פתיחת התפריט הראשי
נורמן בנטוויץ, 1950

נורמן (נחמן מתתיהו) בנטוויץ' (הוא היה כותב את שמו "בנטביטש") (באנגלית: Norman Bentwich; 28 בפברואר 18838 באפריל 1971) היה משפטן בריטי יהודי ששימש כיועץ המשפטי של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. בנטוויץ' היה אחיהם של יוסף בנטוויץ' ותלמה ילין.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

נורמן בנטוויץ' נולד בלונדון בשנת 1883. אביו, הרברט בנטוויץ', היה עורך דין נודע ומראשוני חובבי ציון בבריטניה, ממנו שאב את השקפתו הציונית. בנטוויץ' למד משפטים באוניברסיטת קיימברידג' בשנים 19011905 ולאחר מכן שימש כעורך דין בלונדון. בשנת 1913 הגיע למזרח התיכון לשמש כמפקח על בתי המשפט במצרים וכמרצה בבית הספר למשפטים בקהיר.

במלחמת העולם הראשונה שירת בנטוויץ' בצבא הבריטי בחזית ארץ ישראל, והשתחרר בתום המלחמה בדרגת מייג'ור (רב-סרן).

יועץ משפטיעריכה

 
ראשי ההנהגה של ירושלים והכנסייה. בנטוויץ' שביעי משמאל כשלימינו רונלד סטורס

בנטוויץ' הגיע לירושלים מיד לאחר כיבושה ונתמנה ליועץ משפטי של הממשל הצבאי הבריטי. עם הקמת השלטון האזרחי של המנדט הבריטי ביולי 1920, מונה בנטוויץ' ל-Legal Secratary שתורגם "המזכיר המשפטי"[1] או "מזכיר המשפטים".[2] באוקטובר 1920 כונסה המועצה הארץ ישראלית שכללה פקידים בריטים ונציגים יהודים וערבים שהיוו יחד מועצה מייעצת לנציב העליון,[3] ובנטוויץ' הוכלל במועצה כ-Attorney General.[4] בנטוויץ' פעל לארגון מערכת המשפט בארץ ולהחלפת החוקים וסדרי הדין העות'מאנים בחקיקה מנדטורית-בריטית.[5] החל משנת 1923 נודע בנטוויץ' בעברית בעיקר כ"יועץ המשפטי של ממשלת ארץ ישראל".[6] בתפקידו גם כיהן בוועדת עזבון למען בתי ספר עבריים בארץ ישראל[7] ובועד למען יתומים יהודים מאוקראינה.[8]

כיהודי וכציוני עמד בנטוויץ' במסגרת תפקידו בפני הדילמה הנובעת מכך שהיה עליו להפגין נייטרליות בסכסוך היהודי-ערבי. התוצאה הייתה כי הערבים ראו בו מתנגד לתנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל ומחמיר בדינם של נאשמים ערבים שהועמדו לדין על פעילות לאומנית, ואילו היהודים ראו בו את ההפך מכך, כמתנגד למטרות הציונות. ואכן בנטוויץ' לא צידד בכל המטרות הללו. בין היתר התנגד לעקרון של "עבודה עברית" (השאיפה כי הכלכלה של היישוב תתבסס על עבודתם של יהודים בלבד ללא העסקת ערבים).

באהדתו לציונות מצא עצמו בנטוויץ' עומד לצדו של אוהד נוסף של הציונות בצמרת ממשלת המנדט, והוא וינדהאם דידס, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, השני בהיררכיה לאחר הנציב העליון. דידס הגיע לאהדת הציונות מתוך הכרה נוצרית עמוקה. בנטוויץ' תיאר את דידס כ"קדוש מודרני". הצמד דידס ובנטויץ', באהדתו לציונות וליישוב, שימש משקל נגד לצמד רונלד סטורס מושל ירושלים וארנסט ריצ'מונד היועץ המדיני לממשלת המנדט, שגילו עוינות ליישוב ולציונות.

בנובמבר 1929, בעת שהיה בדרכו להפסקת הצהרים, ירה בו אחד העובדים הערביים במשרדו של מפקד משטרת המנדט באקדח, בניסיון להתנקש בחייו. בנטוויץ' נפצע בירֵכו אולם חייו ניצלו.[9] מאמר המערכת בדבר האשים את הערבים בהסתה שגרמה להתנקשות ואת ממשלת המנדט שפרקה את הפקידים היהודיים מהנשק האישי שלהם.[10] בדצמבר 1929 שב בנטוויץ' לעבודתו[11] ובסוף פברואר 1930 נדון המתנקש ל-15 שנות מאסר.[12] בספטמבר 1930 יצא בנטוויץ' לז'נבה כדי לייצג את הממשלה בבוררות כנגד הבעלים של מתחם אוגוסטה ויקטוריה.[13] משם עבר בנטוויץ' ללונדון והתעכב שם. במשך חודשים רבים נפוצו שמועות שהוא יועבר מתפקידו[14] ובסופו של דבר השמועות נתאשרו בספטמבר 1931.[15]

