משה אבן זברה
רבי משה אבן זברה (בן זבארה, זבארו, זאברו, אבן זאברה; בערך ה'ר' 1440 - ה'ר"ס 1510), היה סופר סת"ם, מדקדק ופוסק הלכה מחכמי ספרד. לאחר גירוש ספרד התיישב בפאס שבמרוקו. חיבר את הספר "מלאכת הסופר" בנושאי כתיבת סת"ם וכתב ספרי תורה ומסורה הידועים ברמת דיוקם הגבוהה.
 | |
| תצלום דף מתנ"ך קניקוט בכתב ידו של רבי משה אבן זברה | |
| לידה | ספרד |
|---|---|
| פטירה | פאס |
| מדינה | ספרד, מרוקו השושלת הווטאסית |
| מקום מגורים | ספרד, פאס מרוקו |
| מקום פעילות | ספרד, פאס |
| השתייכות | אחרונים |
| תחומי עיסוק | מסורה, סת"ם, הלכה |
| בני דורו | רבי חיים גאגין |
| חיבוריו | מלאכת הסופר |
תולדות חייו ויצירותיו עריכה
רבי משה בן רבי יעקב אבן זברה נולד בשנת ה'ר' 1440 בערך וחי את רוב חייו בספרד. לפחות תקופה מסוימת מחייו בספרד התגורר בעיר לָה קוֹרוּנָה שבצפון מערב ספרד, בה העתיק כתבי ראשונים וכתב את תנ"ך קניקוט (ראו להלן). לאחר גירוש ספרד היגר אל העיר פאס שבמרוקו.[1]
מקור שאותו העתיק החיד"א מספר כי בנו של רבי משה נחטף בספרד בעודו קטן. הבן שנהיה לנער ספג מסביבתו הנוכרית עלבונות על אודות יהדותו ובעקבותיהן הצליח לשדל את "אימו" לגלות לו את זהותם של הוריו האמתיים. לאחר הגילוי ברח לתטואן שבמרוקו. משם הלך כששה ימים אל העיר פאס ושם מצא את רבי משה ואשתו לבושי שחורים לאות אבל על היעלמות בנם ואמר להם כי זה עתה בא מספרד. כשראהו רבי משה נאנח ואמר: "אם בני בא היה כזה". כדי שלא להבהיל את הוריו הגיב כי בנם בא עמו מספרד ועודנו נמצא בדרך מתטואן לפאס. האישה שהאזינה לחילופי הדברים שבין הנער לבעלה אמרה לרבי משה שאם אכן זה הוא בנם ישנו סימן בידה שיוכל לאשר זאת. כך על ידי אותו הסימן היא זיהתה את בנה והביאה לאיחוד המהיר של המשפחה. סופו המר של הסיפור היה במותו הטראגי של הבן סמוך לחתונתו. כאשר הביאו מקוננות שתקוננה על מותו אמר רבי משה להביא משוררים, על כך שבנו זכה למות כיהודי.[2]
משערים כי רבי משה נפטר בפאס בשנת ה'ר"ס 1510.
ספרי התורה של רבי משה עריכה
שמו של רבי משה התפרסם בעיקר בזכות ספרי התרה שכתב, שצורת אותיותיהם ודקדוקם זכו לחשיבות מיוחדת. למעשה הם מילאו חלל שהורגש ביהדות ספרד מעת שכתב רבי יוסף קארו את ספרו "בית יוסף" ובו הביא את צורת האותיות האשכנזית בלבד. וכך כתב החיד"א:
והרב מר וקציעה כתב תמונת האותיות מספרד, והסופרים ספרדים יבחנו אם הם כמו ספרים קדמונים הנמצאים, כגון ספרי הרב משה זאבארו מהגירוש, שבחנו שלא נמצא שום טעות כלל בדבריו... ולזכות את הרבים אעתיק את התמונות הספרדיות... כי כעת לא ראיתי מי שהעיר על זה, והוא תימה על מרן...
