מנזר אלקובאסה

מנזר אלקובאסה
Mosteiro de Alcobaça
	חזית מנזר אלקובאסה
	חזית מנזר אלקובאסה
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1989, לפי קריטריונים 1 ו-4
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1989, לפי קריטריונים 1 ו-4
מידע כללי
סוג	מנזר ציסטרציאני, מורשת תרבותית
כתובת	Alcobaça
מיקום	Alcobaça e Vestiaria
מדינה	פורטוגל
מבקרים בשנה	193,881 (נכון ל־2022)
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1187
תאריך פתיחה רשמי	1187
תאריך פירוק	1833
סגנון אדריכלי	אדריכלות גותית
מידות
שטח	85.78 הקטאר
קואורדינטות	39°32′54″N 8°58′48″W / 39.548333°N 8.98°W
	www.mosteiroalcobaca.pt
	(למפת פורטוגל רגילה) ליסבון פורטו בראגה סטובל קוימברה לייריה פארו אבורה ספרד האוקיינוס; האטלנטי; מנזר אלקובאסה

מנזר סנטה מריה דה אלקובאסה (בפורטוגזית: Mosteiro de Santa Maria de Alcobaça) הוא מתחם נזירי קתולי השוכן בעיירה אלקובאסה (אנ'), במרכז פורטוגל, כ-120 קילומטרים צפונית לליסבון. המנזר הוקם בשנת 1153 על ידי המלך הפורטוגלי הראשון, אפונסו אנריקש, ועתיד לפתח קשר הדוק עם המלוכה הפורטוגלית לאורך ההיסטוריה בת שבע מאות שנים.

הפנתאון המלכותי של מנזר אלקובאסה. הקבר בחזית המעוטר בשליחים שייך למלכה אוחאקה.

קמרון בסגנון גותיקה מנואלינית וכניסה לחדר תשמישי הקדושה.

הכנסייה והמנזר היו המבנים הגותיים הראשונים בפורטוגל, ויחד עם מנזר סנטה קרוז (אנ'), המנזר האוגוסטיני העתיק יותר בקוימברה, זה היה אחד המנזרים החשובים של ימי הביניים בפורטוגל. בשל הרלוונטיות האמנותית, התרבותית וההיסטורית שלו, הוא נוסף לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בשנת 1989.^[1]^[2]

היסטוריה

מנזר אלקובאסה הוא אחד המבנים הראשונים הקשורים למסדר הציסטרציאני בפורטוגל. הוא נוסד בשנת 1153 כמתנה מהמלך הפורטוגלי הראשון, אפונסו הראשון או אפונסו אנריקש (1112–1185) לברנאר מקלרבו,^[3] לאחר שהמלך כבש את העיר סנטרם (אנ') מהמורים במרץ 1147. הבסיס של המנזר היה חלק מאסטרטגיה רחבה יותר של המלך אפונסו הראשון להגדיר את סמכותו ולקדם את הקולוניזציה של אדמות שנכבשו זמן קצר קודם לכן מהמורים במהלך ה"רקונקיסטה קריסטה" או הרקונקיסטה.

הבנייה החלה בשנת 1178, כ-25 שנים לאחר שהנזירים הציסטרציאנים הראשונים התיישבו באזור אלקובאסה. בתחילה הנזירים גרו בבתי עץ, והם עברו למנזר החדש שנבנה רק בשנת 1223.^[3] כנסיית המנזר עצמה הושלמה ב-1252. הכנסייה והמנזר הסמוך הם הדוגמאות המוקדמות ביותר לאדריכלות גותית אמיתית בפורטוגל, והכנסייה עצמה הייתה הגדולה ביותר בפורטוגל בזמן השלמתה.^[3] בסוף המאה ה-13 הושלמה הבנייה של מתחם גדול זה בתקופת ימי הביניים, כאשר המלך דיניש הראשון (1261–1325) הורה על בנייתו של הקלויסטר הגותי, הידוע גם כקלויסטר הדממה.

