משתמש:אמל גרבוע/צילום רפואי

שגיאות פרמטריות בתבנית:טיוטה פרטית
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מטופלת בבית המחסה לפגועות נפש במחוז סורי, אנגליה. צולמה בשנות החמישים של המאה ה-19 בידי הפסיכיאטר יו וולך דיימונד, מצלמי הרפואה המוקדמים וחלוץ הצילום הפסיכיאטרי

תרשים סינופטי של הבעות פנים מתוך מחקרו של דושן דה בולון, "המכניזם של הפיזיונומיה האנושית" (1862). במקרים רבים דושן העביר שוק חשמלי לשריר אחד בצד ימין של פני המצולם, ולשריר אחר בצד שמאל. בתרשים זה מספר תצלומים מופיעים שלוש פעמים: פעם פורטרט חשוף כולו, ופעמיים כשחצאי הפנים מוסתרות. הצופים התבקשו לבחון כל חצי בנפרד ולהשוות את ההבדלים העדינים ביותר

סדרת תצלומי כרונופוטוגרפיה של התקף היסטריה אצל גבר. צולם בידי אלבר לונד, מחלוצי הצילום הרפואי, מנהל מחלקת הצילום בסלפטרייר שבפריז, והיסטוריון מוקדם של הצילום הרפואי

"יד עם טבעת," הדפס תצלום קרני X "רפואי" ראשון של וילהלם רנטגן, שצילם את ידה של אשתו ב-22 בדצמבר 1895. לגילוי קרני רנטגן הייתה השפעה רבה על המדע והרפואה; טכנולוגיה זו (אליה נוספו עם השנים האולטרה-סאונד (סונוגרם), דימות תהודה מגנטית וטכנולוגיות כטומוגרפיה) מאפשרים לראות את פנים הגוף שאינו נראה לעין החשופה

סדרה של הדמיות תהודה מגנטית של חתכים רוחביים של מוח, מהקודקוד מטה

צילום רפואי הוא תחום העוסק בתיעוד באמצעות צילום של המראה הקליני של מטופלים, התהליכים הכירורגיים והרפואיים, מתקנים ועזרים רפואיים ודוגמיות מניתוחים שלאחר המוות. העיסוק בצילום רפואי דורש רמת מיומנות טכנית גבוהה כדי שהתצלום לא יכלול מידע מבלבל או מטעה שעלול להוביל להערכות שגויות. בתמונות אלו משתמשים בתיעודים רפואיים, במחקרים, בפרסומים בכתבי עת מדעיים ובמסגרת לימודית-פדגוגית.

שימושים

צלמים רפואיים מתעדים חולים בשלבים שונים של הפציעות, המחלות, לפני ניתוחים ואחריהם. הם מתעדים את עבודתם של אנשי מקצוע בתחום הבריאות כדי לסייע בתכנון הטיפול בחולה, בחינוך לבריאות עבור הציבור, ובהכשרה של אנשי מקצוע בתחום זה. אופי העבודה מחייב כבוד ורגישות לאנשים, מודעות לנהלי סטריליזציה ועמידה בחקיקה ומדיניות הפרטיות.

בסקר שהוזמן בשנת 2008 של אנשים שעובדים צילום רפואי, נמצא כי רוב הצלמים רפואיים מועסקים על ידי בתי חולים אוניברסיטאיים ומרכזי מחקר. עשרה אחוזים היו פרילנסרים שעובדים במרפאות מיוחדות כגון עור, עיניים וניתוחים פלסטיים. חלק מהשירותים ניתנים במסגרות המשלבות רפואה ומשפט. צלמים רפואיים נוהגים לצלם חולים במרפאות, מחלקות וחדרי ניתוח. הם גם עשויים להיקרא לצלם נתיחה שלאחר המוות ואת הדגימות מהנתיחה במחלקות לפתולוגיה. יש המשתמשים גם בטכניקות צילום מיוחדות, כגון צילום photomacrography וקרינה אולטרה סגולה. תפקידו של הצלם הרפואי השתנה לאורך השנים, מצילום רפואי בלבד לשילוב עם צילום כללי יותר בעל אופי מסחרי לעתים, שנועד לשימוש ביחסי ציבור ובחינוך לבריאות. גם השימוש בהפקות וידאו גבר, צלמים הרפואיים לרוב אחראים על ועידות וידאו מתוך חדרי הניתוח ומעורבים ב"טלרפואה". לרוב מחלקות המעסיקות צלמים רפואיים נוטים לכלול חמישה אנשים או פחות. חלק מהצלמים הרפואיים מתמחים בתחומים ספציפיים, כגון עיניים או דרמטולוגיה.

