פתיחת התפריט הראשי

מנואל לואיס קויזוןספרדית: Manuel Luís Quezon; ‏19 באוגוסט 1878 - 1 באוגוסט 1944) היה מדינאי, קצין צבא, פיליפיני ששימש כנשיא חבר העמים הפילפיני בשנים 1935 - 1944. הוא היה הפיליפיני הראשון שעמד בראש הממשלה המאוחדת, ונחשב לנשיא השני של הפיליפינים, לאחר אמיליו אגינלדו (1899-1901).

מנואל קויזון
Manuel L. Quezon (November 1942).jpg
לידה 19 באוגוסט 1878
הפיליפינים עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 באוגוסט 1944 (בגיל 65)
ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הפיליפינים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה
השכלה Colegio de San Juan de Letran, אוניברסיטת סנטו תומאס עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, משפטן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת נסיונליסטה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Manuel Quezon Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

במהלך כהונתו התמודד קויזון בבעיית האיכרים חסרי הקרקע באזורים הכפריים. ההחלטות החשובות האחרות שלו כוללות את הארגון מחדש של ההגנה הצבאית על האיים, אישור המלצה על ארגון מחדש של הממשלה, קידום ההתיישבות והפיתוח במינדנאו, טיפל בנושא הסחר של הפיליפינים, בהצעות לרפורמה בקרקעות, והפסקת השחיתות בתוך הממשלה. הוא הקים ממשלה גולה בארצות הברית עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והפלישה היפנית לפיליפינים.

במהלך גלותו בארצות הברית הוא מת משחפת באזור ניו יורק. הוא היה קבור בבית הקברות הלאומי ארלינגטון עד סוף מלחמת העולם השנייה, ושרידיו הועברו למנילה אחרי המלחמה.

בשנת 2015 אישר הוועד המנהל של קרן ראול ולנברג הבינלאומית, את מדליית וולנברג לנשיא קויזון ולאנשי הפיליפינים, לאחר שהושיטו יד בין השנים 1937–1941 לקורבנות השואה.

תוכן עניינים

ילדות ולימודיםעריכה

קויזון, נולד בבאלר, בפיליפינים. הוריו היו לוסיו קויזון (נפטר 1898) ומריה דולורס מולינה ( 1840 - 1893). אביו היה מורה בבית הספר היסודי של פאקו, מנילה וסמל בדימוס של הצבא הקולוניאלי הספרדי, בעוד אמו הייתה מורה בבית הספר היסודי בעיר הולדתם. אף על פי ששני הוריו תרמו להשכלתו, הוא קיבל את רוב חינוכו היסודי בבית הספר הציבורי שהקימה ממשלת ספרד בכפרו, כחלק מהקמת מערכת החינוך הציבורי החופשית בפיליפינים. מאוחר יותר הוא עבר לקולג' פרטי יוקרתי במינלה שבו הוא סיים לימודי התיכון.

בשנת 1899 עזב קויזון את לימודי המשפטים באוניברסיטת סאנטו תומאס כדי להצטרף לתנועה לעצמאות הפיליפינים. במהלך מלחמת ארצות הברית-הפיליפינים הוא עלה לדרגת רס"ן ונלחם באזור בטאן. עם זאת, לאחר הכניעה בשנת 1900 הוא הופיע לראשונה בעיתונות האמריקנית, קויזון חזר לאוניברסיטה ועבר את בחינות הגמר בשנת 1903[1].

הוא נכנס לשירות הממשלה בתור גזבר של אזור מיננדאו ומאוחר יותר טייבאס. הוא הפך לחבר מועצה ונבחר כמושל של טייבאס בשנת 1906[2].

קויזון נישא לדודניתו הראשונה, אורורה אראגון קויזון, ב -17 בדצמבר 1918. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים.

קריירה פוליטיתעריכה

בית הנבחריםעריכה

ב -1907 הוא נבחר לבית הנבחרים הפיליפיני - שם כיהן כמנהיג מפלגת הרוב וכן יו"ר של ועדת ההקצבות. בין 1909 ל -1916 הוא שימש כאחד משני חברי הפדרציה של הפיליפינים בבית הנבחרים האמריקני, שדאג למעבר חוק האוטונומיה הפיליפינית.

קויזון חזר למנילה ב -1916 כדי שייבחר לסנאט הפיליפיני כסנטור, ולאחר מכן נבחר על ידי עמיתיו כנשיא הסנאט, ושירת ברציפות עד 1935 (19 שנים). הוא עמד בראש המשלחת העצמאית הראשונה לקונגרס האמריקני ב־1919, ב־1922 הפך קויזון למנהיג המפלגה הנאציונליסטית.

