ממשלת ואנג ג'ינג-ויי

הרפובליקה הסינית
**中華民國**
	באדום כהה: השטח של משטר ואנג ג'ינג-ווי; באדום בהיר: שטחה של מנגג'יאנג בורוד: שטחה הכולל של האימפריה היפנית ומדינות הבובה שבשליטתה
המנון לאומי	המנון הרפובליקה הסינית
ממשל
משטר	מדינת בובות של האימפריה היפנית
שפה נפוצה	יפנית, מנדרינית
עיר בירה	נאנג'ינג
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
העיר הגדולה ביותר	שאנגחאי
היסטוריה
הקמה
הקמה	30 במרץ 1940
פירוק
כניעת האימפריה היפנית	16 באוגוסט 1945
ישות קודמת	Provisional Government of the Republic of China, הממשלה הרפורמית של הרפובליקה הסינית, ההתיישבות הבין-לאומית בשנגחאי
כלכלה
בנק מרכזי	בנק הקרן המרכזי של סין

ממשלת ואנג ג'ינג-ויי (בסינית: 汪精衛政權), שהייתה ידועה באופן רשמי בשם הממשלה הלאומית המאוחדת של הרפובליקה הסינית, הייתה ממשלת בובות של האימפריה היפנית, שהייתה ממוקמת במזרח סין. היא נשלטה על ידי דיקטטורה טוטליטרית של מפלגה אחת בהנהגת ואנג ג'ינג-ויי, חבר לשעבר בקוומינטנג. האזור שבו שלט נכבש לראשונה על ידי יפן בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, עם תחילת מלחמת סין–יפן השנייה.

ואנג, יריבו של צ'יאנג קאי שק, ערק לצד היפני, והקים ממשלה בנאנג'ינג הכבושה (בירתה המסורתית של סין) ב-1940. המדינה החדשה טענה להמשכיות של סין כולה במהלך קיומה, ותארה את עצמה כיורשת הלגיטימית של מהפכת שינהאי ושל סון יאט-סן. למעשה רק השטח הכבוש על ידי יפן היה בשליטתו הישירה של ואנג. ההכרה הבינלאומית הייתה מוגבלת. ממשלת הבובות הזאת הייתה קיימת עד סוף מלחמת העולם השנייה וכניעת יפן באוגוסט 1945, שמה קץ למשטר ורבים מחבריו הואשמו בבגידה.

המדינה הוקמה על ידי שילוב של הממשלה הרפורמית הקודמת (1938–1940) לבין הממשלה הזמנית (1937–1940) של הרפובליקה של סין. היו אלה משטרי בובות ששלטו באזורים מרכזיים וצפוניים של סין שהיו תחת שליטה יפנית. שלא כמו ממשלתו של ואנג ג'ינג-ויי, המשטרים האלה לא היו הרבה יותר מזרועות ההנהגה הצבאית היפנית ולא זכו להכרה אפילו מיפן עצמה או מבעלי בריתה. משטרו של ואנג כשל גם על ידי העובדה שסמכויות שהוענקו לו בידי היפנים היו מוגבלות ביותר, מה שהשתנתה רק בחתימה על הסכם חדש ב-1943, שהעניק לה ריבונות רבה יותר משליטה יפנית. היפנים ראו במשטר במידה רבה לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת משא ומתן עם צ'יאנג קאי-שק, מה שהוביל אותם להתייחסות לואנג לעיתים קרובות באדישות.

רקע

ואנג ג'ינג-ויי נחשב כמועמד לרשת את סון יאט-סן כמנהיג המפלגה הלאומנית, בהתחשב בשירותו הנאמן למפלגה בכל שנות ה-20.^[1] בשנות השלושים של המאה ה-20 מונה ואנג ג'ינג-ויי לשר החוץ של הממשלה הלאומנית בהנהגת צ'יאנג קאי-שק, עמדה שנתנה לו שליטה ביחסי סין-יפן המידרדרים. בעוד צ'יאנג קאי-שק מיקד את תשומת לבו העיקרית נגד המפלגה הקומוניסטית הסינית, ואנג ג'ינג-ויי עמל לשמור על השלום בין סין ליפן, והדגיש שוב ושוב את הצורך בתקופה של שלום ממושך כדי שסין תחזק את עצמה מבחינה כלכלית וצבאית כמעצמה עולמית.^[2] עם זאת, למרות מאמציו, לא הצליח ואנג למצוא פתרון של שלום למניעת פלישת היפנים לשטח הסיני.

