המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774)

המלחמה העות'מאנית-רוסית הייתה מלחמה שהתרחשה בין השנים 1768–1774 בין האימפריה העות'מאנית והאימפריה הרוסית. זו הייתה המלחמה השישית בהיסטוריה של מלחמות רוסיה-טורקיה.

המלחמה העות'מאנית-רוסית

ניצחון יקטרינה הגדולה על הטורקים – תמונה משנת 1772
סוג העימות	מלחמה
תאריכים	1768–1774 (כ־6 שנים)
מלחמה לפני	המלחמה העות'מאנית-רוסית (1735–1739)
מלחמה אחרי	המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792)
מקום	מולדובה, רומניה, הים האגאי
תוצאה	ניצחון משמעותי של האימפריה הרוסית
הצדדים הלוחמים האימפריה הרוסית האימפריה העות'מאנית, חאנות קרים מפקדים פיוטר רומיאנצב אלכסנדר סובורוב אלכסיי אורלוב מחמד אמין פשה מולדבנצ'י אלי פשה קירים גיראי כוחות כ-125,000 עד כ-200,000

רקע

מלחמה זו נבעה ממתחים פנימיים בפולין, בעת מאבק בין האצולה ובין המלך סטניסלאב פוניאטובסקי, חביבה לשעבר של הקיסרית יקתרינה השנייה. במאבק זה היה המלך תלוי בתמיכת הכוחות הרוסיים.

חבורת קוזקים בשירות הרוסים נכנסה לעיירה באלטה (במזרח אוקראינה, במחוז אודסה, סמוך לגבול מלדוביה) בטריטוריה העות'מאנית, במהלך מרדף אחרי קבוצת פורשים פולנים. האימפריה העות'מאנית האשימה את הרוסים בביצוע טבח של נתיניה, תושבי העיירה, אשמה שנדחתה על ידי הרוסים.

המלחמה

לאור תקרית זו הכריז הסולטאן הטורקי מלחמה על רוסיה ב-25 בספטמבר 1768.

הטורקים יצרו ברית עם גורמי אופוזיציה פולנים. רוסיה נתמכה גם על ידי ממלכת בריטניה הגדולה, ששלחה יועצים לצי הרוסי. הצי הרוסי יצא מהבסיסים בים הבלטי, עבר סביב דרומה, דרך הים במערב אירופה. נכנס לים התיכון והגיע לים האגאי במטרה לתמוך בהתקוממות יוונים באזור ואף לייצר אפשרות מתקפה על איסטנבול.

ההתנגדות הפולנית נמחצה על ידי הגנרל אלכסנדר ואסילייביץ' סובורוב, שהועבר לאחר מכן לחזית הטורקית.

במהלך שנת 1769 הרוסים ריכזו את הכוחות ב-2 מסגרות צבאיות עיקריות. הראשונה בפיקוד נסיך גוליצין בהיקף של 65 אלף חיילים הייתה צריכה לתקוף במולדובה וברומניה. השנייה בפיקוד של פיוטר רומיאנצב בהיקף של 43 אלף חיילים הייתה צריכה להגן על הגבול הדרומי ולהילחם נגד כוחות של חאנות קרים. יחידה שלישית בהיקף של 15 אלף חיילים הייתה בעתודה מבצעית.

הכוח בפיקוד גוליצין הצליח להתקדם במולדובה, לכבוש את בוקרשט והתקדם עד לגדה השמאלית של הדנובה. יחידות נוספות לחמו בצפון קווקז והצליחו לכבוש את אזור קובן.

בשנת 1770 הפיקוד על הכוחות הרוסים הראשיים עבר לפיוטר רומיאנצב. הוא הצליח להביס את הטורקים בקרב לרגה וקרב קגול. במקביל, הצי הרוסי בים האגאי ניצח את הצי הטורקי בקרב צ'סמה. בסיום שנה זו הרוסים התבססו במולדובה ורומניה עד לדנובה.

בשנת 1771 הלחימה העיקרית נערכה בחאנות קרים. הרוסים הצליחו להיכנס לחצי האי קרים ולכבוש את הערים הראשיות. לאור חוסר עזרה משמעותית מצד הטורקים, חאנות קרים חתמה על הסכם לפיו הם הכירו בעליונות של האימפריה הרוסית ועברו לחסותם. הכוחות הרוסים עזבו את קרים.

בשנת 1772 לא היו פעולות צבאיות משמעותיות. משך כמעט שנתיים, עד לאביב 1773 התקיימו שיחות בין הצדדים במטרה להגיע להסכם. השיחות לא הצליחו להביא להסכם והמשלחת הרוסית עזבה.

ב-1773 הכוחות הרוסים חצו את הדנובה והחלו להתקדם. לאחר מספר קרבות, הם חזרו לגדה השמאלית של הנהר. בסוף השנה, הכוחות חצו את הדנובה שוב והתקדמו עד לוורנה אך לא כבשו אותה.

בשנת 1774 הרוסים החליטו גם להתקדם ביבשה וגם לחדש את הפעילות הימית בים האגאי. ביוני 1774 הרוסים ניצחו בקרב חשוב ליד קוזלודז'י. כמעט כל הכוח הרוסי לחם דרומית לדנובה. הכוחות למעשה השתלטו על שטחי בולגריה והטורקים חששו שהרוסים אף יצליחו להתקדם דרומה.

בארץ ישראל התמרד שליט הגליל דאהר אל עומר כנגד השלטון המרכזי העות'מאני, ואף ניצח בקרב ימי גדול שנערך ב-11 ביוני 1772. עומר, שנעזר בכוחות מצרים, ובסיוע של חיילים אלבנים שהובאו בספינות רוסיות, הצליח לכבוש אף את יפו ועזה בטרם הובס על ידי אחמד אל ג'זאר שליחו של הסולטאן באוגוסט 1775.

סיום הלחימה

ב-21 ביולי 1774 חתמה האימפריה העות'מאנית על הסכם קוצ'וק קאינרג'ה שלפיו ניתנה לחצי האי קרים עצמאות מן השלטון הטורקי, שטחים משמעותיים בדרום אוקראינה של היום ובצפון קווקז סופחו לרוסיה שפוצתה בסכום של 4.5 מיליון רובל ושני נמלי מפתח שאיפשרו לה גישה ישירה אל הים השחור.

מלחמה זו הייתה חלק משמעותי בתהליך ההתפשטות של האימפריה הרוסית דרומה, מזרחה ומערבה במהלך המאות השמונה עשרה והתשע עשרה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המלחמה העות'מאנית-רוסית בוויקישיתוף