הכשרה

לרוב צלמים רפואיים הם בעלי תואר אקדמי בצילום מאוניברסיטה או מכללה, ולעתים קרובות הם גפ בעלי תואר במדעים. הם נדרשים להבנה טובה של עקרונות הצילום והאופטיקה, ושל הדרישות הטכניות של עבודה מסוימת כדי לבחור ציוד צילום מתאים. כן נדרש ידע בתוכנות הדמיה דיגיטליות, כדי לערוך את הצילומים תוך שמירה על איזון הצבעים.

התעניינות במדע וברפואה הם מאפיינים חשובים עבור צלמים רפואיים. ידע בסיסי באנטומיה ופיזיולוגיה לצד ידע במונחים רפואיים נדרש על מנת לדון על צרכי הצילום עם הצוות הרפואי וספקי שירותי בריאות אחרים. מכיוון שצלמים רפואיים עובדים עם חולים, עליהם לגלות נימוסים ורגישות כדי לגרום למטופלים לחוש בנוח בזמן הצילום. הם גם חייבים להיות מודעים לחוקי הגנת הפרטיות וזכויות יוצרים.

היסטוריה

מדענים רבים שמו לב ליתרונות השימוש בצילום במסגרת עבודתם, בשל יכולתו להציג תמונה אובייקטיבית של מה שנראה לעין. הצילום הרפואי פתר את בעיית הייצוגים השונים של אמנים שהתבקשו לאייר מצבים רפואיים, או שהושפעו באיוריהם מפרשנות הרופאים והמנתחים. היישום הראשון של הצילום ברפואה הופיע ב-1840, כאשר אלפרד פרנסואה דונה מבית החולים שאריטה (Charité) בפריז צילם חלקי עצמות ושיניים. הוא החל לייצר תצלומים ישנים באמצעות מיקרוסקופ, ופרסם תחריטים שנעשו על פי תצלומים של תלמידו לאון פוקו. הרופא יו וולש דיאמונד, ממייסדי אגודת הצילום המלכותית, השתמש בצילום ככלי ברפואה, בעיקר בתחום של הפרעות נפשיות. הוא עבד במחלקת הנשים של מקלט סארי קאונטי בטוויקנהם (Twickenham) בשנת 1852, שם ניסה ליצור קטלוג של סימנים חזותיים של אי שפיות באמצעות צילום החולים וארגון התמונות על פי התסמינים.

דושן דה בולון החל לצלם מאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי סלפטרייר בפריז בשנת 1856; הוא פיתח שיטה של הפעלת שרירים בודדים של הפנים באמצעות גירוי אלקטרוני. בסיועם של אדריאן טורנכון, אחיו של פליקס נדאר, הוא צילם הבעות פנים ויצר רשימה של 53 רגשות שניתן לזהותם על פי פעולת השריר. עבודתו התפרסמה ב-1862 ב-Mécanisme de la physionomie humaine, והפכה לעבודה הידוע ביותר בתחום הצילום הרפואי שלפני שנת 1900.

ד"ר ז'אן מרטין שארקו, תלמידו של דה בולון, האמין כמו דיאמונד כי הצילומים יכולים למלא תפקיד משמעותי באבחון וטיפול בחולים. הוא ייסד ב-1878 את יחידת הצילום הרפואי בבית החולים סלפטרייר בפריז, ושכר את הצלם אלבר לונד לעבוד בה. שארקו פרסם את "Nouvelle iconographie de la Salpêtriere" ב-1888, בו השתמש בתצלומים להצגת תיאורים קליניים של מקרים בסלפטרייר. לצד עבודתו כצלם, בנה לונד גם מנגנון חדש כדי לתעד את הסימנים והתסמינים, ופרסם אותו ב-"La Photographie médicale". לונד פיתח ב-1893 שיטת צילום חולים מזוויות קבועות, שלקחה בחשבון את עומק השדה, את העיוות שנגרם על ידי עיצוב העדשה, ואת מרחק העדשה מהחולה המצולם.