באפריל 1938 מינתה הוועידה הארצית של הקואומינטאנג את ואנג כסגן נשיא המפלגה, והוא היה מדווח רק לצ'יאנג קאי-שק עצמו. בינתיים המשיכה ההתקדמות היפנית בשטח הסיני כחלק מהמלחמה הסינית-יפנית השנייה. בתפקידו החדש דחק ואנג בצ'יאנג קאי-שק להשיג הסכם שלום עם יפן, ובלבד שהעסקה ההיפותטית "לא תפריע לשלמותה הטריטוריאלית של סין".^[3] צ'יאנג קאי-שק היה נחוש בדעתו שלא להיכנע, ועמדתו הייתה שאם סין תהיה מאוחדת לחלוטין בשליטתו, היפנים יפסידו במלחמה. כתוצאה מכך המשיך צ'יאנג להקדיש את תשומת לבו העיקרית לחיסול הקומוניסטים ולסיום מלחמת האזרחים הסינית. ב-18 בדצמבר 1938 פרשו ואנג ג'ינג-ויי וכמה מתומכיו הקרובים ביותר מעמדותיהם ועלו למטוס להאנוי כדי לחפש דרכים חלופיות לסיום המלחמה.^[4]

מבסיס חדש זה החל ואנג לחפש אחר פתרון של שלום לסכסוך, ללא תלות במפלגה הלאומנית בגולה. ביוני 1939 החלו ואנג ותומכיו לשאת ולתת עם היפנים על הקמתה של ממשלה לאומנית חדשה, שעשויה לסיים את המלחמה למרות התנגדותו של צ'יאנג. לשם כך ביקש ואנג להכפיש את הלאומנים בצ'ונגצ'ינג על בסיס הטענה שהם לא ייצגו את הממשלה הרפובליקנית כפי שחזה ד"ר סאן. אלא למעשה זאת "דיקטטורה של מפלגה אחת". מאמציהם נבלמו על ידי הסירוב היפני לתת גיבוי לואנג ולממשלתו החדשה. בסופו של דבר, ואנג ג'ינג-ויי ובעלי בריתו הקימו את מפלגתם החדשה, והשתלטו על הממשלה בנאנג'ינג בשנת 1940, מתוך תקווה שטוקיו עשויה בסופו של דבר להיות מוכנה לשאת ולתת על הסכם שלום.

ואנג וקבוצתו נפגעו כבר בשלב מוקדם על ידי עריקתו של הדיפלומט גאו צונגו, אשר מילא תפקיד מכריע בהסדרת היחסים של ואנג עם היפנים בינואר 1940. הוא התאכזב מואנג, והאמין שיפן לא רואה את סין כשותפה שווה. הוא לקח עמו את המסמכים של האמנה הבסיסית שיפן חתמה עם ממשלת ואנג ג'ינג-ויי, ועבר לצד של ציאנג קאי שק. הוא חשף את המסמכים בעיתונות של הקואומינטאנג, והביא השג תעמולתי גדול לצ'יאנג קאי-שק. האירוע השפיל את תנועתו של ואנג בעיני הציבור, שראה במשטרו - ממשלת בובות של היפנים.

בתאוריה שלטה הממשלה הלאומית המאוחדת בכל סין, למעט מנצ'וקוו, שאותה הכירה כמדינה עצמאית. למעשה, בזמן הקמתה, הממשלה המאורגנת שלטה רק בג'יאנגסו, באנהוי ובגזרה הצפונית של ג'ג'יאנג, שכולם היו בשליטה יפנית אחרי 1937.

לאחר מכן, הגבולות השתנו בהתאם למצב הצבאי ובהתאם לשטח השליטה של היפנים בסין במהלך המלחמה. במהלך המתקפה היפנית בדצמבר 1941 הרחיבה הממשלה המאורגנת את שליטתה בחונאן, חוביי וחלקים ממחוזות ג'יאנגשי. נמל שאנגחאי וערי הנקו ווצ'אנג נכנסו אף הם לשליטת הממשלה אחרי 1940.

