מוסתערבים

(הופנה מהדף מסתערבים (עדה))

מוּסְתערבּיםעברית: מִסְתַּעַרְבִים, בערבית: اليهود المستعربة) היה כינוי לקהילות יהדות המזרח העתיקות ודוברות הערבית שחיו בצפון אפריקה, במזרח התיכון, ובארץ ישראל, אשר ישבו בארצות אלו לפני המאה ה-15. הכינוי נטבע על ידי יהודים ספרדים (וגם מפורטוגל) דוברי-לאדינו שהשתכנו בארצות ערב לאחר גירוש ספרד, מאחר שבעיניהם, דמו יהודי המזרח המקוריים בתרבותם לשכניהם הערביים.

בתחילה חיו אלה לצד אלה בקהילות ובבתי כנסת נפרדים אך הנטייה הטבעית של שתי הקהילות היהודיות הללו להיטמע אחת בשנייה הביאה לכך שבסופו של דבר יהודי ספרד ויהודי המזרח החלו להתערבב אלה באלה, וגם לאחד בין הלכותיהם, למרות שנשתמרו בעיקר נוסח התפילה ומנהגיהם של יהדות ספרד.

עדויות לכך אפשר למצוא ברוב המדינות דוברות הערבית דאז.

בארץ ישראלעריכה

בארץ ישראל נמצאו מוסתערבים בירושלים ובצפת ובישובים בגליל כמו פקיעין, עלמא, סכנין וכפר יסיף, שהיישוב היהודי בהם לא פסק מימי חורבן בית שני. אחרי חורבן הבית נשארו בארץ ישראל "כפרים עבריים רבים ויושביהם עיבדו את האדמה". הם החזיקו מעמד בתקופות הערבית והצלבנית. רק בתקופה העות'מאנית הוכרחו חלק מהיהודים לעזוב את הכפרים ונאלצו למכור את אדמתם לשכניהם הערבים.[1]

האזכור הראשון העוסק ביחסים שבין המוסתערבים לבין עדות אחרות בארץ ישראל, נמצא בשו"ת מהר"י איסרלן, רב בנוישטאדט שליד וינה. אל רב זה נשלחה שאלה על ידי יהודי שנדר לעלות לארץ-ישראל, חזר בו וביקש התרה מהנדר, בטענה העולה מדברי תשובתו של הרב:

"מה שכתבת לי עוד מעלותך לארץ צבי ולעיר הקודש . . . אמנם שמענו כמה פעמים שיש לשם בני ברית מערביים נחשבים לרשעים גמורים מוסרים מפורסמים והם טורדים ומבלבלים האשכנזים שהם שומרי תורה."

לפי המחקר, מערביים אלו אינם יהודים מוגרבים, אלא מוסתערבים שבקשו לשמור על מעמדם והבלעדיות שהייתה להם באותה תקופה כנציגי היהודים אל מול השלטון הממלוכי.[2][3]

בשלהי התקופה הממלוכית היו המוסתערבים רוב מכריע באוכלוסייה היהודית.

בעת התעוררות היישוב היהודי בירושלים ובצפת, בשנת 1516, אחת העדות בעיר הייתה של מוסתערבים ובראשם שייח' (זקן) יצחק. יחד עמם מוזכרות העדות הנוספות: רב הספרדים - ר' דוד שושן, רב האשכנזים - יוסף קולון.[4] אזכורים מאותה התקופה מציינים מחלוקות בין המוסתערבים לעדות האחרות, בעיקר עדת הספרדים על רקע כלכלי וייצוג נאות מול השלטונות.[5]

העדות האחרונה הקיימת על ההגמוניה של המוסתערבים בירושלים היא משו"ת לוי בן חביב (הרלב"ח) מ-1524.[6]

רבה של קהילת המערבים בצפת, רבי יששכר אבן סוסאן, מספר כי בדורות שקדמו לו אירע בעיר מיזוג בין המערבים - יוצאי צפון אפריקה - לבין המוסתערבים יושבי הארץ הקדמונים:[7]

"ואנו קהל המערביים יצ"ו שבצפת תוב"ב נהגנו כתושבים יצ"ו, כקדמונינו שהיו תמיד מתפללין עמהם קהל אחד בכנסת אחת, מנהג אחד."

על קיומם בגליל מעיד רבי משה באסולה, מחכמי איטליה, שעלה לרגל לארץ ישראל ושהה בה ובסביבתה (סוריה וקפריסין) למעלה משנה ומחצה (1521-1523) וחגג את חג הפסח של שנת רפ"ב (1522) בצפת ובסביבתה. בח' בניסן הגיע לצפת, "ולקחתי בית מעין זייתון ואשב שם". בחול המועד טייל במקומות הקדושים שבקרבת צפת, והיה בכפר ענן, שם מצא כ-30 משפחות של "קהל מסתערבים" (יושבי הארץ מדור דור)".[8]

בראשית ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ הופיעו במושבות יהודים בלבוש ערבי, אשר דברו ערבית שוטפת והציגו עצמם בתור יהודים. ביניהם היה אחד משישה השומרים הראשונים של פתח תקווה.

במרוקועריכה

בעיר פאס שבמרוקו התקיימה קהילה של מוסתערבים, או בשמה הנפוץ "קהילת התושבים", שהרכיבה את התושבים הוותיקים שאליהם הצטרפו יוצאי סביליה שבדרום ספרד.[9] הקהילה התקיימה לצד הקהילה הספרדית הקסטיליאנית החל מזמן גירוש ספרד ועד לעליה לארץ. מהמנהיגים הבולטים של הקהילה היה רבי חיים גאגין, יליד העיר, שעבר לקסטליה ושם למד אצל רבי יוסף עוזיאל. בעקבות גירוש ספרד הוא שב לפאס ובין השנים ה'רפ"ו - ה'רצ"ה הנהיג את הקהילה, ואף ניהל פולמוס בעניין הנפיחה, בה היו חלוקות שתי הקהילות. במשך מאות שנים הניגו את הקהילה רבני משפחת אבן דנאן ובראשם רבי סעדיה שהיה אף הוא ממגורשי ספרד ומוצא אבותיו ממרוקו. לקהילה היה בית כנסת בשם צלאת אל פאסיין הנחשב לעתיק ביותר במרוקו, בו הם שמרו בקנאות על נוסח התפילה הקדום של צפון אפריקה ועל מנהגיה, כאשר מאוחר יותר את מנהגיהם ייצג הסידור "אהבת הקדמונים" (ירושלים, תרמ"ט).

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ל.חזן וי.פלר בספרם דברי ימי הציונות, הוצאת קריית ספר, תשי"א
  2. ^ מהר"י איסרליין, תרומת הדשן- פסקים וכתבים, ויניציאה רע"ט, סימן פח : ולהלן, עמ' 85.
  3. ^ ארד, היהודים המוסתערבים.
  4. ^ אוצר ישראל הערך ירושלים
  5. ^ בין ספרדים למוסתערבים, איל דודסון
  6. ^ שו"ת הרלב"ח דפוס צילום, ירושלים תשל"ה, סימן כה.
  7. ^ רבי יששכר בן סוסאן, ‏תקון יששכר', ונציה, ה'של"ט, דף סא עמוד א, באתר HebrewBooks.
  8. ^ אברהם יערי במאמרו פסחים של עולים ועולי רגלים בא"י
  9. ^ ראו בדף פולמוס הנפיחה.