ספרי תורה אלו היו מצויים בכמה מערי מרוקו: פאס, מקנס ותטואן.[3][4] מפעם לפעם היו רבנים וסופרים מתבססים עליהם בבואם לפתור בעיות כשרות בספרי תורה.[5]
קדושה מיוחדת יוחסה לספרי תורה אלו. רבי שמואל אבן דנאן מציין כי בעת צרה שהייתה בשנת ה'ת"ע: ”...שהשתטחו לפני היכל הקודש ובו כעשרים ספרי תורה, ותפסו בידם הס"ת הידוע להחה"ש הקדוש כמוהר"ר משה זבארה ז"ל...”.[4] לפי הוראת רבי אליהו הצרפתי, מחכמי פאס במאה ה-18, יש להשביע את הנשבעים בספר תורה בספרו של רבי משה: ”מי שהוא מבין ויראת ה' נגעה בלבו יחייבו שבועה בספר תורה בכתב יד של הה"ר משה זאברו ז"ל”.[6]
ספר התורה שהיה בפאס נשדד באפריל 1912 בפרעות התריתל.[4] ספר התורה בתטואן נפגע בכמה יריות מירי בשנת 1860 מלחמה הספרדית-מרוקאית. היריעות שנפגעו תוקנו על ידי סופר מומחה בשם רבי אברהם אנהורי שידע לשחזר את הכתב של רבי משה בדיוק רב.[7]
העתקת המסורה והגהתה עריכה
תחומים נוספים בהם עסק רבי משה היו דקדוק ומסורה, ולמעשה העתיק והגיה בהגהה מדוקדקת את ספרי התנ"ך. המדקדקים במרוקו היו מסתמכים על המסורה פרי כתב ידו, וכך כתב רבי כליפא בן מלכא, חכם ומדקדק ממרוקו, בן המאה ה-18: ”וכבר כתבתי למדקדק הגדול שהיה לנו במערב במתא סאלי, כמוהר"ר שלם ן' צור, והשיב... ועל מלת 'אלדעה' (בראשית כה ד) אמת קריאתה בחטף קמץ, כי במקרא של הרב ר' משה זאברו ז"ל, שעליו אנו סומכים נמצא בחטץ קמץ”.[8] רבי יוסף בן נאים מצא הסתמכות דומה גם אצל רבי שמואל הצרפתי מחכמי פאס (המאה ה-17). כן העיד כי ראה ספר תנ"ך שבשוליו הגהות רבות בכתב ידו של רבי יעקב אבן צור, ראש חכמי פאס במאה ה-18, הכותב כי הגיה אותן על פי ספר תנ"ך בכתב ידו אבן זברה בשנת ה'רל"ב.[9]
ערך מורחב – תנ"ך קניקוט
אחד מכתבי היד של התנ"ך המפוארים ביותר שבנמצא הוא תנ"ך קניקוט, שנכתב בכתב ידו של רבי משה כ-20 שנה לפני גירוש ספרד. את המלאכה התחיל בלָה קוֹרוּנָה, בצפון מערב ספרד בשנת 1476, אותה הוא ביצע במינויו של יצחק, בנו של דון סולומון דה בראגה. המלאכה נעשתה בדוגמת תנ"ך סרוורה (1300), כשהיא משלבת את "ספר המכלול", יצירה דקדוקית של הרב דוד קמחי (רד"ק). בסוף הטקסט של התנ"ך ציין רבי משה בקולופון ארוך, שהוא סיים את המלאכה 1482בעיירה לה קורונה, בחבל גליסיה בצפון מערב ספרד, ביום רביעי, בג' באב בשנת ה'רל"ו לבריאת העולם (יולי 1476). הוא ציין כי הוא היה האחראי על כתיבת כל עשרים וארבעת ספרי התנ"ך. הוא העתיק את הטקסט, הוסיף את הניקוד ואת טעמי המסורה, ולבסוף הוא השווה ותיקן את הטקסט בשימוש ספר תנ"ך המדויק לפי המסורה. לתנ"ך זה נוספו איורים מפוארים מעשה ידיו של האמן רבי יוסף אבן חיים. כתב היד כרוך בכריכת קופסה מעור עז מעובד בסגנון מרוקאי שהה לאחר גירוש ספרד במרוקו. במאה ה-18 התגלגל כתב היד לידיו של בנג'מין קניקוט (אנ') שרכש אותו עבור ספריית רדקליף. משם הועבר בשנת 1872 אל הספרייה הבודליינית באוקספורד.
הלכות סת"ם עריכה
ספר נוסף פרי יצירתו הוא הספר "מלאכת הסופר", העוסק בהלכות סת"ם ובצורת אותיותיהם. יש ששיער כי הוא כתב את הספר לאחר שהיגר מרוקו, משום שהוא מסתמך בו רבות על ספר האגור שנדפס לראשונה בנאפולי בשנת ה'ר"נ. הספר יצא מכתבי יד על ידי רבי דוד עובדיה בירושלים בשנת ה'תשס"א.
חיבור נוסף בנושאי סת"ם כתב רבי משה לפי סדר א"ב, חיבור זה לא שרד ועל קיומו אנו יודעים בעקבות פניותיו של רבי יצחק אבן וואליד אל רבי ידידיה מונסונייגו כדי להשיג אותו.