במשך שנים רבות דרשו הערבים את פיטוריו של בנטוויץ'.[16] לאחר פיטוריו של הארי לוק בגלל מחדליו בעת מאורעות תרפ"ט, ביקשו הנציב העליון ג'ון צ'נסלור[17] ושר המושבות הלורד פאספילד להעביר את בנטוויץ' מתפקידו והוצע לו להיות נשיא בית המשפט העליון בקפריסין או במאוריציוס, אך בנטוויץ' דחה את ההצעה באומרו כי עזב את אנגליה ואת עבודתו המדעית בתחום המשפט לא למען קריירה קולוניאליסטית, אלא כדי לעזור בהקמת בית לאומי בארץ ישראל, ופרש מתפקידו.[18][19] הפיטורים נבעו מדרישתו של הנשיא הבריטי של בית המשפט העליון המנדטורי ("זקן השופטים" על פי המינוח של אותה עת) מייקל מקדונל לסלק את בנטוויץ' מתפקידו[דרוש מקור].

גורמים ציוניים ראו בפיטורי בנטוויץ' את אחת מהעוולות החמורות ביותר של ממשלת המנדט עד אותה עת.[20]

קריירה מאוחרתעריכה

בשנת 1932 נתמנה כפרופסור ומופקד הקתדרה ליחסים בינלאומיים על שם חיים ויצמן באוניברסיטה העברית בירושלים.[21] בפברואר 1932 החל להעביר קורס "למען השלום" שעורר רוגז בקרב החוגים הלאומיים ביישוב, אשר טענו שמדובר בבזבוז כספים ופגיעה במחנה היהודי, כאילו הוא זה שצריך לפעול למען השלום והערבים פטורים מכך.[22] להרצאת הפתיחה שלו הופיעו אנשי ברית הביריונים והפריעו לדבריו.[23]

בשנים 19331936 שימש כמנהל הנציבות לענייני הפליטים היהודים מגרמניה, שהוקמה על ידי חבר הלאומים. במסגרת זו הציע לדוד בן-גוריון הצעה לקלוט חלק מן הפליטים בארצות ערב במקום בארץ ישראל, כדי שלא להחריף את הסכסוך היהודי-ערבי על עתיד ארץ ישראל. בן-גוריון דחה את ההצעה.

בשנת 1938 השתתף בישיבת הוועד האדמיניסטרטיבי של הסוכנות היהודית כאשר הייתה כוונה למנותו לחבר בוועד. בישיבה הוא הביע את עמדתו שיש לרדוף אחר השלום ולצורך כך יש לותר באופן זמני לערבים בענייני עלייה.[24]

בנטוויץ' היה פעיל במועצה הארצית לזכויות האזרח באנגליה ובמסגרת זאת פעל למנוע הסגרת אסירים סינים לידי היפנים בשנת 1939.[25]

במאי 1943 נישאה אחייניתו, כרמל פרידלנדר, לשמעון אגרנט, אז שופט שלום בחיפה. בנטוויץ' עזר לאגרנט בהחלטתו לבחור במשרת שופט, ואף התנדב להמליץ עליו בפני הנציב העליון. כשאגרנט כיהן כשופט בית המשפט העליון בזמן משפט אייכמן, בנטוויץ' נמנה בין הקולות שקראו להימנע ממתן עונש מוות לאייכמן.

בשנת 1951 פרש בנטוויץ' לגמלאות מן האוניברסיטה העברית ושב לאנגליה, בה כיהן כיו"ר שוחרי האוניברסיטה העברית בבריטניה.[26] בנטוויץ' פרסם ספרים רבים במשפט בינלאומי וכן בנושאים יהודיים וציוניים. בשנות השישים פעל למען רווחתם של ביתא ישראל באתיופיה.

הוא נפטר בשנת 1971.

חייו האישייםעריכה

נורמן היה נשוי להלן קרוליין לבית פרנקלין (1892–1972), בת למשפחת בנקאים יהודית-אנגלית מבוססת, שמוצאה מפולין (שמה המקורי: פרנקל). אביה היה, בין היתר, מבעלי ההוצאה הגדולה ראוטלג' (Routledge)(אנ'). הרברט סמואל, הנציב הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל, היה בעלה של ביאטריס לבית פרנקלין, אחות אביה של הלן, רעייתו של בנטוויץ'. רוזלינד פרנקלין, ביופיזיקאית יהודייה-בריטית שתגליותיה סיפקו את הבסיס להבנת מבנה ה-די-אן-איי, הייתה אחייניתה של הלן. הלן הייתה מנשות החברה הבולטות בירושלים של שנות העשרים. היא סייעה רבות לבעלה בצד החברתי של תפקידו, ובאישיותה ובמרצה פעלה לקירוב הקהילות בעיר ולדו-שיח בין יהודים, בריטים וערבים. בנוסף, ארגנה פעילות סוציאלית לעזרה לבנות ירושלים העניות, ותרמה רבות לשיקום מערכות החינוך והבריאות בעיר. בנטוויץ היה נגן כינור והופיע באירועים שונים.[27]

