משואות יצחק (גוש עציון)

קיבוץ בישראל
משואות יצחק בסמוך לעלייתו על הקרקע
מראה כללי של קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון בשנת 1947
חוות משואות היום

משואות יצחק היה קיבוץ בגוש עציון שנחרב במלחמת העצמאות.

בניית טרסות, הכנה לנטיעות -משואות יצחק. ינואר 1946

הקמהעריכה

הקיבוץ הוקם בשנת ה'תש"ו - 1945 בגוש עציון שבין חברון לבין ירושלים. המתיישבים היו צעירים כבני 20 בממוצע שעלו לארץ ישראל לפני מלחמת העולם השנייה מארצות אירופה (הונגריה, צ'כוסלובקיה וגרמניה), וקיבלו בארץ את חינוכם במוסדות עליית הנוער. ממטרתם הייתה להקים יישוב הארץ ישראל - משואה לזכר קהילות ישראל שהושמדו בגולה. השם "משואות" נועד גם להזכיר את המשואות שהיו משיאים על פסגות ההרים כחלק מקידוש החודש בימי הבית השני. היישוב נקרא גם על שם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שהיה רבה הראשי של ארץ ישראל, במלאת לו 50 שנה, כאות הוקרה על פעלו למען העם היהודי בארץ ובתפוצות. חברי משואות יצחק התמודדו בהצלחה עם קשיי ההתיישבות בהר, בנו בתים ונטעו חורשות ומטעים[1]. בשנת תש"ח, קטעה מלחמת העצמאות את כל התוכניות.

במלחמת העצמאותעריכה

גוש עציון נכבש בידי הלגיון הערבי. מלבד לוחמי כפר עציון שנטבחו לאחר שנכנעו, נלקחו שאר תושבי הגוש, ובהם חברי משואות יצחק, לשבי בירדן. הם שהו שם כ-9 חודשים.

הקרב האחרון על גוש עציוןעריכה

במלחמת העצמאות חולק גוש עציון (הגוש) לשלוש גזרות הגנה. משואות יצחק הייתה חלק מהגזרה המערבית, שכללה, מלבד משואות יצחק, גם את רבדים ואת המשלטים שביניהם. מפקד הגזרה המערבית היה משה יעקובוביץ, חבר משואות יצחק. ב-12 במאי עם שחר החלה מתקפה חזקה של הלגיון הירדני על גוש עציון מכיוון כביש בית לחםחברון. מושה זילברשמידט, מפקד גוש עציון, נהרג בעת שחיפה על נסיגת חייליו מהמשלט במנזר הרוסי[2], ואת מקומו תפס סגנו יעקב אלטמן[3]. בהמשך היום הצליח הלגיון להשתלט על משלטים נוספים ולהביא בכך לנתק בין שני היישובים הגדולים של הגוש – כפר עציון ומשואות יצחק – לבין שני היישובים הצעירים – רבדים ועין צורים – ששכנו מצפונם[4].

כדי למנוע נתק נוסף בין משואות יצחק לכפר עציון, הוציא מפקד משואות יצחק, משה יעקובוביץ, כוח של לוחמים שתפס את 'גבעת הסלעים'. כוח זה הצליח להדוף את מתקפות הלגיון ובכך למנוע את תקיפת כפר עציון מכיוון זה[5]. בחסות החשיכה הצליח יעקובוביץ להגיע לכפר עציון, לתאם עם יעקב אלטמן את המשך הקרב ולשכנע אותו להעביר את בית החולים עם כל הצוות הרפואי והפצועים שבו למשואות יצחק. פינוי בית החולים התבצע במהלך הלילה בידי אנשי משואות יצחק שסחבו על גבם את הפצועים[6] ואבטחו את הנתיב דרך 'גבעת הסלעים'[7]. בית החולים שוּכַּן במערות טבעיות במשואות יצחק שנוּקוּ והוכשרו עוד קודם לכך כמקלט אפשרי[8]. בכך ניצלו חייהם של כשישים פצועים ואנשי הצוות הרפואי [9]בהם ד"ר וינדזברג, מנהל בית החולים והחובשת הראשית רבקה נדיבי, שהתנדבה להישאר בגוש עציון ולטפל בפצועים בעוד התינוק שלה פונה לירושלים ביחד עם שאר האימהות והילדים[10].