היסטוריה

שאנגחאי כבירת סין דה פקטו, 1939-1941

בעוד נאנג'ינג עדיין שיקמה את עצמה לאחר התקיפה ההרסנית והכיבוש על ידי הצבא הקיסרי היפני, הממשלה הצעירה פנתה לשאנגחאי כמוקד העיקרי שלה. תפקידה של שאנגחאי כמרכז כלכלי ותקשורתי לכל סין, ועם זיקה קרובה למעצמות המערביות, ומקום מוגן יחסית מפני התקפות של כוחות הקואומיטאנג ושל הכוחות הקומוניסטיים כאחד, הציעה שאנגחאי ההזדמנות מצוינת עבור ואנג כבר בשאנגחאי המשטר החדש היה חשוף להתקפות עליו - על ואנג ותומכיו ועל תוכנית השלום שלו. בנובמבר 1940 השיגה המפלגה שלו תמיכה מקומית מספקת כדי להתחיל בהשתלטות עוינת על בתי המשפט הסיניים ועל הבנקים, שעדיין היו תחת שליטה של הקואומינטנג בצ'ונגצ'ינג. בהשתלטות זו ואנג צבר הון והיה מסוגל להנפיק מטבע חדש. אך בסופו של דבר, ההשפעה הכלכלית שהצטברה הייתה מצומצמת, אף על פי שהיפנים ניסו להכילה על שטחים נוספים שהיו בשליטתם.^[5]

הכרזת הממשלה בנאנג'ינג

המבנה המינהלי של המשטר החדש כלל רשות חקיקה ורשות מבצעת. שניהם היו תחת הנשיא וראש המדינה ואנג ג'ינגווי. עם זאת, הכוח הפוליטי בפועל נשאר בידי המפקד הצבא היפני בסין וגורמים פוליטיים יפניים שהוקמו על ידי היועצים הפוליטיים היפנים.

ואנג לבוש מדים סוקר מצעד צבאי, תחילת שנות הארבעים.

לאחר שקיבל אישור ביפן להקים ממשלה לאומית בקיץ 1940, הורה ואנג ג'ינג-ויי לקונגרס הלאומי השישי של הקואומינטאנג להקים את הממשלה הזאת בנאנג'ינג. ההכרזה התקיימה באולם הכנסים, שבו נראו הדגלים הלאומי (אדום-כחול-לבן) ודגל הקומינטאנג (כחול-לבן) ושולב דיוקן גדול של סון יאט-סן.

ביום שבו הוקמה הממשלה החדשה, הלך ואנג לבקר את קברו של סאן בנאנג'ינג כדי לסמל את הלגיטימיות של כוחו כיורשו של סאן. ואנג היה פוליטקאי בכיר בממשלת קואומינטאנג, וכאיש סודו של סאן העביר את צוואתו האחרונה. כדי להכפיש את הלגיטימיות של ממשלת צ'ונגצ'ינג, אימץ ואנג את דגל סאן בתקווה שבכך יסמן אותו כיורשו החוקי של סאן ויחזיר את הממשלה לנאנג'ינג.

מטרתו העיקרית של המשטר החדש הייתה להציג את עצמה כהמשך לגיטימי של הממשלה הלאומנית לשעבר, למרות הכיבוש היפני. לשם כך ביקשה הממשלה החדשה לעיתים קרובות להחיות ולהרחיב את המדיניות הקודמת של הממשלה הלאומנית, לעיתים קרובות בהצלחה מעורבת.^[6]

המאמצים להרחיב את ההכרה היפנית

בעוד ואנג הצליח לחתום ביפן על "אמנת יסוד" שהכירה במפלגתו החדשה בנובמבר 1940, לא הוענקה לו שום הכרה יפנית בממשלתו. ההסכם הראשוני עם היפנים מנע כל אפשרות שואנג יפעל כמתווך עם צ'יאנג קאי-שק להשגת הסכם שלום בסין. כמו כן, לא ניתנו למשטר החדש שום סמכויות ניהוליות נוספות בסין הכבושה, למעט אלה שנקבעו בעבר בשאנגחאי. בתקווה להרחיב את האמנה עם יפן, ואנג נסע רשמית לטוקיו ביוני 1941 כדי להיפגש עם ראש הממשלה פומימרו קונואה כדי לדון בהסכמים חדשים. לרוע מזלו של ואנג, ביקורו הגיע בזמן הפלישה הנאצית לברית-המועצות, צעד שהעלה עוד יותר את הצורך של טוקיו להשיג הכרעה בסין, ולא לחתום על הסכם שלום. בסופו של דבר, ראש ממשלת יפן, הסכים לתת הלוואה משמעותית לממשלת נאנג'ינג כמו גם ריבונות נוספת, שאף אחת מהן לא באה בסופו של דבר לידי ביטוי מעשי. עם זאת הצליח ואנג לשכנע את היפנים לסייע בהכרה רשמית בממשלת נאנג'ינג משאר מעצמות הציר.^[7]

