מארק אדלמן

(הופנה מהדף מרק אדלמן)

מארֶק אדלמןפולנית: Marek Edelman;‏ 1919 או 19222 באוקטובר 2009), ממנהיגי מרד גטו ורשה ולאחר מכן רופא קרדיולוג ופעיל חברתי ופוליטי יהודי-פולני.

מארק אדלמן
Marek Edelman
לידה 1919
רוסיה הסובייטית (1918-1954)רוסיה הסובייטית (1918-1954) הומל, רוסיה הסובייטית
פטירה 2 באוקטובר 2009 (בגיל 90 בערך)
פוליןפולין ורשה, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה פוליןפולין בית הקברות היהודי, ורשה
השכלה האוניברסיטה הרפואית של לודז' עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הבונד עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אלינה מרגוליס-אדלמן עריכת הנתון בוויקינתונים
פאולה סוויצקה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מפקד בלגיון הכבוד (2008)
  • אביר מסדר העיט הלבן (אפריל 1998)
  • מסדר צלב גרונוולד, דרגה 3
  • מדליית סנט ג'ורג'
  • אזרח כבוד של לודז' עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים עריכה

 
אדלמן ב-1944
 
ציור קיר בוורשה המנציח את מארק אדלמן

על מקום הולדתו ומועד הולדתו של מארק אדלמן יש שתי גרסאות: לפי האחת נולד בשנת 1919 בהומל (כיום בבלארוס), ולפי האחרת נולד בשנת 1922 בוורשה. אמו, צציליה אדלמן, הייתה פעילה בארגון "הבונד", התנועה היהודית הסוציאליסטית הבלתי-ציונית, ובילדותו היה אדלמן חבר בתנועת הנוער של הבונד.

אדלמן נמנה עם ראשי "הארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה, האחראי על המודיעין. הוא היה נציג "הבונד" בהנהגת המרד, ושימש כסגנו של מרדכי אנילביץ'. בספרו "הגטו לוחם" תיאר אדלמן את פרוץ המרד, כאשר הוא היה מפקד אזור ה"מברשתנים". עם נפילת בונקר המפקדה במילא 18 בידי הגרמנים, אדלמן היה בין המפקדים והלוחמים של אי"ל שיצאו מהגטו דרך תעלות הביוב ברחוב פרוסטה ב-10 במאי 1943. בין המפקדים שיצאו איתו היו ישראל קאנאל, צביה לובטקין, טוסיה אלטמן, יהודה ונגרובר, הירש ברלינסקי, אליעזר גלר וטוביה בוז'יקובסקי. הלוחמים הועברו ליערות לומיאנקי, כ-7 ק"מ צפונית לוורשה, במטרה להצטרף לפרטיזנים, באמצעות משאיות שארגן שמחה רותם (קז'יק).[1][2][3][4][5].. הוא הצטרף לארגון המחתרת הקומוניסטי "ארמייה לודובה", והשתתף, בשנת 1944, במרד ורשה נגד השלטון הנאצי.

אחרי המלחמה נשאר בפולין, למד רפואה ועסק בקרדיולוגיה בלודז'. בשנת 1976 הצטרף לוועדת ההגנה של הפועלים (Komitet Obrony Robotników), ולאחר מכן היה חבר בתנועת "סולידריות", והשמיע את קולו בנושאים שונים הקשורים לזכויות האדם והתנגדותו לציונות. בשנים 19891993 כיהן כחבר הסיים – הבית התחתון של הפרלמנט הפולני. בשנת 1998 קיבל מנשיא פולין אלכסנדר קוואשנייבסקי את העיטור הגבוה ביותר בפולין, מסדר הנשר הלבן.

הסופרת הפולנייה האנה קראל (Hanna Krall) כתבה ספר על אדלמן, Zdążyć przed Panem Bogiem ("להקדים את אלוהים"), שבו הוא מספר הן על המרד והן על חייו כרופא וכאדם אחרי השואה.

בקיץ 2007 יצאה לעיר לודז' שבפולין משלחת בני נוער מטעם סינמטק ירושלים, במטרה לצלם סרטים תיעודיים. אחד הסרטים שצולמו עסק במארק אדלמן, והתמקד בעובדה שהנערים הישראלים לא שמעו אודותיו מעולם כיוון שהוא אנטי-ציוני. במהלך הצילומים ביקרו חברי המשלחת בביתו של אדלמן וערכו ראיון עמו.

 
הלווייתו של אדלמן עוברת ליד האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה
 
קבר מארק אדלמן בבית הקברות היהודי בוורשה

בשנת 1993 הגיעה משלחת מישראל לאירועים לציון 50 שנה למרד גטו ורשה. כשנערכה רשימת הנואמים, ביקש נשיא פולין, לך ולנסה, שמהצד הפולני ינאם אדם שהוא גיבור לאומי – מארק אדלמן, סגנו של מרדכי אנילביץ במרד. באי המשלחת שעמה נמנה ראש הממשלה יצחק רבין, לחצו על כך שאדלמן לא יהיה בין הנואמים בטקס, רבין היה נבוך, אבל נכנע לאנשי המשלחת. ולנסה חסך לרבין את המבוכה וביטל את נאומו של אדלמן. ולנסה לא לגמרי ויתר וכשהגיע תורו להניח את זר נשיא פולין על האנדרטה, הוא ניגש אל אדלמן שהיה בקהל והזמין אותו להצטרף אליו.

אדלמן היה נשוי לאלינה מרגוליס-אדלמן, שנפטרה בשנת 2008, ולזוג נולדו בן ובת. הוא נפטר ב-2 באוקטובר 2009 בפולין ונקבר בבית הקברות היהודי בוורשה. היה אחרון מפקדי מרד גטו ורשה ששרד. סרט הקולנוע "באפילה" שיצא בשנת 2011, הוקדש לזכרו.

ספרים שכתב עריכה

  • Marek Edelman, Resisting the Holocaust: Fighting Back in the Warsaw Ghetto, Ocean Press, 2004,

לקריאה נוספת עריכה

  • ויסולד ברש וקשישטוף בורנסקו, מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם, מפולנית: מיכאל הנדלזלץ, ידיעות אחרונות, 2012.
  • האנה קראל, "להקדים את אלוהים". מפולנית: ענת זיידמן. ספרי עליית גג, ידיעות ספרים, 2023. 200 עמ'.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1939–1943, גיטו, מחתרת, מרד, הוצאת ספרית הפועלים, 1977, עמ' 432
  2. ^ צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם-1980, עמ' 179-169
  3. ^ שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון-הוצאה לאור, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד-1984, עמ' 61-58
  4. ^ איתמר לוין, שלומית לן, הקרב האחרון, מרד גטו ורשה: הסיפור האמיתי, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2009, עמ' 352-347
  5. ^ אהרן כרמי, חיים פרימר, מן הדליקה ההיא, סיפורם של שני לוחמים מגיטו וארשה, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג-1961, עמ' 239-237