מריה טרסה פרארי

מחנכת, רופאה ופעילת זכויות נשים ארגנטינאית, האשה הראשונה שמונתה לפרופסור באוניברסיטה באמריקה הלטינית ואחת הנשים הראשונות שהורשו ללמד רפוא
(הופנה מהדף מריה תרזה פרארי)

מריה טרסה פראריספרדית: María Teresa Ferrari;‏ 11 באוקטובר 188730 באוקטובר 1956) הייתה מחנכת, רופאה ופעילת זכויות נשים ארגנטינאית, האשה הראשונה שמונתה לפרופסור באוניברסיטה באמריקה הלטינית ואחת הנשים הראשונות שהורשו ללמד רפואה. היא הייתה חוקרת חלוצה בתחום בריאות הנשים, שחקרה את נושא הרדיותרפיה ובחנה את השימוש בטיפול זה לניתוחי סרטן הרחם ופיתחה ווגינוסקופ שחולל מהפכה בתחום בריאות האישה בברזיל. היא הקימה את מחלקת היולדות והשירותים הגניקולוגיים הראשונה בבית החולים הצבאי בבואנוס איירס בשנת 1925, שסיפקה את שירותי הטיפול הנמרץ בילוד הראשונים במדינה.

מריה טרסה פרארי
María Teresa Ferrari
María Teresa Ferrari.JPG
לידה 11 באוקטובר 1887
בואנוס איירס, ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 באוקטובר 1956 (בגיל 69)
בואנוס איירס, ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה Facultad de Ciencias Médicas עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1904–30 באוקטובר 1956 (כ־52 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע רופא סופר, מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היא נולדה למשפחה מבוססת, אשר אבותיה היו מעורבים במאבק ארגנטינה למיגור השלטון הספרדי והשגת עצמאות. כבת לתקופתה ולמעמדה, היא לא הייתה אמורה לעבוד מחוץ לבית. עם זאת, פרארי לא זו בלבד שבחרה לפתח קריירה, היא התעקשה ללמוד את מקצוע הרפואה הנשלט על ידי גברים. תחילה היא השלימה תעודת הוראה והפכה למורה בבית ספר, ואז סיימה לימודי רפואה בשנת 1911. לאחר סיום ההתמחות היא ביקשה להתקבל להוראה באוניברסיטה, אך תחת זאת הוצע לה תפקיד הוראה בבית הספר למיילדות. זועמת, היא נלחמה במשך 13 שנה נגד הדעות הקדומות שמנעו את התקדמותה בקריירה. בשנת 1927, פרארי ניצחה במאבקה והוענק לה תואר פרופסור זוטר. לבסוף, בשנת 1939 הוענק לה תואר פרופסור מן המניין.

פרארי המשיכה להתעמק במחקר רפואי ויצאה להשתלמויות נוספות באירופה ובארצות הברית, במהלכן למדה טכניקות חלוציות שאותן הביאה לארגנטינה. היא למדה ניטור של דרכי השתן בפקולטה לרפואה של הסורבון בפריז, וקבלה את הדיפלומה הראשונה שאי פעם הוענקה לאישה בתחום. היא עיצבה ווגינוסקופ, למדה טיפולי הקרנות במכון מארי קירי בפריז (Curie Institute) וביצעה ניתוחים קיסריים באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית. היא הייתה אחראית על הבאת החידושים האלה לארגנטינה והטמעתם ביחידה ליולדות וגינקולוגיה שהקימה בבית החולים הצבאי. כפמיניסטית נלהבת, היא הקימה את הפדרציה הארגנטינאית לנשים באוניברסיטה בשנת 1936, ודחפה להכרה בזכויות אזרחיות ופוליטיות לנשים. כשממשלת ארגנטינה קיבלה תפנית שמרנית בסוף שנות השלושים, היא נדחפה מחוץ לכותלי בית החולים ובהמשך, בתחילת שנות ה-50, גם מההוראה. היא נפטרה בשנת 1956.