 
טקס ההשבעה של מנואל קויזון כנשיא הפיליפינים, 1935

הנשיאות (1935–1941)עריכה

בשנת 1935 זכה קויזון בבחירות לנשיאות הלאומית הראשונה בפיליפינים בעזרת המפלגת ״נסיונליסטה״. הוא השיג כמעט 68% מהקולות כשהתמודד מול שני יריבים. קויזון הושבע בנובמבר 1935. הוא מוכר כנשיא השני של הפיליפינים. הנשיא קויזון קיבל את הסמכות, למנות את הממשלה הראשונה של חבר העמים הפיליפיני בשנת 1935. בנשיאותו הביא קויזון לכמה שינוים פוליטיים, כלכליים וחברתיים חשובים בפיליפינים:

ארגון מחדשעריכה

כדי לענות על הדרישות של הקמת הממשלה לאור שינויים חוקתיים וארגוניים שהתרחשו בפילפינים, הוא הקים ועדה לבחינת המוסדות הקיימים ולהגיש את ההמלצות הנדרשות. הוא ביצע ארגון מחדש של כמעט כל משרדי הממשלה: שינויים במשרדי ההגנה הלאומית, החקלאות והמסחר, העבודות הציבוריות והתקשורת, הבריאות והרווחה הציבורית. נוצרו משרדים חדשים. בין אלה גם המועצה לביטחון לאומי, ועדת הסיוע הלאומית ועוד[3].

בדרך כלל שופט ממוצא פילפיני עמד בראש בית המשפט העליון, שאר חברי בית המשפט היו אמריקאיים. פיליפיניזציה מלאה של בית המשפט הושגה רק עם הקמת הפדרציה של הפיליפינים בשנת 1935. מספר השופטים בבית המשפט העליון גדל ל -11: נשיא בית המשפט ועוד עשרה שופטים עמיתים, שישבו בהרכב אחד או בשני הרכבים שונים.

תוכנית צדק חברתיעריכה

 
מנואל קויזון, על שער ״טיים מגזין״, 1935

הוא התחייב לשפר את מעמד הפועלים הפיליפיני וחיפש השראה בדוקטרינות חברתיות של האפיפיור ליאו ה -13 והאפיפיור פיוס ה -11, מלבד השראה מרעיונות שקיבל מסוציולוגים מובילים בעולם. הנשיא קויזון פתח בתוכנית של צדק חברתי, והוביל חקיקה שהתקבלה באספה הלאומית.

כך הוקם בית משפט ליחסי עבודה לתיווך בסכסוכים תוך מזעור הנזק שבשביתות. נחקק חוק שכר מינימום וחוק שמונה שעות עבודה ביום, וכן חוקים סוציאליים נוספים. נחקק גם חוק, שמתיר לנשיא להנהיג הליכי הפקעה ו / או רכישה של אחוזות גדולות כדי לחלקן ולמכור אותן מחדש במחיר ובתנאים נוחים לאיכרים, ובכך לאפשר להם להחזיק נחלה משלהם. קויזון גם הקים מערכת חקלאות שיתופית בקרב האכרים בעלי הנחלות החדשות במטרה להקל על מצבם ולספק להן רווחים גדולים יותר[4]. בכל אלה, הראה קויזון נחישות בהמשך המנדט החוקתי של קידום הצדק החברתי[3].

כלכלהעריכה

עם הקמת חבר העמים הפילפיני, המצב הכלכלי של המדינה היה יציב. סחר החוץ הגיע לשיא והשגשוג בעסקים היה ברור ויצר מצב של בום כלכלי. יצוא היבול החקלאי היה בדרך כלל טוב, למעט טבק, לכל הגידולים היה ביקוש גבוה בשוקי העולם. ואכן, ערך היצוא הפיליפיני הגיע לשיא מאז 1929.

על אף המצב המשגשג הזה, נאלצה הממשלה להתמודד עם בעיות כלכליות מסוימות. לשם כך נוצרה המועצה הלאומית לכלכלה. גוף ייעץ לממשלה בנושאים כלכליות ופיננסיות, כולל קידום תעשיות, גיוון הגידולים החקלאיים, תעריפים, מיסוי וניסוח תוכנית כלכלית כהכנה לקראת הקמה העתידית של הרפובליקה העצמאית של הפיליפינים.