פריצת דרך

כאשר ההתקפה היפנית נבלמה באוקיינוס השקט, התנאים נשארו עקביים באופן כללי בממשלתו של ואנג ג'ינג-ויי. המשטר המשיך להציג את עצמו כממשלתה הלגיטימית של סין, המשיך לפנות לצ'יאנג קאי-שק כדי להגיע להסכם שלום, והמשיך להתקוטט בריבונות המוגבלת שנתנו לו הכובשים היפנים. עם זאת, ב-1943, מנהיגים יפנים, ביניהם הידקי טוג'ו, הכירו בכך שהמלחמה פונה נגדם, והם חיפשו דרכים חדשות לחיזוק הכוחות היפנים המתוחים. לשם כך, נתנה טוקיו הכרה מלאה לממשלתו של ואנג ג'ינג-ויי כבעלת ברית מלאה, וכרתה ברית איתה. הסכם חדש זה העניק לממשלת נאנג'ינג שליטה ניהולית מוגברת על שטחה שלה, כמו גם יכולת מוגברת לקבל החלטות עצמיות מצומצמות. על אף הצלחתה זו, הייתה האמנה מאוחרת מדי, כך שתוכל לספק לממשלה החדשה משאבים מספיקים כדי לנצל את כוחותיה, ויפן לא הייתה מסוגלת להציע סיוע לשותפה החדשה.^[8]

הכרה בינלאומית

ואנג מקבל את פני הדיפלומט הנאצי, 1941

ממשלת נאנג'ינג הלאומית קיבלה הכרה בינלאומית מועטה בלבד, וזכתה להכרה רק על ידי כמה מכוחות הציר. תחילה, נותנת החסות העיקרית שלה, יפן, קיוותה להגיע להסכם שלום עם צ'יאנג קאי-שק. אז העניקה הכרה רשמית במשטר ואנג ג'ינג-ויי למשך שישה חודשים מיום היווסדה, עד 30 בנובמבר 1940.^[9] ביולי 1941 הוכרה ממשלת נאנג 'ינג כממשלת לגיטימית של סין על ידי גרמניה ואיטליה. זמן קצר לאחר מכן, ספרד, סלובקיה, רומניה, בולגריה, קרואטיה ודנמרק הכירה גם במשטר ואנג ג'ינג-ויי כממשלה הלגיטימית של סין.^[10]^[11]^[12] האימפריה של מנצ'וקוו ומשטר נאנג'ינג הכירו הדדית ושמרו על משימות דיפלומטיות ומסחריות בתוך שטחן.^[13]

לאחר שהשיגה יפן יחסים דיפלומטיים עם הכס הקדוש ב-1942, הם ובעלי בריתם לחצו על האפיפיור פיוס השנים עשר להכיר במשטר בנאנג'ינג ולאפשר לשליח סיני להתמנות לשגריר בוותיקן, אך הוא סירב להיכנע ללחצים אלה. במקום זאת הגיע הוותיקן להסכם לא רשמי עם יפן, כי נציגם האפוסטולי בבייג'ינג ישלב ביקורים לקתולים בשטחה של ממשלת נאנג'ינג.^[14] האפיפיור התעלם גם מהצעתו של הנציג האפוסטולי הנ"ל, מריו זנין, שהמליץ באוקטובר 1941 שהוותיקן יכיר במשטר ואנג ג'ינג-ויי כממשלה הלגיטימית של סין.^[15]

צרפת במשטר וישי, למרות היותה קשורה למדינות הציר, התנגדה ללחץ היפני וסירבה להכיר במשטר ואנג ג'ינג-ויי, כאשר דיפלומטים צרפתים בסין הכירו בממשלת צ'יאנג קאי-שק.^[16]

גיוס סינים עבור יפן

במהלך העימותים במרכז סין, השתמשו היפנים במספר שיטות לגיוס מתנדבים סינים. אוהדי היפנים, כולל מושל פרו-יפני של נאנג'ינג, או בעלי קרקעות מקומיים גדולים כמו טאו-ליאנג, פעלו לגיוס כפריים מקומיים תמורת כסף או מזון. היפנים גייסו 5,000 מתנדבים באזור אנהוי עבור הצבא. הכוחות היפנים והממשלה הלאומית המאורגנת השתמשו בסיסמאות כמו "התנגד לשודדים הקומוניסטים" או "התנגד לממשלה המושחתת ותמוך בממשלה הרפורמית" כדי להניע את התקפות הגרילה ולחזק את תמיכת האיכרים בהם.