ראשית חייה והשכלהעריכה

מריה טרסה פרארי אלווארדו נולדה ב-11 באוקטובר 1887 בבואנוס איירס, ארגנטינה[1] לדויד פרארי ווייט וקטלינה אלווארדו. משפחתה נמנתה עם אזרחיה המייסדים של ארגנטינה: סבא רבא שלה מצד אביה, גילרמו פיו ווייט העניק תמיכה כספית לפרובינציות המאוחדות בריו דה לה פלאטה שנועדה להביס את הספרדים וסבא רבא שלה מצד אמה רודסינדו אלווארדו שירת בצבא האנדים.[2]

 
הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בואנוס איירס

פרארי נרשמה לבית הספר הרגיל מספר 1 (Normal School Nº 1) בבואנוס איירס וקיבלה את תעודת ההוראה שלה בשנת 1903.[2] עבור אישה מהמעמד החברתי של פרארי, עבודה בשכר לא הייתה דבר מקובל באותה תקופה. שונה היה המצב במקרה של נשים מהמעמד הנמוך, שהצורך הפיננסי הוציא אותן אל מחוץ לבית לעבוד כמורות או מניקות, עיסוקים שנחשבו לגיטימים ורבי חסד. מנשים מהמעמד הגבוה, כמו זה ממנו הגיעה פרארי, ציפו שתהיינה לא יותר מאשר רעיות ואמהות.[3] תוך התעלמות מהמקובלויות, היא סללה את דרכה לקריירה ברפואה, אך במקביל גם החלה ללמד.[4] פרארי לימדה בבית הספר התיכון ויליאם מוריס ובית הספר מספר 3 ברנרדינו ריבדאוויה.[5] במקביל, היא למדה פסיכולוגיה בתחום חדשני המכונה "פסיכולוגיה ניסיונית", ויישמה אותה בשיעורים שלה, מה שגרם לרשויות המוסד לפתוח בחקירת שיטות ההוראה שלה. היא הורשתה להמשיך ללמד, שכן הטכניקות שלה להניע את התלמידים ולעודד אותם ללמוד הוכחו כיעילות.[6]

בשנת 1904 נרשמה פרארי לבית הספר לרפואה באוניברסיטת בואנוס איירס, תוך שהמשיכה ללמד.[5] באותה העת היו עוד חמש נשים בתולדות ארגנטינה, אשר קיבלו תארים רפואיים, ואף על פי שהצטרפותה של פרארי ללמודי הרפואה לא התקבלה בעין טובה, לא היה תקדים חוקי למנוע את קבלתה.[7] בשנת לימודיה הראשונה, היא שובצה לעבוד כעוזרת מחקר של חואקין יאמביאס בפתולוגיה. ניסיון אשר העניק לה השראה להמשיך בתחום המחקר הרפואי.[2] פרארי סיימה את לימודיה בשנת 1911, ובאותה שנה התחתנה עם רופא בוגר הפקולטה, ניקולאס מ. גאודינו. בשנת 1918 נולד לזוג ילדם היחיד, מאוריו ניקולאס גאודינו.[8] פרארי נודעה לפעמים בשם מריה טרסה פרארי דה גאודינו או פשוט מריה טרסה דה גאודינו.