על פי המלצת המועצה הלאומית לכלכלה, הוקמו יישובים חדשים, בעיקר בקורונדל, מליג ובאתרים מתאימים אחרים במינדנאו. בנוסף, הממשלה הציעה הטבות שונות לעידוד הגירה והתיישבות במקומות אלה. הבנק החקלאי והתעשייתי הוקם כדי לסייע לחקלאים קטנים עם הלוואות נוחות[5]. תשומת הלב הוקדשה גם לסקר הקרקע, כמו גם לנטיעה נכונה בקרקעות ציבוריות. צעדים ואמצעים אלה יצרו תחושה של שיפור ורווחה כלכלית[3].

רפורמה אגרריתעריכה

עם הקמת ממשלת חבר העמים הפילפיני, הנשיא קויזון יישם את חוק האריסות[6][7] מטרת החוק הייתה להסדיר את חוזי השכירות של האכרים על ידי קביעת תקני מינימום[8]. בעיקרון, החוק הסדיר יחסים הוגנים יותר בין האריס לבין בעל הקרקעות - חלוקה של 50-50 ביבול, קביעת ריבית מקסימלית של 10% לשנה חקלאית, וכן הגנה מפני פיטורים שרירותי על ידי בעל הקרקעות או המעסיק.

הליקוי העיקרי בחוק היה שניתן היה להשתמש בו רק כאשר רוב המועצות המקומיות במחוז מסוים ביקשו את יישומו. מאחר שבעלי קרקעות שלטו בדרך כלל במועצות אלה, אף מחוז לא ביקש ליישם את החוק. לפיכך, קויזון כפה ליישם את החוק בכל מחוזות במרכז האי לוזון. עם זאת, החוזים שנחתמו היו תקפים רק לשנה אחת. על ידי הסירוב לחדש את החוזה, בעלי הקרקעות הצליחו להוציא את האריסים שלא היו רצויים להם. כתוצאה מכך, ארגוני איכרים ביקשו לשווא לשנות את החוק שיצור מצב שבו חוזי השכירות יתחדשו אוטומטית כל עוד האריסים ימלאו את התחייבויותיהם. בשנת 1936, החוק תוקן אבל בעלי היאחזות מצאו נקודות חולשה נוספות בחוק. כתוצאה מכך, החוק מעולם לא הופעל למרות כוונותיו הטובות. הרצון של קויזון לרצות גם את בעלי הקרקעות וגם את אריסים לא הצליח. בתחילת שנות ה -40, אלפי אריסים במרכז לוזון הורחקו מאדמותיהם, והסכסוך הכפרי היה חריף מתמיד[8].

בתקופת חבר העמים הפילפיני נמשכו הבעיות האגרריות. מצב שהניע את הממשלה לשלב עיקרון יסודי של צדק חברתי בחוקה בשנת 1935. מכוח עיקרון הצדק החברתי של הממשלה, החלו פעולות של הפקעה של אחוזות גדולות. הוקם מינהל ארצי להתיישבות (NLSA) שהחל ביישום הסדר קרקעות חקלאיות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כבר הוקמו אזורי התיישבות גדולים ובהם למעלה מ -650,000 דונם[6].

זכות בחירה לנשיםעריכה

הנשיא קויזון יזם את זכות הבחירה לנשים בפיליפינים במהלך תקופת הפדרציה. בעקבות הוויכוח המתמשך בין תומכי זכות הבחירה לנשים לבין מתנגדיהן, קבעה לבסוף החוקה שהבעיה תיפתר על ידי הנשים עצמן במשאל עם. אם לפחות 300,000 מהנשים תתמוכנה בהצעה, היא תיושם ותחייב את כל הנשים במדינה. בהתאם למנדט זה, הורתה הממשלה על משאל עם שהתקיים ב־3 באפריל 1937. בעקבות מסע בחירות נמרץ למדי, ביום המשאל, היה שיעור ההצבעה בקרב הנשים מרשים. סה״כ תמכו בחוק 90 אחוז מהמצביעות[9].

שפה לאומיתעריכה

הוראה חוקתית נוספת שיושמה על ידי הממשל של הנשיא קויזון עסקה בשאלת השפה הלאומית של הפיליפינים. לאחר שנה של מחקר, המכון לשפה הלאומית - שהוקם בשנת 1936 - המליץ ​​על שפת טאגאלוג כבסיס לשפה הלאומית. בדצמבר 1937 פרסם קויזון מנשר המאשר את המלצת המכון והצהיר כי טאגאלוג תהיה השפה הלאומית הרשמית השלישית אחרי ספרדית ואנגלית. היא הפכה לשפה השלישית לאחר כינון הרפובליקה הפילפינית בשנת 1946[9].

