מרטיאנוס קפלה
מרטיאנוס מינאוס פליקס קפלה (Martianus Minneus Felix Capella) היה סופר פרוזה לטינית של העת העתיקה המאוחרת (פעל בסביבות השנים 410 – 420), אחד המפתחים המוקדמים ביותר של מערכת שבע האמנויות החופשיות שבנו את החינוך של ימי הביניים המוקדמים. חיבורו היחיד הוא De nuptiis Philologiae et Mercurii ("על נישואי הפילולוגיה ומרקוריוס"), המכונה גם De septem disciplinis ("על שבע הדיסציפלינות").
 | |
| לידה |
360? M'Daourouch, אלג'יריה  |
|---|---|
| פטירה |
428? (בגיל 68 בערך) |
| שם לידה |
Martianus Mineus Felix Capella |
| מדינה |
האימפריה הרומית המערבית |
| שפות היצירה |
לטינית |
| יצירות בולטות |
The Marriage of Mercury and Philology |
  | |
חייו עריכה
על פי קאסיודורוס, מרטיאנוס היה יליד מדאורה (אנ') - שהייתה עיר הולדתו של אפוליוס[1] - בפרובינקיה הרומית אפריקה (כיום סוק אהראס, אלג'יריה). נראה שהוא עבד כעורך-דין בקרתגו הרומית.[1]
מרטיאנוס היה פעיל במהלך המאה ה-5,[1] וכתב לאחר ביזת רומא (אנ') על ידי אלאריק הראשון בשנת 410, אותה הוא מזכיר, אך ככל הנראה לפני כיבוש צפון אפריקה על ידי הוונדלים בשנת 429.[2]
החיבור De nuptiis עריכה
חיבורו האנציקלופדי היחיד, De nuptiis Philologiae et Mercurii ("על נישואי הפילולוגיה ומרקוריוס"), המכונה גם De septem disciplinis ("על שבע הדיסציפלינות") או ה"סטיריקון" (Satyricon), הוא אלגוריה דידקטית משוכללת כתובה בתערובת של פרוזה ושירה מרומזת, פרוסימטרום (אנ') בסגנון הסאטירות המניפיות (אנ') של וארו. הסגנון מכביר מילים ומעורב, עמוס מטפורה וביטויים ביזאריים.[1] לספר הייתה חשיבות רבה בהגדרת הנוסחה הסטנדרטית של למידה אקדמית מהאימפריה הרומית הנוצרית של המאה ה-5 ועד לרנסאנס של המאה ה-12. נוסחה זו כללה אהבה של ימי הביניים לאלגוריה (בפרט האנשות) כאמצעי להצגת ידע, ובניית למידה זו סביב שבע האומנויות החופשיות.
מרטיאנוס מציג לעיתים קרובות השקפות פילוסופיות המבוססות על נאופלאטוניזם, האסכולה האפלטונית לפילוסופיה, אותה החלו פלוטינוס וחסידיו. בדומה לבן-זמנו מקרוביוס, שיצר גם הוא יצירה מרכזית בנושא הדת הרומית הקלאסית, מרטיאנוס לעולם אינו מזהה ישירות את ההשתייכות הדתית שלו עצמו. חלק גדול מיצירתו מתרחש בצורה של דיאלוג, והשקפותיהם של בני השיח אינן בהכרח מייצגות את דעתו של המחבר עצמו.
הספר, המקיף בקיצור את התרבות הקלאסית המצומצמת של זמנו, הוקדש לבנו. סיפור המסגרת שלו בשני הספרים הראשונים מתייחס לחיזור ולחתונה של מרקוריוס (עיסוק אינטליגנטי או תועלתני), שנדחה על ידי "חכמה", "חיזוי" וה"נפש", עם "פילולוגיה" הבתולה (למידה, או באופן מילולי יותר, אהבת אותיות ולימוד), שנעשה בן אלמוות תחת חסות האלים, המוזות, המעלות הקרדינליות (אנ') והחאריטות. הכותרת מתייחסת לאיחוד האלגורי של העיסוק התועלתני מבחינה אינטלקטואלית (מרקוריוס) בלמידה, דרך אמנות האותיות (פילולוגיה).