קריירהעריכה

מאבק למען פרופסורה אוניברסיטאיתעריכה

בשנת 1914 החלה פרארי לעבוד במרפאת המיילדות בבית החולים ראמוס מחיה בבואנוס איירס.[8] היא הגישה בקשה ללמד מיילדות באוניברסיטה אך נדחתה. במסמכי מועצת המנהלים המכובדת מ-23 ביוני 1915 נאמר: "למרות כישוריהם, מסיבות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות אנשים מהמין הנשי אינם עומדים בתנאים הנדרשים לכהן כפרופסורים בפקולטה [לרפואה]".[5] בשנה שלאחר מכן היא הורשתה ללמד בבית הספר למיילדות[1] אך לא היה בכך יוקרה ומעמד של פרופסור באוניברסיטה. כאשר נפתחה משרת פרופסורה זוטרה בשנת 1919, פרארי הגישה את מועמדותה לאוניברסיטה אך נתקלה בהתנגדות. חברי מועצת המנהלים עיכבו את ההחלטה ופנו אל אנשי סגל שיגישו את מועמדותם למלא את התפקיד עד שנת 1925, תוך שינוי ראיות, התעלמות מהמלצות והתחמקות מהחלטה.[9] בשנת 1926 היא שלחה לוועדה מתווה מפורט של הישגיה, וציינה בו כי לימדה במשך 20 שנה בבתי ספר תיכוניים והקדישה 15 שנה לתחום התמחותה הרפואי ולמדה בקורסים באוניברסיטה במשך תשע שנים. אחד היועצים, ד"ר ספרוני, לאחר שקרא את המסמך והתרשם מכישוריה, שלח הודעה לדיקן והפציר בו כי יקבלו אותה, בטענה שהיא מוסמכת, מגלה מסירות וכי בית הספר סובל ממחסור בסגל. רק בשנת 1927 נפגשו המושבעים לדון בבקשתה לקבל מעמד של פרופסור זוטר. ההחלטה אושרה ברוב של שלוש עשרה איש בעד ושני מתנגדים.[10] החדשות על מנוי הפרופסורית הראשונה באוניברסיטה באמריקה הלטינית זכו לכותרות בכל המדינות דוברות הספרדית. עיתונים בארגנטינה ובהם לה פרנסה, לה נאסיון, לה רזון ואחרים מחוץ לבירה, אל סנזור בגואלגואיצ'ו, לוס אנדס במנדוסה, בואנוס איירס סוד בפלורנסיו וארלה, העיתון האטלקי לה פטריה דגלי איטליאני והעיתון הספרדי אל דיאריו אספניול כתבו והפיצו את סיפור הניצחון שלה.[11]

 
בית החולים קולומביה לנשים, שם שימשה פרארי כסייעת

בינתיים, במקום לחכות להחלטה, המשיכה פרארי בלימודים. בין 1921 ל-1923 היא ביקרה במרפאות רבות באירופה, כולל מתקנים באוסטריה, בלגיה, אנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה.[12] היא סייעה בקליניקה של מארי קירי בפריז, כמו גם בבית החולים קולומביה לנשים במקלט בוושינגטון הבירה.[8] הפקולטה לרפואה בפריז העניקה לה את הדיפלומה הראשונה שניתנה אי פעם לאישה בגין לימוד דרכי שתן. בשנת 1924, היא עיצבה ווגינוסקופ, שהיה קל יותר לבצע בו סטריליזציה והיה יכול להתאים למגוון מפשקים לעומת דגמים קודמים.[13] המכשיר שיפר משמעותית את השירותים שהיו זמינים לנשים בברזיל, והופיע במאמרים של כתב העת לגינקולוגיה ומיילדות של ריו דה ז'ניירו. החידוש זכה בפרס הגדול בטקס הקונגרס ההיספנו-אמריקאי למדעי הרפואה שהתקיים בשנת 1924 בסביליה, ספרד.[14]

פרארי התעניינה במיוחד בחקירת אלטרנטיבות לניתוחים ומחקריה בנושא רדיותרפיה במכון מארי קירי הפכו בסיס לתזה משנת 1928 בנושא "טיפול בגידולי הרחם בקרינה".[15] בשנת 1925 היא מונתה לנציגת ממשלת ארגנטינה לקונגרס הראשון לרווחת ילדים בז'נבה.[12] אחד הנושאים המרכזיים בוועידה היה הכשרת מיילדות בתרגילי לידה והיגיינה.[16] כאשר אושרה סוף סוף הפרופסורה שלה והיא חזרה לארגנטינה, נערכה חגיגה ב-11 באוגוסט 1927 במועדון הג'וקי בבואנוס איירס, בהשתתפות שר הפנים, חוסה טמבוריני, מנהל בית החולים הצבאי, אלברטו לבן; מנחה המחקר שלה, חואקין ימביאס; ועמיתים רבים, בני משפחה וחברים.[17] פרארי מונתה לראש הגינקולוגיה והיולדות בבית החולים הצבאי בבואנוס איירס, תפקיד אותו מילאה עד 1939.