היפנים השתמשו בשיטות שונות לגיוס האוכלוסייה המקומית. בתחילה, הפחד שימש מכשיר יעיל כדי לשמור על הסדר, אבל גישה זו השתנתה בעקבות הערכות של האידאולוגים הצבאיים היפנים. בשנת 1939, הצבא היפני ניסה כמה הצעות פופוליסטית, כולל:

רפורמה קרקעית על ידי חלוקת רכושם של בעלי קרקעות גדולים לנחלות קטנות והקצאתם לאיכרים מקומיים.
מתן שירותים רפואיים, כולל חיסון נגד כולרה, טיפוס וטיפולים למחלות אחרות
הקפדה על יחס הוגן של חיילים יפנים לנשים סיניות
פיזור כרוזים ממטוסים על מתן תגמולים לקבלת מידע מודיעיני
כסף ומזון היו לעיתים קרובות תמריצים שימושיים
פיזור ממתקים וצעצועים לילדים

מנהיגים בודהיסטים בתוך השטחים הסינים הכבושים נאלצו אף הם לשאת נאומים פומביים ולשכנע אנשים לתמוך בברית הסינית עם יפן.

החיים תחת המשטר

כתובת על בניין, עם הסיסמה: תנו תמיכה לואנג ג'ינגווי, 1940-45

מוצרי צריכה נעשו נדירים יותר אחרי כניסת יפן נכנסה למלחמת העולם השנייה. בשטחי סין הכבושים על ידי יפן עלו מחירי הצרכים הבסיסיים בצורה ניכרת, עם התרחבות המאמץ המלחמתי של יפן. בשנחאי ב־1941 הם גדלו פי 11.

חיי היומיום היו קשים לעיתים קרובות ברפובליקה הסינית של ממשלת נאנג'ינג. התושבים המקומיים פנו לשוק השחור כדי להשיג פריטים נחוצים. היפנים הקימו גם מרכזי מעצר של שבויי מלחמה, מחנות ריכוז ומרכזי הכשרה של טייסי קמיקזה.

מאחר שממשלת ואנג קיבלה את הסמכות רק בשטחים שהיו תחת כיבוש צבאי יפני, הייתה כמות מוגבלת של אנשים הנאמנים לואנג שהיו יכולים להקל על סבלם של הסינים תחת הכיבוש היפני. ואנג עצמו הפך למוקד ההתקפות האנטי-יפניות. נעשתה דמוניזציה לדמותו של ואנג והוא נחשב כבוגד מצד הקואומינטנג והן מצד הקומוניסטים. ואנג וממשלתו לא היו פופולריים בקרב האוכלוסייה הסינית, שכאמור ראתה בהם בוגדים במדינה הסינית ובזהות הסינית של האן.^[17] שלטונו של ואנג התערער ללא הרף על ידי התנגדות וחבלה.