בין מתנות החתונה, הן שבע משרתות עבור פילולוגיה. אלו הן שבע האמנויות החופשית: דקדוק (אישה זקנה עם סכין כדי לחתוך טעויות דקדוקיות של ילדים), דיאלקטיקה, רטוריקה (אישה גבוהה עם שמלה מעוטרת בצורות ביטוי וחמושה כדי לפגוע ביריבים), גאומטריה, אריתמטיקה, אסטרונומיה והרמוניה מוזיקלית. פרנסיס ייטס מעירה כי דימויים אלה תואמים במידה רבה את הכללים של יצירת תמונות לזיכרון מלאכותי. כל אחת מהאמנויות המוצגות, נותנת אקספוזיציה של עקרונות המדע שהיא מייצגת, ובכך הן מספקות סיכום של שבע האמנויות החופשיות. שתי אמנויות אחרות, אדריכלות ורפואה, נכחו בחגיגה, אך מכיוון שהן עוסקות בדברים ארציים, הן היו צריכות לשתוק בחברת האלוהויות השמימיות.[2]
כל ספר הוא הפשטה או אוסף של מחברים קודמים.[2] הטיפול בנושאים שייך למסורת שחוזרת ל"דיסציפלינות" של וארו, ואפילו לרמיזה האגבית של וארו לארכיטקטורה ורפואה, שבימיו של מרטיאנוס קפלה היו אומנויות של מכניקה, חומר לעבדים חכמים אך לא לסנאטורים. תוכנית הלימודים הרומית הקלאסית, שהייתה אמורה לעבור - בעיקר דרך ספרו של מרטיאנוס קפלה - לתקופה של ימי הביניים המוקדמים, שונתה אך כמעט ולא חוללה בה מהפכה על ידי הנצרות. חלקי השירה, בכללותם נכונים ובנויים קלאסית, מחקים את וארו.[1]
בספר השישי, "גאומטריה", קפלה מתאר את סביבתה של ארץ ישראל: "סוריה, מובחנת על ידי שמות רבים. היא נקראת פלשתינה היכן שהיא סמוכה לערביה, ויהודה ופיניקיה... שם נמצאת אפולוניה הפלשתינאית. מעבר לאדום ושומרון משתרע השטח רחב הידיים של יהודה. החלק של יהודה הסמוך לסוריה נקרא גליל; הוא נפרד מהחלקים האחרים של יהודה על ידי נהר הירדן העולה ממעיין פניאס... הרמה השנייה [?] של יהודה ליד ירושלים, בצד זה חמי קלירוהי. במערב האיסיים, החיים ללא קיום יחסי מין וכל התאוות. מכאן מעט פנימה מבצר מצדה, שם גבול יהודה; לשם מחובר הדקאפוליס, הנקרא כך משום מספר הערים שבו". תיאור זה משקף את מקורותיו של קפלה: פליניוס הזקן וסולינוס.[3]
הספר השמיני מתאר מודל אסטרונומי גאוצנטרי מתוקן, בו כדור הארץ נמצא במנוחה במרכז היקום וסובבים סביבו הירח, השמש, שלושה כוכבי לכת והכוכבים, ואילו מרקורי (כוכב חמה) וונוס (נוגה) מקיפים את השמש. השקפה זו זכתה לשבחים על ידי קופרניקוס בספר הראשון של חיבורו De revolutionibus orelium coelestium (אנ').
השפעה עריכה
ניתן להבין בצורה הטובה ביותר את מרטיאנוס קפלה במונחי המוניטין של ספרו. לאורך כל ימי הביניים המוקדמים, היצירה נקראה, נלמדה וקיבלה פרשנות, והיא עיצבה את החינוך האירופאי בתקופה זו ובתקופת הרנסאנס הקרולינגי.
כבר בסוף המאה ה-5, אפריקאי אחר, פולגנטיוס (אנ'), חיבר יצירה שעוצבה על פי יצירתו של קפלה.[2] באמצע המאה ה-6, סקורוס ממור פליקס, מרצה לרטוריקה, קיבל את הטקסט ברומא,[2] והתכוון להפיק ממנו מהדורה. הערה שנכתבה על ידו, שנמצאת בסוף ספר הראשון (או בספר השני בכתבי יד רבים) על כך שהוא עבד "מאקזמפלארים משובשים ביותר", מעידה כי בערך בשנת 534 הטקסט הצפוף והמפותל של De nuptiis כבר נעשה משובש ללא תקנה על ידי שגיאות סופרים. גרארדוס ווסיוס (אנ') הבין בטעות מהערה זו, כי מרטיאנוס עצמו היה פעיל במאה ה-6, מה שהוליד תפיסה שגויה ארוכת שנים לגבי התארוך של מרטיאנוס. מייקל וינטרבוטום (Michael Winterbottom) מציע כי עבודתו של סקורוס עשויה להיות הבסיס לטקסט שנמצא ב"כמות מרשימה של ספרים ששרדו" מהמאה ה-9. סופר נוסף מהמאה ה-6, גרגוריוס מטור, מעיד שהיצירה הפכה למעשה לספר הדרכה לבית ספר.[2]
במחקרו משנת 1959 קטלג סי. לאונרדי (C. Leonardi) 241 כתבי יד קיימים של היצירה, המעידים על הפופולריות שלה במהלך ימי הביניים. היא זכתה לפרשנות בשפע: על ידי ג'ון סקוטוס, הדוארדוס (אנ'), אלכסנדר נקאם (אנ'), ורמיגיוס מאוקסר (אנ').[2] במאה ה-11 תרגם הנזיר הגרמני נוטקר לבאו (אנ') את שני הספרים הראשונים לגרמנית גבוהה עתיקה (אנ').[1] מרטיאנוס המשיך למלא תפקיד מרכזי בהעברת למידה עתיקה עד עלייתה של מערכת למידה חדשה שהתבססה על אריסטוטליאניזם (אנ') סכולסטי. בסוף המאה ה-13, עדיין נזקף לזכותו של מרטיאנוס שהוא היה "הגורם היעיל" לחקר האסטרונומיה.
מהדורת הדפוס הראשונה של De nuptiis, בעריכת פרנציסקוס ויטאליס בודיאנוס, נדפסה בויצ'נצה בשנת 1499.[1] התאריך המאוחר יחסית של ההוצאה בדפוס, כמו גם המספר הצנוע של המהדורות שיצאו מאוחר יותר, הם סמן לירידה בפופולריות של היצירה, למעט היותה חלוץ חינוכי יסודי באמנויות החופשיות. במשך שנים רבות המהדורה הסטנדרטית של היצירה הייתה זו של א. דיק (A. Dick, Teubner, 1925), אולם ג'יי וויליס (J. Willis) הפיק מהדורה חדשה עבור טויבנר בשנת 1983.
קישורים חיצוניים עריכה
- De nuptiis Philologiae et Mercurii (בלטינית)
- Martianus Capella, באנציקלופדיה הקתולית, בויקיטקסט באנגלית
- מרטיאנוס קפלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Capella, Martianus Minneus Felix, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, בויקיטקסט באנגלית
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Martianus Capella, באנציקלופדיה הקתולית
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem 1980, Vol.2, CXLVIII. Martianus Capella, pp. 651-652. De Nuptiis Philologiae et Mercurii, VI (De Geometria), 678-679