התפתחות אמצע הקריירהעריכה

פרארי נסעה למקסיקו, ארצות הברית וקנדה בשנת 1929, למדה במשך שמונה חודשים והשתתפה בכנסים. בארצות הברית היא השתתפה בניתוח קיסרי באוניברסיטת קולומביה, והפכה לארגנטינאית הראשונה שעשתה ניתוח כזה בוושינגטון די. סי.. התינוק שנולד כתוצאה מהניתוח נקרא "ארגנטינה".[14] בשנת 1930 כיהנה כנציגת ארגנטינה בקונגרס הרפואי ה-VII של אמריקה הלטינית שהתקיים במקסיקו[5] ועמדה בראש מושב המליאה הראשון. היא הציגה שלושה מאמרים; האחד התייחס לגידולי רחם והשניים האחרים עסקו בעגבת. היא גם הייתה הנציגה לקונגרס השני של ההתאחדות הרפואית הפאן-אמריקאית בפנמה. בין השנים 1930 - 1932 היא חזרה לארצות הברית למחקרים נוספים שהתמקדו בקוליבצילוזיס, אלח דם, זיהומי לידה, וחקרה אם ניתן לפתח חיסונים למניעת התפתחות תנאים הנובעים מלידה או הפלה.[18]

בשנת 1936 הקימה פרארי את הפדרציה הארגנטינאית של נשים באוניברסיטה (FAMU) במטרה לשפר את מעמדן החברתי והמשפטי של נשים ובעיקר כדי לפתוח עבורן דלתות חינוכיות.[19] היא גייסה נשים מקצועיות, בהן רופאות, רופאות שיניים ועורכות דין וארגנה דיונים וסמינרים מדעיים ותרבותיים. הפדרציה (FAMU) קיימה קורסים קבועים בצרפתית, גרמנית, חינוך גופני ומתמטיקה, והציעה אותם לכמעט 100 חברות.[20] המגבלות הפוליטיות והאזרחיות שאיימו על קריירות נשים אלו היו בבירור סיבה לדאגה וההצהרה הרשמית של הארגון תמכה בזכות הבחירה "לא כשאיפה פוליטית גרידא עבור נשים, אלא כזכות אמיתית שנרכשה על ידי סבל, עבודה וקיפוח שחוו נשים. . ."[21] בשנת 1938 הצטרף הארגון הארגנטינאי לפדרציה הבינלאומית של נשים באוניברסיטה, ששימשה השראה עבור פרארי.

בית החולים הצבאי והמשך הקריירהעריכה

 
בית החולים הצבאי המרכזי

בשנת 1925 נקראה פרארי לסייע לאשתו של איש צבא במהלך הלידה בבית החולים הצבאי המרכזי בבואנוס איירס, שלא הייתה בו יחידה גניקולוגית. לאחר שהציעה להקים שם יחידה כזו, היא הקימה את המתקן עם מיטה אחת בלבד ותרמה ציוד ואספקה. כתב העת הצבאי החל לפרסם מיוני באותה שנה כי ניתן לקבל שירותים גינקולוגיים בימי שני עד שישי בבית החולים. עם היוודע הדבר לנשות אנשי הצבא, גדלה הצמיחה בביקוש לשירותים אלו באופן אקספוננציאלי ותוך חמש שנים הרחיבה פרארי את השירות לשתי קומות שכללו יחידת יולדות עם שני חדרי לידה, מתקן עיקור משלהם, יחידת התאוששות וארבעים מיטות בחדרים פרטיים. היא גם פיתחה חדר נקי קטן עם אוויר מטוהר ואינקובטור, הראשון מסוגו בארגנטינה.[22] פרארי הביאה לארגנטינה את הטכניקות שלמדה בחו"ל. אף על פי שהרדיולוגיה בוצעה באזורים אחרים בעולם כבר במשך עשרות שנים, הייתה התנגדות להפעיל שירות זה באמצעות אנשי מקצוע חסרי ניסיון בתחום. פרארי התעקשה שיש להטמיע את התחום ולהילחם נגד שיטות קודמות של פתרונות כירורגיים, והטיפה בדבר הצורך להשתמש בניתוחים רק כשצריך בהחלט.[15] בטקס לציון עשור להקמת יחידת היולדות נכחו שר המלחמה, מנכ"ל משרד הבריאות, מנהל בית החולים ובכירים אחרים וכן ילדים שנולדו בעשר השנים האחרונות יחד עם משפחותיהם. ועדה מטעם נשות אנשי חיל הים שזכו להנות משירותי היחידה של פרארי הרימה תרומה משמעותית עבורה.[23] למרות הצלחתה, האווירה בבית החולים נותרה עוינת. בעקבות ההפיכה של חוסה פליקס אוריבורו בשנת 1930 ומעבר הממשל במדינה לקו שמרני יותר במהלך העשור הידוע לשמצה, נאלצה פרארי בסופו של דבר לעזוב את בית החולים בשנת 1939.[24]