הנזירים הקדישו את חייהם למדיטציה דתית, ויצרו כתבי יד מוארים (אנ') בסקריפטוריום. הנזירים מהמנזר כתבו את ההיסטוריה המהימנה המוקדמת של פורטוגל בסדרת ספרים. הספרייה באלקובאסה הייתה אחת מספריות ימי הביניים הפורטוגזיות הגדולות ביותר, אך היא נבזזה על ידי הצרפתים שפלשו לפורטוגל במסגרת מלחמת חצי האי ב-1810, ופריטים רבים נגנבו בהתפרעות אנטי-כנסייתיות ב-1834, כאשר המסדרים הדתיים בפורטוגל פורקו. שרידי ספריית המנזר, כולל מאות כתבי יד מימי הביניים, נשמרים היום בספרייה הלאומית של פורטוגל (אנ') בליסבון.

במהלך ימי הביניים הפך המנזר במהירות לכוח פוליטי רב עוצמה ובעל השפעה בתוך ממלכת פורטוגל. המנזר היה בעלים של שטחי חקלאות נרחבים אותם פיתח, ולאב המנזר הייתה השפעה על אזור נרחב. בית ספר ציבורי נפתח בשנת 1269. ניתן לאמוד את חשיבותו של המנזר בעובדה שמלכים רבים נקברו כאן במאות ה-13 וה-14. המלכים אפונסו השני ואפונסו השלישי ומלכותיהם אוחאקה מקסטיליה (אנ') וביאטריס מקסטיליה (אנ') קבורים כאן, כמו גם המלך פדרו הראשון ופילגשו, אינש דה קשטרו (אנ'), שנרצחה בהוראת אביו של פדרו, המלך אפונסו הרביעי. לאחר שהוכתר למלך, הזמין פדרו שני קברים גותיים מפוארים עבורו ועבור הפילגש שלו, ואת שניהם עדיין ניתן לראות בתוך כנסיית המנזר.^[2]

בתקופת שלטונו של מנואל הראשון, נוספה קומה שנייה לקלויסטר ונבנה חדר תשמישי הקדושה חדש, בעקבות הסגנון הפורטוגזי הגותי המאוחר האופייני המכונה "גותיקה מנואלינית". המנזר הורחב עוד במאה ה-18, עם הוספת קלויסטר ומגדלים חדשים לכנסייה, אם כי המבנה מימי הביניים השתמר ברובו. בתקופת הבארוק, הנזירים התפרסמו בזכות פסלי החימר שלהם, רבים מהם עדיין נמצאים בתוך המנזר. אריחים וקישוטי מזבח (אנ') משוכללים השלימו את עיטור הכנסייה.

רעידת האדמה הגדולה בליסבון בשנת 1755 לא גרמה לנזק משמעותי למנזר, אף על פי שחלק מחדר תשמישי הקדושה וכמה מבנים קטנים יותר נהרסו. נזק גדול בהרבה נגרם על ידי פלישת כוחות צרפת בשנים הראשונות של המאה ה-19 במהלך מלחמת חצי האי, חלק מהמלחמות הנפוליאוניות. בנוסף לביזת הספרייה, הם שדדו את הקברים וגנבו ושרפו חלק מהקישוט הפנימי של הכנסייה. ב-1834, עם פירוק המנזרים בפורטוגל (אנ'), עזבו אחרוני הנזירים את המנזר.

מנזר אלקובאסה סווג כמונומנט לאומי ב-1 בינואר 1907 ונכלל באזור ההגנה המיוחד ב-16 באוגוסט 1957.^[4]

אמנות ואדריכלות

מנזר אלקובאסה נבנה בסגנון גותי מוקדם, ומייצג את הגעתו של סגנון זה לפורטוגל. הכנסייה ומבנים מרכזיים אחרים נבנו משנת 1178 ועד סוף המאה ה-13. הכנסייה נחנכה בשנת 1252. בהתאם לכללי המסדר הציסטרציאני, המבנים המקוריים של המנזר נבנו בקווים ארכיטקטוניים ישרים, ללא כל עיטור מלבד עיטורי חלק מכותרות העמודים ופסל של מריה הבתולה.