מורשת

מותו של וונג ג'ינג-ויי (1944) הציל אותו מגורלם של חברי ממשלתו הבכירים שעמדו לדין על בגידה בחודשים שלאחר הכניעה היפנית. הוא, לצד סגנו צ'ן גונגבו, קיבלו את התואר "האנג'יאן", כלומר בוגדים במסורת של אנשי האן. בעשורים הבאים, ואנג ג'ינג-ויי וכל פרשת ממשלתו הפכו למוקד ויכוחים אקדמיים היסטוריים. באופן כללי, הערכות שנעשו על ידי חוקרים הפועלים ברפובליקה העממית של סין נתנו את הפרשנויות השליליות ביותר על המשטר הכושל, ואילו חוקרים מערביים בדרך כלל מעריכים יותר חיובית את הממשלה ואת ואנג ג'ינג-ויי, החוקרים הטייוואנים נמצאים בהערכתם אי שם באמצע בין שני קטבים אלה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממשלת ואנג ג'ינג-ויי בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Bate, Don (1941). Wang Ching Wei: Puppet or Patriot. Chicago: RF Seymour.,pp. 80-84
^ Bate, Don (1941). Wang Ching Wei: Puppet or Patriot. Chicago: RF Seymour.,pp. 130-135
^ Bate, Don (1941). Wang Ching Wei: Puppet or Patriot. Chicago: RF Seymour.,p. 144
^ Bunker, Gerald (1972). The Peace Conspiracy: Wang Ching-wei and the China War, 1937-1941. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.,pp. 149-160
^ Martin, Brian G. (2003-01-01). "'in My Heart I Opposed Opium': Opium and The Politics of the Wang Jingwei Government, 1940–45". European Journal of East Asian Studies. 2 (2): 365–410.
^ Bunker, Gerald (1972). The Peace Conspiracy: Wang Ching-wei and the China War, 1937-1941. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press,pp. 264-280
^ Matos, Christine; Caprio, Mark (2015). Japan as the Occupier and the Occupied. New York, NY: Palgrave Macmillan. pp. 152–160.
^ Martin, Brian G. (2003-01-01). "'in My Heart I Opposed Opium': Opium and The Politics of the Wang Jingwei Government, 1940–45". European Journal of East Asian Studies. 2 (2): 365–410,p. 385
^ Dorn, Frank (1974). The Sino-Japanese War, 1937–41: From Marco Polo Bridge to Pearl Harbor. Macmillan. p. 243
^ Cotterel, Arthur (2009). Western Power in Asia: Its Slow Rise and Swift Fall, 1415–1999. Wiley.,p. 217
^ Brodsgaard, Kjeld Erik (2003). China and Denmark: Relations since 1674. Nordic Institute of Asian Studies. p. 111
^ Chinese puppet government travel document Archived 2017-12-22 at the Wayback Machine. Published 23 September 2016. Retrieved 19 December 2017.
^ Pollard, John (1014). The Papacy in the Age of Totalitarianism, 1914–1958. Oxford University Press. p. 329
^ The "Magic" Background to Pearl Harbor, Volume 3. Department of Defense, pp. 243–247.
^ Young, Ernest (2013). Ecclesiastical Colony: China's Catholic Church and the French Religious Protectorate. Oxford University Press. pp. 250–251
^ Wang, Wei (2016). China's Banking Law and the National Treatment of Foreign-Funded Banks. Routledge.,pp. 31-32
^ Chen, Jian-yue (2004). "American studies of Wang Jingwei:defining Nationalism". World History Review.

[1] Bate, Don (1941). Wang Ching Wei: Puppet or Patriot. Chicago: RF Seymour.,pp. 80-84

[2] Bate, Don (1941). Wang Ching Wei: Puppet or Patriot. Chicago: RF Seymour.,pp. 130-135

[3] Bate, Don (1941). Wang Ching Wei: Puppet or Patriot. Chicago: RF Seymour.,p. 144

[4] Bunker, Gerald (1972). The Peace Conspiracy: Wang Ching-wei and the China War, 1937-1941. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.,pp. 149-160

[5] Martin, Brian G. (2003-01-01). "'in My Heart I Opposed Opium': Opium and The Politics of the Wang Jingwei Government, 1940–45". European Journal of East Asian Studies. 2 (2): 365–410.

[6] Bunker, Gerald (1972). The Peace Conspiracy: Wang Ching-wei and the China War, 1937-1941. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press,pp. 264-280

[7] Matos, Christine; Caprio, Mark (2015). Japan as the Occupier and the Occupied. New York, NY: Palgrave Macmillan. pp. 152–160.

[8] Martin, Brian G. (2003-01-01). "'in My Heart I Opposed Opium': Opium and The Politics of the Wang Jingwei Government, 1940–45". European Journal of East Asian Studies. 2 (2): 365–410,p. 385

[9] Dorn, Frank (1974). The Sino-Japanese War, 1937–41: From Marco Polo Bridge to Pearl Harbor. Macmillan. p. 243

[10] Cotterel, Arthur (2009). Western Power in Asia: Its Slow Rise and Swift Fall, 1415–1999. Wiley.,p. 217

[11] Brodsgaard, Kjeld Erik (2003). China and Denmark: Relations since 1674. Nordic Institute of Asian Studies. p. 111

[12] Chinese puppet government travel document Archived 2017-12-22 at the Wayback Machine. Published 23 September 2016. Retrieved 19 December 2017.

[13] Pollard, John (1014). The Papacy in the Age of Totalitarianism, 1914–1958. Oxford University Press. p. 329

[14] The "Magic" Background to Pearl Harbor, Volume 3. Department of Defense, pp. 243–247.

[15] Young, Ernest (2013). Ecclesiastical Colony: China's Catholic Church and the French Religious Protectorate. Oxford University Press. pp. 250–251

[16] Wang, Wei (2016). China's Banking Law and the National Treatment of Foreign-Funded Banks. Routledge.,pp. 31-32

[17] Chen, Jian-yue (2004). "American studies of Wang Jingwei:defining Nationalism". World History Review.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]