עם התגברות העניין ברפואה ובמחקר במסגרת תרבויות ועמים באזורים מרוחקים של העולם, נערך שימוש רב יותר בצילום רפואי בתרבויות אלו. הדבר השתלב עם עבודתו של דרווין על הברירה הטבעית. ג. ט. זילי (Zealy) הוזמן ב-1850 לצלם עובדי מטעים ממוצא אפריקאי בדרום ארצות הברית. התמונות נועדו גם להוות תיעוד מדעי שיתמוך בתיאוריות של אתנולוגיה. קרל דאמן פרסם אוסף תצלומים של קבוצות אתניות שונות באלבום Anthropologisch-ethnographisches Album in Photographien. באותה שנה פירסם ויליאם מרשל אוסף תמונות דומה של שבטים בדרום הודו. תומס הקסלי השתמש בזוויות צילום קבועות של גוף האדם, בצילומים שנועדו לבצע מדידות. פרנסיס גלטון, שהאמין כי ניתן לארגן באופן שיטתי תכונות הניתנות להעברה בתורשה, בקרב משפחות, קבוצות וגזעים, וכי תכונות נפשיות יכולות להימדד על ידי לימוד תכונות גופניות - השתמש בצילום במטרה לזהות מאפיינים של קבוצה אתנית, והרכיב עד מאתיים תמונות כדי ליצור דוגמה למאפייני גוף אוניברסליים של אנשי הקבוצה. ד"ר ריד בונטקו (Bontecou), ​​רופא וחייל מניו יורק, צילם חיילים פצועים, טיפולים, ניתוחים ותנאי עבודה של רופאים במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865).

הניסיונות לפרסם את הצילומים בספרי לימוד באנטומיה נתקלו בקשיים בשנים הראשונות של הצילום. חוסר שינוי במרקם ובגוונים יצר קושי לפרש את התמונות. ייתכן כי הדבר נובע מרגישות הספקטרום של חומרי הצילום המוקדמים לצבעי הכחול, הסגול והסגול הבהיר, דבר שיצר קיבוץ של כלל הצבעים האחרים יחדיו כך שהפכו לגוונים דומים של שחור. בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות של 1883 התאפשרה הפרדה של חלק מהצבעים - כחול, ירוק וצהוב.

בשנת 1861, פרסם ניקולס רודינגר את "Atlas des peripherischen Nervensystems des menchlichen Körpers, Cotta’schen", שכלל תצלומי איברים מוקפאים שצילם ג'וזף אלברט. בצילומים אלו נאלצו לערוך ריטוש כדי שניתן יהיה להבחין באיברים שצולמו. בהמשך הפכה הסטריאוסקופיה לשיטה שהוסיפה איכות תלת מימדית לצילומים ויכלה להציג את היחסים המרחביים בין האזורים האנטומיים שנבדקו אצל החולים. בין השנים 1894-1900 יצר אלברט נייזר (Neisser) מלייפציג אטלס סטריאו של אנטומיה ופתולוגיה. דוד ווטרסון פרסם סדרה של קלפים סטריאו ב-1905, שהציגו דיסקציות עם תוויות עבור הצופה.

ניסיונות לצלם בתוך הגוף החלו כבר ב-1883. אמיל בנקה (Behnke) השתמש במנורת פחמן, עדשות ומחזירי אור כדי לצלם את מיתרי הקול של האדם בחשיפות של רבע שנייה. וולטר וודברי (Woodbury) פירסם "פוטוגסטרוסקופיה" ב-1890, שכללה תמונות של פנים הקיבה; וב-1894 פרסם מקס ניטשה תמונות של שלפוחית השתן באמצעות סיסטוסקופיה.

ב-1870 יסדו מורי ודירינג בפילדלפיה כתב עת מדעי בשם "The Photographic Review of Medicine and Surgery", שהתבסס על צילומים רפואיים, וכלל סקירות מצולמות של ניתוחים, וצילומים לפני ואחרי הניתוחים. עד תחילת המאה ה-20 אימצו כלל המרכזים הגדולים להכשרה רפואית את הצילום כאמצעי לתיעוד ומחקר. צלמים רפואיים החלו לעבוד בתחומים מגוונים, כגון רדיולוגיה, פתולוגיה ואופתלמולוגיה.

ב-1931 הקימה קבוצת צלמים רפואיים באוניברסיטת ייל את "האגודה לצילום ביולוגי", שהפך מאוחר יותר ל-"BioCommunications Association Inc.". כתב העת של האגודה הפך בהמשך ל-"Journal of BioCommunication". ארגונים דומים נוסגו באנגליה, סקנדינביה ואוסטרליה. צילום ממשיך כיום למלא תפקיד משמעותי ברפואה באמצעות מחקר, תיעוד וחינוך.

הפיזיונומיה של האדם

בהשפעת אמונות אופנתיות לגבי קלסתר הפנים במאה ה-19, רצה דושן דה בולון לקבוע כיצד שרירי הפנים ייצרו הבעות פנים, שהוא האמין שהן מקושרות לנפש האדם. לשם כך עורר התכווצויות שרירים באמצעות חשמל , ותיעד בצילום רפואי את ההבעות המעוותות והגרוטסקיות. הוא פרסם את ממצאיו ב-1862, יחד עם תמונות הבעות אלו, בספר על הפיזיונומיה.

