משה חגיז

רב מחכמי ירושלים, מראשי הלוחמים בשבתאות

רבי משה חגיז (כונה גם "המני"ח"[1]; ה'תל"ב, (1672) – נפטר אחרי שנת ה'תק"י, 1750), היה מחכמי ירושלים במאה ה-18, מראשי הלוחמים בשבתאות.

משה חגיז
לידה 1671
ירושלים, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1750 (בגיל 79 בערך)
ביירות, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ?–1750 עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים נוספים קנסור עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

נולד לרבי ישראל יעקב חגיז בירושלים. התייתם מאביו כשהיה כבן שלוש שנים בלבד, ולכן קיבל את חינוכו מאבי אמו, רבי משה גאלנטי רבה של ירושלים והראשון לציון הראשון, ולמד אצלו בישיבת בית יעקב שאביו היה מייסדה. אחרי פטירתו של רבי משה גאלנטי בשנת ה'תמ"ט נותר חגיז בלי תומך, ויצא כשד"ר לאיטליה ומשם לאמשטרדם. בשנת ה'תנ"ד היה שד"ר במצרים. בשנת ה'תס"ד הדפיס בוונציה את ספרו של זקנו רבי משה גאלנטי, "קרבן חגיגה", ואת ספרו של אביו, שו"ת הלכות קטנות. כמו כן הוסיף הערות לספר אחר של זקנו, "זבח השלמים", וכתב הקדמות לספרים רבים.

בביקור שערך באירופה, ביקר את המלומד הנוצרי יוחנן קריסטוף וולף (אנ') בעיר המבורג וערך סיור בספרייתו הביביליוגרפית יוצאת הדופן. רבי משה הביע את הערכתו העצומה לחכמתו ומחקריו של וולף, ותיאר את כתבי היד היחודיים שמצא בעת הביקור.[2] במהדורה מאוחרת של הספר 'משנת חכמים' כ-150 שנים לאחר מכן, צונזר שמו של וולף מההקדמה.[3]

אשתו הייתה בתו של רבי רפאל מרדכי מלכי, אחותו של חכם עזרא מלכי ואחות אשתו של רבי חזקיהו דה-סילווה מחבר הספר "פרי חדש". לא נולדו להם ילדים[4].

בשנת ה'תצ"ח חזר לארץ ישראל. לפי דברי החיד"א ישב בצפת עד מותו, והאריך ימים עד למעלה מתשעים שנים. לפי גרסה אחרת יצא מצפת לביירות להתרפא, נפטר שם והובא לקבורה בצידון[5], ויש המקדימים את תאריך פטירתו.

בשכונת זיכרון משה בירושלים יש רחוב על שמו.

מאבקו בשבתאות ועוד עריכה

בשהותו באמשטרדם החל את פעילותו הגלויה נגד שרידי השבתאים, בצאתו לעזרו של רבי צבי הירש אשכנזי, ה"חכם צבי", במלחמתו נגד נחמיה חיון ובחשיפת שבתאותו. בשל מעשיו אלו הוא נרדף באמשטרדם על ידי תומכיו של חיון, שבראשם עמד רבי שלמה אאיליון, רבה הספרדי של העיר, ורבי משה הוכרח לעזוב את העיר בשנת ה'תע"ד.

כחלק ממאבקו בשבתאות ביקש לאסור את לימוד הקבלה, הן בארץ ישראל והן בחו"ל[6].

בין השנים ה'תע"ד-ה'תצ"ח ישב רבי משה באלטונה, וסייע בידיו של רבי יעקב עמדין במלחמותיו עם רמח"ל. מכתבו היה הראשון שהבעיר את המחלוקת. לאורך כל שנות המחלוקת כתב רבי משה אגרות חריפות בהן הוא תובע להשמיד את כתביו של רמח"ל ולמנוע ממנו להפיץ את משנתו, שלדעתו של רבי משה לא באה מצד הקדושה אלא מהסיטרא אחרא.

חיבוריו עריכה

רבי משה חיבר ספרים הן בתחום ההלכה והן ספרי פולמוס. להלן רשימת ספריו.