נורמן והלן בנטוויץ' חילקו את חייהם בין ירושלים ללונדון. בירושלים החזיקו בית שהשקיף על גיא בן הינום. בלונדון, לאחר שובם לאנגליה, הייתה הלן פעילה במפלגת הלייבור. סִמלי הדבר שלאוטוביוגרפיה שלו קרא "הנודד בין שני העולמות".

הזוג בנטוויץ' היה חשוך ילדים. לאחר מותו ציווה בנטוויץ' את כל הונו לאוניברסיטה העברית.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חגיגת המילואים לרבנות הראשית, דואר היום, 9 במרץ 1921
    הנציב העליון בנביא מוסה, דואר היום, 2 במאי 1921
    שאלות משפטיות, דואר היום, 26 ביולי 1923
  2. ^ אספת הרבנים לסידור הרבנות הראשית, דואר היום, 23 בפברואר 1921
  3. ^ העיתונות הערבית והמועצה הארץ ישראלית, דואר היום, 19 באוקטובר 1920
  4. ^ יחיאל גוטמן, היועץ המשפטי נגד הממשלה, עמ' 37
  5. ^ ראו למשל: המועצה ארץ הישראלית, דואר היום, 16 ביוני 1921, המועצה ארץ הישראלית, דואר היום, 21 בדצמבר 1921, המועצה ארץ הישראלית, דואר היום, 13 ביוני 1922, המועצה ארץ הישראלית, דואר היום, 21 בפברואר 1923
  6. ^ אגודת עורכי דין עברים, דואר היום, 25 ביוני 1923
    הועד הלאומי אצל ה' בנטביטש, דואר היום, 9 באוקטובר 1923
  7. ^ נדבת המנוח קדורי, דואר היום, 5 בינואר 1923
  8. ^ יתומי אוקרינה בירושלים, דואר היום, 10 בספטמבר 1922
  9. ^ התנקשות בחיי היועץ המשפטי, דבר, 25 בנובמבר 1929
  10. ^ עד היכן הגענו, דבר, 25 בנובמבר 1929
  11. ^ בנטביטש שב לעבודתו, דבר, 3 בדצמבר 1929
  12. ^ המתנקש בנפש בנטביטש - למאסר 15 שנה, דבר, 28 בפברואר 1930
  13. ^ משפט נגד הממשלה על נזקי הרעש, דבר, 15 בספטמבר 1930
  14. ^ בנטביטש לא ישוב לארץ ישראל?, דבר, 4 בינואר 1931
    בנטביטש ישוב לארץ ישראל, דבר, 11 בינואר 1931
    חזירתו של בנטביטש נדחתה?, דבר, 27 באפריל 1931
    שוב שמועות על בנטביטש, דבר, 26 במאי 1931
  15. ^ בנטביטש לא ישוב, דבר, 6 בספטמבר 1931
  16. ^ מוחים נגד העברתו של לוק, דבר, 24 ביוני 1930
  17. ^ י. שוכמן, להערכת תקופת צ'ינסלור בנציבות הא"י, דבר, 20 בנובמבר 1931
  18. ^ מדוע לא חזר בנטביטש לארץ ישראל, דבר, 24 בספטמבר 1931
    השאלות ותשובות על פיטורי בנטביטש, דבר, 15 בדצמבר 1931
  19. ^ מעשה בנטביטש, דבר, 14 באוקטובר 1931
  20. ^ קראתי, דבר, 16 באוקטובר 1931
  21. ^ נ. בנטביטש מרצה באוניברסיטה, דבר, 7 בינואר 1932
  22. ^ מה שקרה במכללה, דואר היום, 12 בפברואר 1932
  23. ^ פרחחים מפריעים את הרצאת בנטביטש, דבר, 11 בפברואר 1932
  24. ^ א. אנקוריון, מושב הועד האדמיניסטרטיבי, דבר, 24 במרץ 1938
  25. ^ לחץ יפנים מתגבר בתעמולה אנטי בריטית בסין, דבר, 15 באוגוסט 1939
  26. ^ נוסדה קרן לפרסי השתלמות לחוקרים צעירים מישראל ומבריטניה, דבר, 31 בדצמבר 1952
  27. ^ בחברה הירושלמית לנגינה, דואר היום, 8 בפברואר 1924