הבעת הרגשות של האדם

אוסקר גוסטב (לונדון 1813) היה צלם חלוצי באמנות הוויקטוריאנית, ומומחה פוטומונטז'. שיתוף הפעולה שלו עם צ'ארלס דרווין על ביטוי רגשות האדם תרם רבות לתחום הפסיכיאטריה ההתנהגותית.

ז'אן מרטין שארקו - עסק בהיפנוזה ובפסיכיאטריה. תרם רבות להבנת הקשר בין ייצוגים של מחלה בעצבים לבין הנפש ההיסטרית, והשפיע בכך גם על אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. כדי לקרוא טטנוס כייצוג האונטולוגי שלו "לראות" את הגוף .1735-1788, בפיתוח יכולת התפיסה של עצבנות של שרירי, טוען כי מחלה ובריאות לא בכל מדינות שונות מאז הכוחות המייצרים לכל אחד מאיתנו יש את אותה פעולה. כך בראון, בל, ושארקו כל שיחה על התמונה של OPISTHOTONIC כאות INTERPRETABILITY החזותי של המחלה, ולכן העוצמה של תובנה של הרופא על המחלה. בסוף המאה ה-19 עדיין היה צורך ברור לספק אבחנה מבדלת בין טטנוס ההיסטריה של המטפל בין סימנים אחרים, טטנוס תוארה הצגת. רופא משחקת להעתיק ולקרוא את דמותו של המטופל. וקריאה זו יש קשר ברור עם אמצעי להתרבות ולהפיץ את התמונה של ההיסטרי. אפקט בהלה יש מעורבב עכשיו אל הרעיון של ריאליזם המציין שליטה על ידי המדען מדען לבד על המדיום החדש. (כפי שכל אחד יכול לעשות ובעלי צילומים לאחר אמצע שנות 1890, הוא הפך יותר ויותר חשוב עבור התמונה המדעית להיות מושא הפרשות המדעית. גישה זו מותר מתורגמנים רבים של התצלום של החולה בצורה חלקה להיות המתורגמנים של ההרמטית החדש של קרן הX כאשר הוא בשנת 1895). קריאה של הצילום היה מעורבב גם עם או אסתטי, אולי טוב יותר, אמנותית המסורת שאליה מדע "חדש" של ייצוג העמיד את דמותו של היסטרית. שארקו ועשירה יותר, במאמר הם שפורסם לראשונה בשנת 1883 בכתב העת של מחלות העצבים ואת הנפש, כאמור במקרה הטוב ביותר.

צ'ארלס דרווין - ביטוי של רגשות באדם בעלי חיים הוא ספרו של צ'רלס דרווין. פרסם בשנת 1872 , בדבר ההיבטים נקבע גנטית של התנהגות. הוא יצא לאור שלוש עשרה שנים אחרי על מוצא המינים והוא, לצד ספרו 1871 מוצא האדם, השיקול העיקרי של דרווין מוצא האדם. הכי יוצא דופן, ביקש דרווין את חוות הדעת של כמה פסיכיאטרים בריטים בולטים בהכנת הספר והוא נחשב בדרך כלל התרומה העיקרית של דרווין לפסיכולוגיה. הבעת רגשות היא גם-כמו הרפתקאות אליס בארץ הפלאות 1865 ציון דרך חשוב בהיסטוריה של איור ספרים. בהרכב של הספר, מכשה דרווין על העולם כולו התגובות שאלון של (שהופץ בחודשים הראשונים של תיאורים של 1867) לגבי ביטוי רגשי בקבוצות אתניות שונות, על מאות תמונות של שחקנים, תינוקים וילדים, ועל תיאורים של פסיכיאטרית) חולים במערב רכיבה על המשוגעים ב-WAKEFIED במערב יורקשייר. דרווין ביצע תכתובת ממושכת מהרגיל מדהים עם גיימס קריצטון, בראון, הממונה על מקלט ווייקפילד. באותו זמן קרייטון, בראון מתכונן המערבית השפעת עצמוה שלו רכיבה דוחות משוגעם רפואיים. קרייטון, בראון היה בנו של ויליאם בראון דרווין אמר לו כי הספר "צריך להיקרא על ידי דרווין בראון". דרווין גם הסתמכה על הניסיון האישי שלו על הסימפטומים של השכול, תוך הדגשת ההיבט האוטוביוגרפי לספר. דרווין נחשב גישות אחרות לחקר הרגשות, כולל תיאור שלהם באומנות.