ספרי פולמוס עריכה

  • אגרת הקנאות, ברלין 1714, דברי פולמוס של ר' משה חגיז נגד נחמיה חיון, כתשובה לעלון "קשט אמרי אמת" שפרסם בית הדין של הקהילה הספרדית באמשטרדם לזכותו של חיון.
  • מלחמה לה', לונדון ה'תע"ד (לערך 1714), מכתבים וחרמות על נחמיה חיון והנוהים אחריו מרבנים שונים, שליקט והוסיף עליהם ר' משה חגיז.
  • עדות לישראל, אמשטרדם תע"ד (לערך 1714), קובץ איגרות ודברי פולמוס נגד נחמיה חיון, בעריכת ר' משה חגיז.
  • שבר פושעים, ספר פולמוס נגד נחמיה חייא חיון, אברהם מיכאל קרדוזו, ושלמה אאיליון. בספר נדפסו גם מכתבי המלצה מרבני קהילות שונות שניתנו לר' משה חגיז, רובם אושרו בידי ר' שלמה אאיליון ובית דינו לפני הפולמוס. מהדורה ראשונה הודפסה בלונדון ה'תע"ד
  • למען דעת כל עמי הארץ, הנאו ה'תפ"ו (לערך 1726), מכתבי חרמות מרבנים שונים על נחמיה חיון ופולמוס על החיבור "הקולות יחדלון". נקרא גם בשם "לחישת שרף".

ספרי הלכה עריכה

  • לקט הקמח, פסקי הלכות על ארבעת חלקי השולחן ערוך, נדפסו לראשונה באמשטרדם בין השנים ה'תס"ז-ה'תע"ט (לערך 1707-1719), ואחר כך יחד עם השולחן ערוך ברוב מהדורותיו. לספר זה קיבל רבי משה הסכמות מרוב גאוני הסביבה, המשבחים ומרוממים את גדולתו.
  • לקט הקמח על המשנה, נדפס לראשונה בעיירה וינדסבך (ונדסבק) ה'תפ"ו (לערך 1726), ואחר כך בתוך מהדורות רבות של המשנה.
  • אלה המצוות, על סדר תרי"ג מצוות, נדפס לראשונה באמשטרדם ה'תע"ג (לערך 1713) ואחר כך עוד פעמים רבות.
  • שפת אמת, על מעלתה של ארץ ישראל ועל זכות וחובת הישיבה בה, דפוס ראשון אמשטרדם ה'תס"ז (לערך 1707).
  • צרור החיים, הלכות יום-יומיות, מהדורה ראשונה ה'תצ"ח (לערך 1738)
  • משנת חכמים, על ארבעים ושמונה הקניינים שהתורה נקנית בהם, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ג (לערך 1733).
  • שו"ת שתי הלחם, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ג (לערך 1733).
  • פרשת אלה מסעי, אלטונה ה'תצ"ג (לערך 1733), על ארץ-ישראל, ירושלים, בית המקדש והכותל המערבי.

ספרים נוספים עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • מאיר בניהו לתולדות בתי המדרש בירושלים במאה הי"ז, Hebrew Union College Annual, כרך כ"א, סינסינטי תש"ח
  • מגלת ספר ליעב"ץ, מהדורת כהנא וורשה תרנ"ז עמ' 115–121, תיאור אישיותו של רבי משה על כל מעלותיה ומגרעותיה.
  • פרומקין-ריבלין, תולדות חכמי ירושלם, ב, ירושלם תרפ"ח, עמ' 124–134.
  • אברהם יערי, שלוחי ארץ-ישראל, ירושלים תשי"א, עמ' 363–371.
  • מאיר בניהו, ספרים שחיברם ר' משה חאג'יז וספרים שהוציאם לאור, ארבעה מאמרים, עלי ספר, ב, תשל"ו; ג, תשל"ז; ד, תשל"ז; ה, תשל"ח.
  • ישעיהו זנה, חליפת מכתבים בין ר' משה חאגיז ור' שמשון מורפורגו בעניין נחמיה חיון וסיעתו, קבץ על יד, ב, תרצ"ז, עמ' קפט.
  • מנחם פרידמן, אגרות בפרשת פולמוס נחמיה חייא חיון - ספונות, י, תשכ"ו.
  • יעקב ברנאי, ר' משה חגיז והפולמוסים כנגד השבתאות, מדעי היהדות 32 (תשנב) עמ' 101–105.
* Elisheva Carlebach, The Pursuit of Heresy: Rabbi Moses Hagiz and the Sabbatian Controversy, Columbia University Press, 1990, ISBN 0-231-07191-4. (באנגלית)

קישורים חיצוניים עריכה

ספריו

אודותיו

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ראשי תיבות של משה ן' (בן) יעקב חאגיז
  2. ^ הקדמה למשנת חכמים, דף ד,א בדפוס תצ"ג
  3. ^ הקדמה למשנת חכמים, צ'רנוביץ', תרכ"ד
  4. ^ הדבר לא לגמרי ברור. קרליבך מביאה בספרה (עמ' 6, הע6 - מופיעה בעמ' 282) שרבי ישראל משה חזן (נולד 1808) טען בספרו "כרך של רומי" שאמו היא צאצאית של רבי משה חגיז.
  5. ^ "מ לונץ, ירושלים, שנה א, תרמ"ב, עמ' 120-119
  6. ^ תורת הקנאות, דף נד ע"ב