המבנה מבחוץ

לחזית הראשית של המנזר יש שני אגפים בסגנון פשוט עם הכנסייה באמצע. חזית הכנסייה היא שילוב של סגנונות: השער הראשי וחלון הרוזטה שמעל היו חלק מהכנסייה המקורית, בעוד שהפסלים ושני המגדלים באגפים נוספו בתחילת המאה ה-18. בקירות הצדדיים של הכנסייה יש שינות ובאפסיס יש שמונה תמיכות דואות כדי לתמוך במשקל הקמרון של האפסיס, מאפיין אופייני לאדריכלות הגותית.

פנים הכנסייה

האדריכל (ים) הראשונים של הכנסייה, כנראה ממוצא צרפתי, חיקו את התכנון של מנזר קלרבו (כיום הרוס ברובו), אשר הוקם על ידי ברנאר מקלרבו בשנת 1115. הכנסייה היא בניין בצורת צלב לטיני עם זרועות טרנספט בולטות ושלוש מעברים. המעברים הצדדיים של הספינה גבוהים (20 מטר) כמו הספינה המרכזית, שיחד עם רוחבה הצר היחסית של הכנסייה (17 מטר) ואורכה הגדול (106 מטר) משדרים רושם של מונומנטליות. אלקובאסה נותרה, לאחר 800 שנה, הכנסייה הפורטוגזית הגדולה ביותר. הדגש על הגובה בבניין הוא מאפיין גותי טיפוסי.

העמודים והקירות נטולי עיטור, כנדרש בכנסיות ציסטרציאניות, ופנים הכנסייה מואר מאוד על ידי שורות של חלונות בקירות וחלונות רוזטה בחזית הראשית ובזרועות הטרנספט. הקפלה הראשית, כמו זו של קלרבו, מוקפת בגלריה (אמבולטוריום) ויש בה סדרה של קפלות שקורנות ממנה. המעברים מכוסים בקמרון גותי פשוט.

קברים מלכותיים

בטרנספט של הכנסייה ממוקמים קברי המלך פדרו הראשון ופילגשו, אינש דה קשטרו (אנ'), שנרצחה ב-1355 בהוראת אביו של פדרו, המלך אפונסו הרביעי. לאחר שהפך למלך הורה פדרו להעביר את שרידיה של אהובתו לקברה באלקובאסה, ולפי אגדה פופולרית, הכתיר אותה כמלכת פורטוגל והורה לחברי בית המשפט לחלוק לה כבוד על ידי נשיקת ידה המרקיבה.

צמד הקברים המלכותיים האלה באלקובאסה, שיוצריהם אלמונים, הם בין היצירות הטובות ביותר של פיסול גותי בפורטוגל. הקברים נתמכים על ידי אריות, במקרה של המלך, וחצי-גברים חצי-בהמות, במקרה של אינש, ושניהם נושאים את הדמויות השוכבות של הנפטר בסיוע קבוצת מלאכים. דפנות קברו של פדרו מעוטרות בצורה מפוארת בתבליטים המציגים סצנות מחייו של ברתולומאוס הקדוש, כמו גם סצנות מחייהם של פדרו ואינש. קברה מעוטר בסצנות מחייו של ישו, כולל הצליבה, ועם יום הדין.

הקפלה של ברנאר הקדוש

קפלה זו, הממוקמת בצד הדרומי של הטרנספט, כוללת קבוצה פיסולית המתארת את "מותו של ברנאר הקדוש", אחת היצירות הטובות ביותר שהכינו נזירי אלקובאסה מהמאה ה-17. בכל צד של הקפלה קבורים המלכים אפונסו השני ואפונסו השלישי.

הפנתאון המלכותי

מהזרוע הימנית של הטרנספט מגיעים לפנתאון המלכותי, חדר שנבנה בסוף המאה ה-18 בסגנון התחייה הגותית, בהיותו הארכיטקטורה הנאו-גותית הקדומה ביותר בפורטוגל.

בפנתאון המלכותי ישנם הקברים מהמאה ה-13 של שתי מלכות פורטוגל, אוחאקה מקסטיליה וביאטריס מקסטיליה, שהיו נשואות בהתאמה למלכים אפונסו השני ואפונסו השלישי. ישנם קברים קטנים יותר של נסיכים לא מזוהים. הקבר המרשים ביותר הוא זה של המלכה אוחאקה (מתה ב-1220), קבר מעוטר עשיר בסגנון רומנסקי מאוחר. תבליט המראה את המלכה נראה מעל הקבר, והצדדים מעוטרים בשליחים מתחת לגלריה מקושתת עגולה. תבליטים אחרים מראים את המלך, מוקף בילדיהם, אבלים על המלכה המנוחה, כמו גם ישו מוקף במנדורלה (אנ') וסמלי ארבעת המבשרים. קברים אחרים מעוטרים בשפע בערבסקות בסגנון מודחאר-רומנסקי, כמו גם בשליחים.