בחירות לנשיאותעריכה

הבחירות לאספה הלאומית השנייה התקיימו ב -8 בנובמבר 1938, על פי חוק חדש שאיפשר ״הצבעת בלוק״ (שיטת בחירות לא פורפורציונליות, בהן המפלגה המנצחת מקבלת את כל הקולות של המחוז)[10] נוצרה העדפה למפלגה הנאציונליסטית. כצפוי, כל 98 המושבים של האספה הלאומית ניתנו לנציונליסטים. חוסה יולו, שהיה שר המשפטים של קויזון בשנים 1934–1938, נבחר לנשיא האספה הלאומית.

האספה הלאומית השנייה פתחה בחקיקה שחיזקה את הכלכלה. לרוע המזל, ראשית מלחמת העולם השנייה הייתה מעבר לאופק. חוקים מסוימים שהועברו על ידי האספה הלאומית הראשונה שונו או בוטלו על מנת לעמוד במציאות הקיימת[11][12]. חוק הגירה קבע מיכסה שנתית של 50 מהגרים שיורשו להיכנס מכל מדינה לפליפינים[13]. החוק השפיע בעיקר על אזרחים סינים ויפנים שנמלטו מהמלחמה הסינית-יפנית השנייה. מאחר שהחוק נגע ביחסי חוץ הוא נזקק לאישור של נשיא ארצות הברית. עם פרסום מפקד האוכלוסייה של 1939, עדכנה האספה הלאומית את חלוקת מחוזות הבחירה, שהפכו לבסיס הבחירות של 1941.

בבחירות לנשיאות 1941 קויזון ביקש להיבחר מחדש. בשנת 1940 אושרו תיקונים חוקתיים שאיפשרו לו להגיש מחדש מועמדות בבחירות לתקופה חדשה שהסתיימה בשנת 1943. בבחירות לנשיאות 1941, קוזון נבחר מחדש ברוב קולות גדול.

פליטים יהודיםעריכה

 
הנשיא מנואל קויזון (שני משמאל) ובני משפחתו והנשיא רוזוולט, וקפטן מק קריה, בוושינגטון, 1942

לפני הכיבוש היפני, בפעולה הומניטארית ראויה לציון, בשיתוף עם הנציב העליון של ארצות הברית, פול מקנט, הקלו על כניסתם לפיליפינים של פליטים יהודים שנמלטו ממשטרים פאשיסטיים באירופה. קויזון סייע גם בקידום פרויקט של יישוב מחדש של הפליטים במינדנאו, תוך כדי ביקורת מתנגדיו שהושפעו מהתעמולה הפשיסטית - שהתיישבות היהודית תהווה איום על המדינה[14].

בזמן מלחמת העולם השנייהעריכה

לאחר הפלישה היפנית לפיליפינים במהלך מלחמת העולם השנייה, הנשיא פונה לאי קורגידור, שם הוא חנך רשמית את תקופת כהונתו השנייה, לאחר מכן בהזמנת ממשלת ארצות הברית, עבר אליה, שם הקים את הממשלה הגולה בוושינגטון[15]. שם הוא כיהן גם כחבר במועצת המלחמה של האוקיינוס ​​השקט, וחתם על הצהרת האומות המאוחדות נגד מעצמות הציר, וכתב את האוטוביוגרפיה שלו, "המאבק הטוב"[16].

למרות מצב בריאותו הרעוע, פעל ברחבי ארצות הברית למען חיזוק ההבנה הציבורית למהלך המלחמה באוקיינוס השקט ולמבצעים הצבאיים בפיליפינים. כמו כן פעל להקמת חטיבת חי״ר פיליפינית בצבא ארה״ב וגייס כספים למאמץ המלחמתי האמריקאי בצורות שונות[17].

בתחילת נובמבר 1942, קויזון קיים פגישה עם הנשיא רוזוולט כדי לעצב תוכנית להקמת ועדה משותפת כדי לעצב את התנאים בפיליפינים שלאחר המלחמה. שמונה עשר חודשים לאחר מכן, הקונגרס של ארצות הברית העביר חוק ליצירת הוועדה לשיקום הפיליפינים.

 
אנדרטת הזיכרון למנואל קויזון, בעיר הנושאת את שמו.