אכזבתה של פרארי מהצורך לעזוב את בית החולים התמתנה בשנת 1939, עת הוענק לה סוף סוף מעמד של פרופסור מן המניין, והיא קיבלה את התואר "פרופסור מלא" בפקולטה למיילדות.[25] לאורך שנות הארבעים המשיכה בהשתלמויות המקצועיות, נסעה לקובה, ניו יורק, פנסילבניה, פרו ופוארטו ריקו, ופרסמה את מחקריה במגוון כתבי עת.[26] בשנת 1946 היא התפטרה מנשיאות הפדרציה הארגנטינאית של נשים באוניברסיטה,[20] אך המשיכה לייצג את הארגון בכנסים, כמו הקונגרס הראשון האינטר-אמריקאי לנשים בו היא השתתפה בגואטמלה סיטי בשנת 1947.[27]

 
רמון קרילו

לאחר 43 שנות לימוד והוראה בבית הספר "נורמל מספר 3", פרארי הוכרחה לפרוש לדרישת משרד החינוך מכיוון שסירבה לתמוך בקרן לתרומה פוליטית. היא גם התבקשה להתפטר מתפקידה כמורה לפסיכולוגיה בתיכון ויליאם מוריס.[25] בשנת 1952, במקום להצטרף לתומכי חואן פרון ולבגוד באידיאלים שלה, היא בחרה בפרישה מלאה.[5] כאשר נבחר חואן פרון לנשיאות הוא הורה על רפורמה כללית במערכת הבריאות של ארגנטינה. הוא מינה את רמון קאריליו לשר הבריאות שלו. בשלב הראשון אכן נוספו מיטות אשפוז, הוחל ביישום תוכניות חיסון, הושק קמפיין נגד מלריה ונעשו שיפורים נוספים. עם זאת, בראשית שנות החמישים כבר היה ברור שהמדיניות מיושמת באופן לא אחיד, לא שוויוני ולא תקין. השחיתות הפוליטית פעלה כנגד כל כללי הענקת שירותי בריאות לאנשים הנזקקים ביותר. שנתיים אחרי שהתפטרה פרארי, גם קאריליו התפטר ולאחר שהתפכח מממשל פרון.[28]

פרארי הייתה חברה מלאה באיגוד הכירורגיה הארגנטינאי, באיגוד הרפואי הארגנטינאי ובאגודה הארגנטינאית למיילדות וגינקולוגיה בבואנוס איירס. היא גם הייתה חברה משקיפה באגודת ההרופאים והמנתחים של ריו דה ז'ניירו.[29]

פרארי נפטרה ב-30 באוקטובר 1956 בבואנוס איירס.[1]

עבודות נבחרותעריכה

עבודותיה של פרארי נכתבו כולן בצרפתית או בספרדית והציגו את מחקריה בנושאים מדעיים וגינקולוגיים שונים. הם כללו בין היתר את הנושאים הבאים:[26]