חדר תשמישי הקדושה

מהאמבולטוריום ניתן להגיע אל חדר תשמישי הקדושה של הכנסייה. חדר תשמישי הקדושה נבנה בסגנון גותיקה מנואלינית בתחילת המאה ה-16, אך היה צורך לבנותו מחדש לאחר רעידת האדמה של 1755. המסדרון המוביל אל חדר תשמישי הקדושה, מכוסה בקמרון צלעות מנואליני מרהיב, והשער אל חדר תשמישי הקדושה שרדו את רעידת האדמה. השער ממוסגר על ידי ענפי צמחים שזורים זה בזה הנושאים את שלט האצולה של פורטוגל.

חדר המלכים

בחדר זה, הממוקם קרוב לכניסה לכנסייה, יש סדרה של פסלים מהמאה ה-17–18 המייצגים את מלכי פורטוגל. הקירות מעוטרים באריחים מהמאה ה-18 בכחול-לבן המספרים את ההיסטוריה של מנזר אלקובאסה, מאז הקמתו על ידי המלך הפורטוגלי הראשון, אפונסו אנריקש.

אולם השינה

אולם השינה הוא חדר גותי גדול שבו ישנו הנזירים יחד; רק אב המנזר הורשה לקבל חדר משלו. במאה ה-16 החלל חולק לתאים בודדים. בשנות ה-30 נהרסו קירות התאים.

הרפקטוריום

הרפקטוריום היה החדר שבו אכלו הנזירים את ארוחותיהם מדי יום. בזמן שהם אכלו, אחד הנזירים קרא בקול קטעים מהביבליה מדוכן המטיף, שבאלקובאסה היה מוטמע באחד הקירות. הגישה לדוכן נעשית דרך גלריה מקושתת עם גרם מדרגות. הדוכן הוא אחד המבנים האדריכליים ההרמוניים ביותר של המנזר. בדומה לאולם השינה, גם ברפקטוריום יש עמודים רבים המפרידים בין מעברים והוא מכוסה בקמרון צלעות בסגנון גותי מוקדם.

קלויסטר הדממה

הקלויסטר של המנזר נבנה בתקופת שלטונו של המלך דיניש הראשון ובחסותו. זהו אחד מהקלויסטרים הציסטרסיאניים הגדולים באירופה. העמודים שלו מעוטרים בכותרות עם מוטיבים של בעלי חיים וצמחים. הבנאי היה האדריכל הפורטוגלי דומינגו דומינגש (Domingo Domingues). באולם המזרקה הגותי יש אגן מים אלגנטי מתקופת הרנסאנס, המעוטר במוטיבים מתקופת הרנסאנס, כולל הסמל של המנזר. הקומה השנייה של הקלויסטר, בסגנון מנואליני כפי שמתגלה בעמודים המפותלים האופייניים לו, נבנתה בתחילת המאה ה-16.

בית המועצה

בית המועצה הוא חדר שבו התכנסו הנזירים כדי לדון בענייני היומיום הנוגעים למנזר, והיה החדר החשוב ביותר אחרי הכנסייה. ההתכנסות היומית שלהם התחילה בהאזנה לקריאת פרק מתקנון בנדיקטוס הקדוש. הכניסה לבית המועצה היא דרך שער בסגנון רומנסקי עם שני חלונות דומים בכל צד. החדר מלא כעת בפסלי בארוק שיצרו הנזירים עבור הקפלה הראשית של הכנסייה.

מטבח

מטבח המנזר נבנה וחופה באריחים באמצע המאה ה-18. הארובה המרכזית עצומה, נתמכת בשמונה עמודי ברזל. מים ודגים טריים הופנו מהנהר אלקואה (אנ') אל האגן במטבח דרך תעלה שנבנתה במיוחד.