי חולים שסומן צלב אדום על גגם הופצצו על ידי הכוחות הסרבים. בוצעו גם פשעי מלחמה רבים שתועדו היטב נגד אזרחים ואסירי מלחמה, על ידי כוחות סרביים ויוגוסלביים בקרואטיה, דוגמת הרציחות בדאלג', הטבח בלובאס, טבח שירוקה קולה, הטבח בבג'ין ועוד מספר רב של אירועים מסוג זה.
כמו כן הוקמו מחנות כלא שבהם הוחזקו שבויי מלחמה קרואטים ואזרחים, בהם מחנה סרמסקה מיטרוביקה, מחנה שטג'ייבו, מחנה ביג'יצ'י בסרביה ומחנה מוריני במונטנגרו. מאוחר יותר הוקמה אגודת האסירים הקרואטית במחנות הריכוז הסרבים במטרה לסייע לקורבנות ההתעללות בכלא.
פשעי מלחמה קרואטיים כללו את טבח גוספיצ'י, הרציחות בסיסק ב-1991 וב־1992 ואחרים, אשר הובאו לדין גם על ידי בתי משפט בקרואטיה או על ידי ה-ICTY. מקרה נוסף וידוע לשמצה של פשעי מלחמה, היה מה שנודע לימים כ"טבח פראצ'קה פולג'אנה", שביצעה יחידת ילואים משטרתית בפיקודו של טומיסלב מרצ'ף, ובמהלכו נרצחו אסירים, רובם סרבים אתניים, ליד פקראק בסוף 1991 ותחילת 1992. האירועים נחקרו בתחילה על ידי ICTY, אך התיק הועבר בסופו של דבר לרשות השופטת הקרואטית. יותר מעשור לאחר מכן, הוגש כתב אישום נגד חמישה מחברי יחידה זו, באשמה פלילית בגין אירועים אלו, העקבותיו הם הורשעו. מרצ'ף נעצר בגין פשעים אלה בדצמבר 2010. בשנת 2009 הורשע ברנימיר גלוואס, חבר פרלמנט מכהן קרואטי, בפשעי מלחמה שבוצעו באוסייק בשנת 1991 ונשפט לכלא על ידי בית משפט קרואטי.
קישורים חיצוניים
עריכה
- סרביה-קרואטיה, בסיס ליציבות - ראיון עם ז'לקו קופרשאק, שגריר קרואטיה בבלגרד- מאת דניצה ווצ'ניץ' 4.11.2010 בתחנת הרדיו הסרביתb92