נווה (עיר בסוריה)

עיר בסוריה

נווהערבית: نوى - נַוָא) היא עיר בדרום סוריה, המשתייכת למחוז דרעא, בה מתגוררים כ-60,000 בני אדם.

נווה
نوى
מדינה סוריהסוריה  סוריה
מחוז מחוז דרעא
נפה נפת דרעא
חבל ארץ חורן
גובה 575 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיירה 63,676 (נכון ל־2009)
קואורדינטות 32°53′N 36°02′E / 32.883°N 36.033°E / 32.883; 36.033
אזור זמן UTC +2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

העיר שוכנת ברמת הגולן, בגובה 575 מטר מעל פני הים, בסמוך לגבול ישראל, ולצד הכביש הראשי המחבר את קוניטרה עם ערי החורן.

במהלך התקופה הרומית ולאחריה נודעה העיר בשל היותה מרכז יהודי גדול ובירת חבל הבשן[1].

היסטוריהעריכה

העיר נווה נזכרת במקורות מן התקופה הרומית כעיר המרכזית ביותר באזור הבשן, בתווך שבין הפרובינציות הרומיות יודיאה, ערביה וסוריה. לאורך תקופת המשנה והתלמוד היוותה העיר יישוב יהודי גדול, אשר אב הכנסייה אוסביוס תיארו בספרו האונומסטיקון מן המאה הרביעית לספירה כעיר גדולה של יהודים[2].

בתלמוד מובא כי יהודי העיר עמדו בקשר עם רבי יהודה הנשיא, ושאלו אותו לא אחת בדבר שאילת גשמים לאחר הפסח[3]. חכמי העיר, שנמנו על אמוראי ארץ ישראל, נודעו בתלמוד בכינוי רבנן דנוה[4], ומהם נמנים רבי תנחומא בר אבא, מחבר מדרש תנחומא, ורבי שילא דנוה, אשר מסר הלכות בשם ריש לקיש[5] ואשר רבני קיסריה מסרו בשמו[6]. במדרש איכה רבה נזכרת עיירה נכרית בשם "חלמיש" ששכנה בסמוך לנווה, ואשר תושביה התנכלו ליהודי נווה[7].

העיר נזכרת בתוספתא[8] ובתלמוד הירושלמי[9], וכן בפסיפס כתובת רחוב, במסגרת ברייתא דתחומין, המפרטת שמות של עיירות יהודיות בתחום נווה לעניין מצוות התלויות בארץ, ובהן גשמי (כיום העיירה ג'אסם מצפון לנווה) וזיזיון (כיום הכפר זיזון מדרום לנווה). בתחילה היו העיירות "מותרות", כלומר פטורות משמיטה ומעשרות, אך בהמשך "נאסרו", כלומר חויבו בקיום המצוות התלויות בארץ, בשל ריבוי האוכלוסייה היהודית באזור.

במקורות חז"ל נזכר הניב הארמי המיוחד שבו דיברו באזור הבשן בכינוי לשון ניוותי[10]. כמו כן, נזכרים בתלמוד יהודים מנווה שישבו דרך קבע בטבריה ובציפורי[11]. בנוסף נזכר בתלמוד מעשה באישה נכבדת מנווה, אשר רבים ביקשו להינשא לה ולכן ציינה בפניהם כי היא כבר מקודשת[12].

כן נזכר בתלמוד כי כאשר רבי יוחנן נשאל עד היכן בתחום נווה מורשים הכוהנים להגיע, כך שלא ייצאו מגבולות ארץ ישראל וייטמאו בטומאת ארץ העמים, נקב בנקודות ממזרח לנווה, בדרכים המובילות לערים אדרעי ובוצרה שבחורן[13].

בתקופה המוסלמית הייתה העיר לבירת נפת החורן וגם באותה העת התקיימה בה קהילה יהודית. הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמאווי, בן המאה ה-13, הזכיר את העיר בציינו מסורת ולפיה שדות העיר היו שדות המרעה של איוב. כמו כן, ישנה מסורת מוסלמית ולפיה שם בן נח, המכונה "א-נבי סאם", קבור בעיר. בימי הביניים נטו יהודים לזהות את נווה עם שוה קריתים המקראית[14].

בחורבות נווה, אשר נסקרו במחצית השנייה של המאה ה-19 בידי חוקרי הגולן, ובהם גוטליב שומכר ולורנס אוליפנט, נתגלו עדויות ארכאולוגיות רבות לעברה היהודי, ובהן סמלי מנורה רבים, ושרידי בית כנסת הכוללים משקופים מעוטרים בתבליטי שופר, מחתה וארבעת המינים, כתובות הקדשה בארמית ובעברית ותבליטי אשכולות ענבים. כן אותרה במקום מצבת קבורה יהודית הכתובה בעברית, אשר לפי מניין השנים בה מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-11 לספירה, באופן המעיד על רצף קיום הקהילה היהודית בעיר[15].

בשלהי התקופה העות'מאנית, בתקופת המנדט הצרפתי על סוריה ותחת ממשלת סוריה המודרנית התיישבה בנווה ובסביבותיה אוכלוסייה צ'רקסית, תורכמנית וערבית.

במהלך מלחמת האזרחים הסורית הייתה העיר לאחד ממעוזי המורדים נגד שלטון בשאר אלאסד, ועקב כך היא הופצצה בכבדות, חלק מתושביה נמלטו, ונגרם לה נזק רב.

לקריאה נוספתעריכה

  • ישעיהו פרס, אנציקלופדיה גאוגרפית-היסטורית של ארץ ישראל, כרך ג', 1952, עמ' 624-625.
  • זאב וילנאי, אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, "נווה", עמ' 5067-5061.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מרדכי ניישטט, נוה - בירת הבשן היהודי בתקופת התלמוד, דבר, 22 בפברואר 1970
  2. ^ אונומסטיקון, 136, 1.
  3. ^ תלמוד ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב, תלמוד בבלי תענית י"ד ע"ב.
  4. ^ ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ה.
  5. ^ קהלת רבה יב, ט, כצ"ל.
  6. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ב', הלכה ה'.
  7. ^ איכה רבה, א י"ז, א ס', וראו אנצ' פרס, בערך "חלמיש".
  8. ^ תוספתא, שביעית, פ"ד, ה"ה.
  9. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק ה', הלכה א'.
  10. ^ ירושלמי קידושין פ"ג ה"ט, ירושלמי נדרים פ"א ה"ב, ירושלמי נזיר פ"ה ה"א.
  11. ^ בבלי שבת קכא ע"ב, ירושלמי שבת פי"ד ה"א, ירושלמי שבת פט"ז ה"ז, ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א.
  12. ^ בבלי כתובות כ"ב ע"א.
  13. ^ ירושלמי, שביעית פ"ה ה"א.
  14. ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק ה', בהתאם לגרסת תרגום ירושלמי - וּקְטוּלוּ יַת זִיבָּרַיָא דִבְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם וְיַת זַוְיָתָנַיָא דִי בְּהוֹן וְיַת אֵמְתָנַיָא אִילֵין דְשַׁרְיָין דִבְנוּהָ קַרְתָּא.
  15. ^ זאב וילנאי, אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמ' 5067-5061.