  • "Contribución al estudio de la medicación hipofisiaria en Obstetricia" (בספרדית). Buenos Aires: Facultad de Ciencias Médicas. 1912. 
  • "Infecciones puerperales. Tratadas por vacunas Coli" (בספרדית). Buenos Aires: Anales de Sociedad de Obstetricia y Ginecología. 1914. 
  • "Vagido Uterino" (בספרדית). Buenos Aires: Revista Argentina Obstetricia y Ginecología. 1917. 
  • "Tumores del ovario complicando el embarazo, el parto y el puerperio" (בספרדית). Buenos Aires: La Semana Médica. 1921. 
  • "Siphilis et Mortalité" (בספרדית). Buenos Aires: La Semana Médica. 1922. 
  • "Traitement de la sténose du col de l’uterus par Tige Iribarbe" (בצרפתית). Paris: Boletín de la Société de Gynecolegie et d’Obstetrique de París. 1923. 
  • "Vaginoscopio" (בספרדית). Buenos Aires: La Semana Médica. 1924. 
  • "Tratamiento de los Fibromas Uterinos por Radio". Las Ciencias Buenos Aires (בספרדית) (Buenos Aires: AG Bufarrini). 1928. 
  • "El Radio en la Fibromatosis Uterina" (בספרדית). Buenos Aires: La Semana Médica. 1932. 
  • "El Radio frente a la cirugía en el Tratamiento de los Fibromas uterinos". Acción Médica (בספרדית) (Buenos Aires) 22. 1939. 
  • "Mme. Curie, la Radioactividad y sus proyecciones en a Física y la Terapéutica". Vox Médica (בספרדית) (Buenos Aires) 10. 1941. 
  • "570 casos de Fibromas Uterins traités avec succés par la Curieteherapie" (בצרפתית). Paris: Revue Gynecolegie et Ostetrique. 1947. 
  • "Fibromas Uterins traits avec success par la Curietherapie" (בצרפתית). Praxis: Journal Suisse de Medicine. 1948. 
  • "Tratamiento de la Fibromatosis Uterina por el Radio" (בספרדית) 7. Madrid: Toco Ginecología Práctica. 1948. 

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מריה טרסה פרארי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 Cagliani, Martín A. "Mujeres Argentinas". Saber Golwen (בספרדית). Buenos Aires, Argentina: Historical Society. אורכב מ-המקור ב-18 May 2006. בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2015. 
  2. ^ 1 2 3 Alvarez, Adriana; Carbonetti, Adrián (2008). Saberes y prácticas médicas en la Argentina : un recorrido por historias de vida (בספרדית) (מהדורה 1). Mar del Plata: H.I.S.A., Universidade Nacional de Mar del Plata. עמ' 137. ISBN 978-9-871-37119-8. בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2015. 
  3. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), p 139
  4. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), pp 140–141
  5. ^ 1 2 3 4 5 "Mujeres destacadas". Federación Argentina de Mujeres Universitarias (בספרדית). Buenos Aires, Argentina: Federación Argentina de Mujeres Universitarias. 3 בינואר 2011. אורכב מ-המקור ב-12 March 2014. בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2015. 
  6. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), p 142
  7. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), p 143
  8. ^ 1 2 3 Alvarez & Carbonetti (2008), p 138
  9. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), p 145
  10. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), p 148
  11. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), p 149
  12. ^ 1 2 Hilton, Ronald (editor) (1950). Who's Who in Latin America: Part V, Argentina, Paraguay and Uruguay. Stanford, California: Stanford University Press. עמ' 93. ISBN 978-0-804-70741-1. בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2015. 
  13. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), pp 155–156
  14. ^ 1 2 Alvarez & Carbonetti (2008), p 156
  15. ^ 1 2 Alvarez & Carbonetti (2008), p 155
  16. ^ Shakry, Omnia El (2007). The great social laboratory: subjects of knowledge in colonial and postcolonial Egypt. Stanford, California: Stanford University Press. עמ' 277. ISBN 978-0-804-75567-2. בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2015. 
  17. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), p 150
  18. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), p 157
  19. ^ "Quiénes somos". Federación Argentina de Mujeres Universitarias (בספרדית). Buenos Aires, Argentina: Federación Argentina de Mujeres Universitarias. אורכב מ-המקור ב-13 March 2014. בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2015. 
  20. ^ 1 2 Alvarez & Carbonetti (2008), p 152
  21. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), p 153
  22. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), pp 157–158
  23. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), p 159
  24. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), pp 161–162
  25. ^ 1 2 Alvarez & Carbonetti (2008), p 151
  26. ^ 1 2 Alvarez & Carbonetti (2008), pp 166–167
  27. ^ Miller, Francesca (1991). Latin American women and the search for social justice. Hanover: University Press of New England. עמ' 125. ISBN 0-87451-557-2. בדיקה אחרונה ב-20 ביוני 2015. 
  28. ^ Carter, Eric D. (ינואר 2009). ""God Bless General Perón": DDT and the Endgame of Malaria Eradication in Argentina in the 1940s". Journal of the History of Medicine and Allied Sciences (Oxford University Press) 64 (1): 78–122. doi:10.1093/jhmas/jrn057. בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2015free 
  29. ^ Alvarez & Carbonetti (2008), p 154