ב־1943 נכנסה הממשלה הפיליפינית בגולה למשבר חמור. על פי חוקת 1935, תקופת כהונתו הרשמית של הנשיא קויזון הייתה אמורה לפוג ב -30 בדצמבר 1943, וסגן הנשיא סרג'יו אוסמנה אמור היה להיבחר באופן אוטומטי לנשיא. הדבר הובא לידיעתו של הנשיא קויזון על ידי אוסמנה עצמו. קויזון הודיע לאוסמנה, כי לא יהיה נבון לבצע שינוי כזה בנסיבות הזמן. באותה העת הוציא הנשיא קויזון הודעה לעיתונות בנוסח זהה. אוסמניה ביקש את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, הומר קאמינגס, אשר אישר את דעתו של אוסמנה כתואמת יותר את החוקה. אבל קויזון נשאר נחוש בדעתו. הוא ביקש את התערבות הנשיא רוזוולט, שהעדיף להתרחק מהמחלוקת, והציע שהם עצמם יפתרו את המבוי הסתום[17].

לאחר מכן כינס הנשיא קויזון ישיבת הממשלה הפילפינית, אך לא נמצא פתרון למחלוקת. בעקבות כך, ובהסכמת הממשלה, פנה קויזון לקונגרס האמריקאי להשעות את ההוראות החוקתיות הקשורות לחילופי הנשיאים עד לאחר שהפיליפינים תשוחרר מהיפנים. בנובמבר 1943, אישר בית הנבחרים האמריקאי את ההצעה הזאת.

מוותעריכה

קויזון סבל משחפת ובילה את שנותיו האחרונות בבתי חולים. בקיץ 1944 הוא היה בבית מרפא באזור ניו יורק, שם מת ב -1 באוגוסט. הוא נקבר תחילה בבית הקברות הלאומי בארלינגטון. גופתו הובאה מאוחר יותר ונקברה מחדש במנילה בבית הקברות מנילה צפון ב -17 ביולי 1946. לבסוף הועברו עצמותיו אל העיר קויזון ונקברו לרגלי אנדרטת הזיכרון ב -19 באוגוסט 1979[18].

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מנואל קויזון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Office of History and Preservation, United States Congress. (n.d.). Quezon, Manuel Luis, (1878–1944). Biographical Directory of the United States Congress. Retrieved September 30, 2010.
  2. ^ Reyes, Pedrito (1953). Pictorial History of the Philippines.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Molina, Antonio M. (1961). The Philippines Through the Centuries (Print ed.). Manila: University of Sto. Tomas Cooperative.
  4. ^ "Commonwealth Act No. 20". Official Gazette of the Republic of the Philippines. Archived from the original on 24 March 2018. Retrieved 25 March 2019.
  5. ^ "C.A. No. 459: An Act Creating the Agricultural and Industrial Bank". The Corpus Juris. 9 June 1939. Archived from the original on 18 August 2018. Retrieved 25 March 2019.
  6. ^ 6.0 6.1 Manapat, Carlos, et al. Economics, Taxation, and Agrarian Reform. Quezon City: C&E Pub., 2010.Print.
  7. ^ "Act No. 4054". Chan Robles Virtual Law Library. Archived from the original on 23 January 2018. Retrieved 25 March 2019.
  8. ^ 8.0 8.1 Manapat, Carlos, et al. Economics, Taxation, and Agrarian Reform. Quezon City: C&E Pub., 2010.Print.
  9. ^ 9.0 9.1 Molina, Antonio. The Philippines: Through the centuries. Manila: University of Sto. Tomas Cooperative, 1961. Print.
  10. ^ "Block voting". Philippine Daily Inquirer. Retrieved 10 September 2012.
  11. ^ Commonwealth Act (CA) No. 494 amended CA 444 "Eight Hour Law" authorizing the President to suspend the law.
  12. ^ "C.A. No. 494: An Act to Authorize the President of the Philippines to Suspend, Until We Date of Adjournment of the Next Regular Session of the National Assembly Either Wholly or Partially the Operation of Commonwealth Act Numbered Four Hundred and Forty-Four, Commonly Known as the Eight-Hour Labor Law". The Corpus Juris. 30 September 1939. Archived from the original on 25 March 2019. Retrieved 25 March 2019
  13. ^ "Commonwealth Act No. 613". Chan Robles Virtual Law Library. Archived from the original on 10 December 2018. Retrieved 25 March 2019.
  14. ^ Berger, Joseph (14 February 2005). "A Filipino-American Effort to Harbor Jews Is Honored". Nytimes.com. Retrieved 25 April 2018.
  15. ^ 1st Lt William Haddock Campbell, USAAF, received the DSC for his role as co-pilot in the evacuation of the Philippine president from the Philippines, as reported in a local Chicago newspaper, The Garfieldian, 1 April 1943
  16. ^ Quezon, Manuel L. (1946). The Good Fight.
  17. ^ 17.0 17.1 Molina, Antonio. The Philippines: Through the centuries. Manila: University of Sto. Tomas Cooperative, 1961. Print.
  18. ^ Manuel Luis Quezon at Find a Grave