למחרת בבוקר התחדשה המתקפה על כפר עציון. תחילה הצליחו המגנים להדוף את התקיפות, אך בהמשך הצליחו כמה משוריינים של הלגיון לפרוץ לתוך הקיבוץ והוחלט על כניעה. לאחר הכניעה נערך טבח באנשי כפר עציון ובהם יעקב אלטמן. נחום בן-סירא, חבר משואות יצחק, הצליח להימלט מהטבח ולהגיע למשואות[11]. עם נפילתו של יעקב אלטמן נטל משה יעקובוביץ את הפיקוד ושלח למטה "ההגנה" בירושלים את ההודעה: "מלכה נפלה, נשארנו בלי תחמושת ולא נוכל להחזיק מעמד. אנו מבקשים טיפול"[12]. ('מלכה' היה שם הקוד של כפר עציון).

במשא-ומתן שנערך בלילה בירושלים בין המוסדות הלאומיים, הירדנים, וועדת הקונסולים, נציגי הצלב האדום והאו"ם סוכם שגוש עציון ייכנע והלוחמים יובלו לשבי, ואילו הפצועים והנשים יועברו לירושלים. משואות יצחק הייתה מוקפת בערבים כפריים רבים מהסביבה והיה חשש שינסו לפרוץ לקיבוץ ולטבוח באנשיו, כפי שאירע בכפר עציון. משה יעקובוביץ החליט שאת הכניעה ינהלו בצורה מסודרת ובתיאום מלא עם קציני הלגיון ובכך הבטיח את שלומם של אנשי היישובים שנותרו[13]. עמדות ההגנה סביב היישוב אוישו ואת ספר התורה קברו באדמה ביחד עם ספרי קודש נוספים.

ההליכה לשביעריכה


ביום שישי 14 במאי 1948 החלו חברות וחברי משואות יצחק להתארגן לקראת עזיבת הקיבוץ. חברות המשק ארזו מזון בתיקי החברים המיועדים לשבי לרבות החפצים האישיים היקרים שהונחו בתיקיהם[14]. ההכנות ליציאה התארכו לשעות אחרי הצהריים. חברות המשק החליטו לערוך את השולחנות ולקיים סעודת ליל שבת כהלכתה. באותן דקות עצמן ניצב דוד בן-גוריון בתל אביב והכריז על הקמת המדינה.

לעת ערב הגיעו למשואות קצינים של הלגיון. בתיאום עם מפקד הקיבוץ תפסו חיילי הלגיון את העמדות שסביב המשק והניסו בירי את הערבים הכפריים שהמתינו מסביב[15]. קציני הלגיון נעתרו לבקשתו של משה יעקובוביץ ואישרו להוציא את ספר התורה ואת ספרי הקודש ממחבואם ולקחת אותם לשבי. למרות ההסכם הפצועים, הנשים (ובהן נשים הרות) וגם הגברים הובלו למשטרת חברון תחת אבטחה הדוקה של חיילי הלגיון[16]. בלילה הראשון במשטרת חברון בוצע ניסיון השתלטות על השבויים מצד המנהיגות הערבית המקומית. בבוקר פנה משה יעקובוביץ לקציני הלגיון והם שבו לשלוט על השבויים. את הנשים והפצועים העמיסו על משאיות כדי להעבירם לירושלים – אך בפועל הם הובלו למשטרת בית לחם. השבויים התבקשו על ידי ראש עיריית חברון, מוחמד ג'עברי, לכתוב למוסדות הלאומיים שמצבם טוב. המכתב, בכתב ידו של משה יעקובוביץ, וחתום בידי רוב השבויים הגיע לקיבוץ גלאון ושם זוהה כתב היד בידי מפקדו של משה יעקובוביץ בקורס המ"מים. בכך התקבל אישור לאותנטיות של המכתב והתקבלה רשימה מעודכנת של רוב השבויים. אחרי כשבועיים בהם שהו השבויים במשטרת חברון הודיעו הירדנים כי נגמר להם הדלק לאפיית פיתות לשבויים. משה יעקובוביץ החליט לנצל את ההזדמנות כדי לבדוק האם הירדנים קברו את כל ההרוגים מהקרב האחרון, והציע לגלות להם את מקומן של כמה חביות דלק שנקברו באדמה לפני הקרב. ביחד עם חבר נוסף ממשואות יצחק וחבר מרבדים היו הם המתיישבים האחרונים שביקרו בגוש עציון ההרוס מהקרב וראו שהירדנים עמדו בהבטחתם וקברו את ההרוגים. באותו יום הוחזרו הפצועים והנשים למשטרת חברון וכעבור כמה ימים הועברו כולם למחנה השבויים באום אל ג'מאל. (בנובמבר 1949 הועברו גופות ההרוגים למדינת ישראל ונקברו בטקס רב רושם בהר הרצל ביחד עם הרוגים מקרבות נוספים במלחמת העצמאות).