כתבים נוספים עריכה
רבי משה חיבר גם פירוש על הלכות הרי"ף (בכתב יד) וכן נמצא ממנו קובץ בפולמוס (בכתב יד). כן הוא קונן על חורבן בתי הכנסת שנעזבו בגירוש ספרד.[10]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- רבי דוד עובדיה, מלאכת הסופר, מבוא, ירושלים, תשס"ט.
- בנימין ריצ'לר, “The Scribe Moses ben Jacob Ibn Zabara of Spain: A Moroccan Saint?”, Jewish Art כרך 18, עמ': 141-147, 1992. (באנגלית)
- הרב ישראל מ' פלס, "רבי משה זאברה בדור גירוש ספרד" בתוך: זכור לאברהם (חולון), עמ' רט - רכא, תש"ס - תשס"א.
- יצחק ש' פנקובר, Masorah and Text Criticism, הוצאת מאגנס, 2014.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ ראו להלן. ישנה מסורת אותה מצא הרב דוד בירדוגו ב"כתבים ישנים" הקובעת כי רבי משה היגר למרוקו בשנת ה'ר"מ אל העיר מקנס. ראו: רבי יוסף משאש, אוצר המכתבים, חלק א, עמ' לח, ירושלים, תשכ"ו (אגרת משנת ה'תרס"ט).
- ^ טוביה פרידמן, "לקוטות מכתב יד החיד"א", בתוך ספר החיד"א, עמ' צז, ירושלים, תשי"ט.
- ^ רשימה של כמה מהם מופיעה אצל יעקב משה טולידאנו, אוצר גנזים, עמ' 212, ירושלים, תש"ך; רבי יוסף משאש, אוצר המכתבים א, עמ' לט, ירושלים, תשכ"ח. וראו גם אצל רבי דוד עובדיה בפרק לקריאה נוספת.
- ^ 1 2 3 4 יעקב משה טולידאנו, חלקים מנר המערב חלק ב, בתוך: מקבציאל לח, עמ' תתכג, ירושלים, תשע"ב.
- ^ ראו למשל: רבי יצחק אבן וואליד, ויאמר יצחק, אורח חיים סימן טז, ליבורנו, תרל"ו.
- ^ רבי עמור אביטבול, מנחת העומר, אבן העזר סימן לג, ג'רבה, תש"י. על האופן המקודש שבו כתב רבי משה את ספרי התורה סופר במסורת יהודי מרוקו, ראו בקישור לספר "מלכי רבנן" המופיע בפרק "קישורים חיצוניים".
- ^ ראו מקבציאל שבהערה.[4] עדות על תיקון היריעות שנפגעו מופיעה אצל שם טוב גאגין שראה את הספר, ראו ספרו: כתר שם טוב א-ב, עמ' שכג, ירושלים, תש"ך.
- ^ כף נקי, עמ' עט, לוד, תשע"ט. הדברים הובאו גם על ידי רבי אברהם אנקווה בספרו כרם חמר חלק ב, סימן ז, דף סז עמוד א, ליוורנו, תרכ"ט.
יצוין שכתיב זה אינו חד משמעי בכתבי אבן זברה. אומנם בכתב ידו "חומש עם הפטרות ומגילות, הספרייה הבריטית 2286" (באתר: הספרייה הלאומית) התיבה מנוקדת בקמץ חטוף, וכעדותו של אבן צור, אבל בכתב ידו "תנ"ך קניקוט" (באתר: דיגיטל בודליאן) משנת ה'רל"ו ובכתב ידו "יסלזון דוד וימימה מספר 5" (באתר: הספרייה הלאומית), משנת ה'רל"ז, אותו העתיק על פי רבי ישראל הסופר, וכן בכתב היד המיוחס לו: "כתב יד הספרייה הבודליאנית 614" (באתר: דיגיטל בודליאן) שהיה בידי רבי אבנר ישראל הצרפתי וקטעים שנחסרו ממנו הושלמו על ידו - נכתבה האות ד' בקמץ. כן יצוין שהמסורת עליה העיד רבי כליפא נהגה בקרב יהודי מרוקו עד לשנים האחרונות, ראו: רבי משה עטייא, מעט מים, אורח חיים סימן יח, עמ' לג, ירושלים, תשנ"ט (מהדורה חדשה). - ^ מלכי רבנן, דף צ עמוד א, ירושלים, תרצ"א. ראו קישור בפרק "קישורים חיצוניים".
- ^ רבי כליפא בן מלכא, כף נקי, עמ' תמג, לוד, תשע"ט. שם הזכיר את חומשיו של המדקדק "הראב"ע בן עטר" המצויים במרקש, הכותב כי הוא חברו של רבי משה וכי שניהם כתבו קינות על בתי הכנסת שנעזבו לאחר גירוש ספרד.