מריה גופרט-מאייר
מריה גופרט-מאייר (באנגלית: Maria Goeppert-Mayer; 28 ביוני 1906 – 20 בפברואר 1972) הייתה פיזיקאית אמריקאית ילידת גרמניה, זוכת פרס נובל לפיזיקה על תגליותיה בנושא מודל הקליפות של הגרעין (shell-model). היא הייתה לאישה השנייה שזכתה בפרס נובל לפיזיקה, אחרי מארי קירי. בעבודת הדוקטורט שלה, הציגה את התזה בדבר הבליעה הדו פוטונית על ידי אטומים, תזה שהוכחה לאחר מכן עם התפתחות אמצעים לאימותה בניסוי.
 | |
| לידה |
28 ביוני 1906 קטוביץ, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
20 בפברואר 1972 (בגיל 65) סן דייגו, ארצות הברית |
| ענף מדעי | פיזיקה |
| מקום מגורים | גרמניה, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות אל קמינו |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת גטינגן (1930) |
| מנחה לדוקטורט |
מקס בורן |
| מוסדות |
|
| תלמידי דוקטורט |
רוברט ג. סאקס, Steven Moszkowski |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
ג'וזף אדוארד מאייר (19 בינואר 1930–?) |
| צאצאים |
Maria Mayer |
| תרומות עיקריות | |
| התאוריה של מבנה רמות גרעין האטום | |
| חתימה |
 |
  | |
קורות חיים
עריכהראשית דרכה
עריכהגופרט-מאייר נולדה בעיר קטוביץ שבפרוסיה ב-28 ביוני 1906, הבת היחידה של פרידריך גופרט ושל אשתו מריה לבית וולף. בשנת 1910 היא עברה עם משפחתה לגטינגן כאשר אביה, פרופסור דור שישי באוניברסיטה, התמנה לפרופסור לרפואת ילדים באוניברסיטת גטינגן.
גופרט-מאייר התחנכה בההרה טכנישה בגנטיגן, בית ספר לבנות ממעמד בינוני ששאפו להשכלה גבוהה. בשנת 1921 היא החלה ללמוד בפרואנשטודיאום, בית ספר תיכון פרטי שמטרתו להכין את הבנות ללימודים באוניברסיטה. בשנת 1924 נכנסה גופרט-מאייר לאוניברסיטת גטינגן, שם למדה מתמטיקה.
מאוחר יותר החלה גופרט-מאייר להתעניין בפיזיקה, ובחרה להמשיך לדוקטורט בתחום זה בשנת 1930. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בתאוריית אפשרות הבליעה הדו-פוטונית על ידי אטומים. יוג'ין ויגנר תיאר מאוחר יותר את התזה שלה כ"יצירת מופת של בהירות ושל מוחשיות". באותו הזמן, האפשרות לאימות התזה שלה על ידי ניסוי נראתה רחוקה. פיתוח הלייזר אפשר את האימות הניסיוני הראשון בשנת 1961, כאשר התגלתה קרינה דו-פוטונית בגביש אירופיום. כיום, יחידת הבליעה הדו-פוטונית לחתך רוחב נקראת גופרט-מאייר.
בשנת 1930 נישאה גופרט-מאייר לג'וזף אדוארד מאייר. השניים נפגשו כאשר מאייר התאכסן אצל משפחת גופרט. בני הזוג עברו לארצות הברית, ארץ המוצא של מאייר, שם הוצע למאייר תפקיד של פרופסור לכימיה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. לבני הזוג נולדו שני ילדים, מריה אן ופיטר קונרד. בשנת 1931 היא חזתה תופעה של בליעה דו פוטונית.
חייה בארצות הברית
עריכהכללים מחמירים למניעת נפוטיזם מנעו מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס לשכור את גופרט-מאייר כחברת סגל, אבל היא קיבלה עבודה בתור עוזרת במחלקה לפיזיקה בעבודה עם תכתובת גרמנית. היא קיבלה משכורת נמוכה מאוד. היא לימדה כמה קורסים, ופרסמה מאמר חשוב על התפרקות בטא כפולה.
היה עניין מועט במכניקת הקוונטים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. בקיץ בשנים 1931- 1933 חזרה גופרט-מאייר לגנטיגן כדי לעבוד עם הבוחן שלה לשעבר על כתיבת מאמר להנדבוך דר פיזיק. זה נגמר כאשר המפלגה הנאצית עלתה לשלטון ב-1933, ואנשי אקדמיה רבים איבדו את מקום עבודתם. גופרט-מאייר נעשתה מעורבת במאמצי סיוע לפליטים.
ג'וזף מאייר פוטר ב-1937. לאחר מכן החל לעסוק במשרה באוניברסיטת קולומביה, שבה ראש המחלקה לפיזיקה, ג'ורג' פגרם, נתן לגופרט-מאייר משרד, אבל היא לא קיבלה שכר. היא נעשתה חברה טובה של הרולד יורי ושל אנריקו פרמי, שהגיעו לקולומביה ב-1939. פרמי ביקש ממנה לחקור את קליפת האלקטרונים של יסודות טרנס- אורניים בלתי ידועים. בשימוש במודל תומאס-פרמי, היא חזתה שיסודות אלה יוצרים סדרה חדשה שדומה ליסודות הנדירים, תחזית שהתבררה כנכונה.
פרויקט מנהטן
עריכהבדצמבר 1941 נכנסה גופרט-מאייר לתפקידה המקצועי הראשון שבו קיבלה תשלום, לימוד מדע במשרה חלקית בקולג' שרה לונרס. באביב 1942, עם התערבות ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, היא הצטרפה לפרויקט מנהטן. היא קיבלה מיורי משרה חלקית במחקר עם מעבדת חומרי חילוף מתכתיים של אוניברסיטת קולומביה. מטרתו של פרויקט זה הייתה למצוא אמצעי להפרדת חומר הבקיע אורניום-235. באמצעות ידידה אדוארד טלר קיבלה גופרט-מאייר משרה באוניברסיטת קולומביה.
זכייתה בפרס נובל
עריכהבמהלך שהותה בשיקגו בשנות הארבעים פיתחה גופרט-מאייר מודל מתמטי למבנה קליפות הגרעין. האנס ינסן עבד גם הוא על פתרון בעיה זו, והגיע לאותה המסקנה באופן עצמאי. התוצאות שלו פורסמו בכתב העת Physical Review, לפני שגופרט-מאייר פרסמה את התוצאות שלה ביוני 1949. לאחר מכן הם החלו לשתף פעולה. בשנת 1960 מונתה גופרט מאייר לפרופסור לפיזיקה מן המניין באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. בשנת 1963 זכו גופרט-מאייר, ינסן וויגנר בפרס נובל לפיזיקה "על תגליותיהם בנוגע למודל הקליפות הגרעיני."
מותה והנצחתה
עריכהגופרט-מאייר נפטרה בסן דייגו ב-20 בפברואר 1972 בעקבות התקף לב ונקברה בפארק הזיכרון אל קמינו. לאחר מותה יצרה האגודה האמריקאית לפיזיקה את פרס מריה-גופרט מאייר, המוענק לפיזיקאיות בתחילת דרכן על תרומה יוצאת דופן למחקר הפיזיקלי.
קישורים חיצוניים
עריכה
- מריה גופרט-מאייר, באתר פרס נובל (באנגלית)
- מריה גופרט-מאייר, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
- ליהי גבור, הפיזיקאית שפיצחה את סודות הגרעין, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 28 ביוני 2016
- מריה גופרט-מאייר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מריה גופרט-מאייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)