השחרור מהשביעריכה

הנשים שוחררו כעבור מספר ימים נוספים והועברו לישראל דרך כפר יונה כשהן מחזירות איתן את ספר התורה של משואות יצחק; הגברים שוחררו בהדרגה בכמה קבוצות: בסוף חודש נובמבר 1948 שוחררו פצועים, חולים וקשישים ובהם אהרון מאיר (מאייר) חבר משואות יצחק, שבסוליות נעליו הוברחו מכתבים מהחברים השבויים. השבויים האחרים שוחררו בהדרגה מראשית חודש פברואר ועד לתחילת חודש מרס 1949, והועברו למדינת ישראל דרך מעבר מנדלבאום. אחרון העוזבים את מחנה השבויים היה מפקד משואות יצחק, משה יעקובוביץ.

משואות יצחק החדשהעריכה

בשובם של חברי משואות יצחק מהשבי בשנת ה'תש"ט - 1949, הם עלו להתיישבות בשנית באזור שפיר - לקיבוץ (שהפך מאוחר יותר למושב שיתופי) באותו שם: משואות יצחק של היום. משואות יצחק צופה במערב על כל שפלת ההר, השפלה התיכונה ומישור החוף מעזה, אשקלון ואשדוד ועד תל אביב. מצפון רואים בבירור את מרכז ירושלים ומערבה עד גבעת הרדאר ונבי סמואל.

חוות משואותעריכה

בשנת 2000 הקימו מספר משפחות מאחז בשם "חוות משואות" (נקרא גם "משואות יצחק הישנה") בסמוך לשרידי היישוב ההיסטורי משואות יצחק. במקום מתקיים מרכז מבקרים המציג בפני המבקרים את ההיסטוריה של גוש עציון, פינה חמה לחיילים, וכן אולם אירועים ״גוונא״. במקום התקיים פסטיבל אחרית הימים.

מקורותעריכה

  • י' אבן-חן, בדרך לחברון, כרטא, 1973.
  • י' הלפר (עריכה), והיינו כענפים העולים מעץ כרות: שרה ומשה יעקובוביץ, קווים, 2007.
  • ב' מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, עם עובד, 2010.
  • מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו.
  • מ' נאור, "הקרב האחרון בגוש עציון", מ' נאור, תש"ח: שבעים סיפורים ופרשיות, מודן, 2018.
  • י' שפנייר, "תשובתנו נחושה – נצח ירושלים", עתמול 241, אב תשע"ה.

לקריאה נוספתעריכה

  • "לבנות ארץ" - סיפור חיים של משה מושקוביץ, בהוצאת ספריית בית אל, המתאר את דרכו של גרעין משואות מהקמתו, עד לנפילת הגוש והקמתה של משואות יצחק באזור שפיר.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא משואות יצחק בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יום במשואות יצחק, הצופה, 12 בנובמבר 1945
  2. ^ י' שפנייר, "תשובתנו נחושה – נצח ירושלים", עתמול 241, אב תשע"ה, עמ' 27.
  3. ^ י' אבן-חן, בדרך לחברון, כרטא, 1973, עמ' 43.
  4. ^ י' גלילי, "גוש עציון – השעות האחרונות", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 171.
  5. ^ י' אבן-חן, בדרך לחברון, כרטא, 1973, עמ' 42.
  6. ^ מ' נאור, "הקרב האחרון בגוש עציון", מ' נאור, תש"ח: שבעים סיפורים ופרשיות, מודן, 2018, עמ' 95.
  7. ^ מ' נאור, "גוש עציון במצור ובקרב", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 142.
  8. ^ א' אופק, "שלושה חודשים בגוש הנצור", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 162.
  9. ^ א' אופק, "שלושה חודשים בגוש הנצור", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 163
  10. ^ האימהות והילדים פונו ב-5 בינואר 1948. מ' נאור, "גוש עציון במצור ובקרב", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 126.
  11. ^ א' אופק, "שלושה חודשים בגוש הנצור", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 164.
  12. ^ מ' נאור, "גוש עציון במצור ובקרב", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 146.
  13. ^ א' אופק, "שלושה חודשים בגוש הנצור", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 167.
  14. ^ א' אופק, "שלושה חודשים בגוש הנצור", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 166.
  15. ^ ב' מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, עם עובד, 2010, עמ' 194.
  16. ^ מ' נאור, "הקרב האחרון בגוש עציון", מ' נאור, תש"ח: שבעים סיפורים ופרשיות, מודן, 2018, עמ' 98.