נעים זמירות ישראל

נעים זמירות ישראל (כינוי מסורתי לדוד המלך) היא יצירתו של המלחין פאול בן-חיים, שנכתבה לפי הזמנתה של "קרן נטלי קוסביצקי", שהמנצח סרגיי קוסביצקי הקים לאחר מות אשתו הראשונה. קוסביצקי מת ביוני 1951 ואחת מתוכניותיו האחרונות הייתה הזמנת יצירה אצל בן חיים באמצעות הקרן, שקמה בשנת 1942 והזמינה יצירות חדשות רבות אצל מלחינים ברחבי העולם. המלחין והמנצח ליאונרד ברנשטיין, תלמידו של קוסביצקי, הגה קיום פסטיבל מוזיקלי גדול בירושלים לציון מלאת 3000 שנה לדוד המלך. לקראת פסטיבל זה הזמין יצירות אצל מלחינים יהודים, הן בישראל והן בארצות העולם, בהן האופרה "דוד" מאת דריוס מיו.[1]

הרקעעריכה

מכתב רשמי מיום 26 בספטמבר 1952, שהגיע אל בן חיים מטעם קרן קוסביצקי, כלל את ההזמנה הנכבדה ביותר שזכה בה עד אז. התשלום שהוצע לו עמד על אלף דולר ומעבר למסירת כתב היד המקורי לספריית הקונגרס כדי לכלול אותו באוסף קוסביצקי, לא היו כל תנאים אחרים בהזמנה והובטחו כל זכויותיו של המלחין בה.[2]

ד"ר גרדנוויץ הציע לבן חיים, בהשראת רעיון של פרנק פלג, לחבר "בידור מלכותי" בנוסח "הקונצרטים המלכותיים" של פרנסואה קופרן ולהקדישו למלך דוד. הצעתו כללה פרק ראשון לצ'מבלו, כלי נשיפה מעץ ומספר מועט של כלי קשת נמוכים. בראש פרק זה הציע להציב פסוק על דוד המנגן בכינור לפני שאול המלך. הפרק השני נועד לפי הצעה זו לנבל וכלי קשת עם ליווי חרישי של כלי נשיפה ברקע ויתקשר למחול התהילה של דוד ולמיכל הצופה בו מחלונה, וכפרק סיום הציע תזמורת מלאה עם הסולנים, לתאר את דוד המזמר פרקי תהילים. גרדנוויץ ראה ביצירה גם אפשרות לבלט. ברנשטיין קיבל ברצון את כל ההצעות, פרט להסתייגות מן השם שהוצע ליצירה, כפי שכתב ביום 27 בנובמבר 1952.[3]

היצירה הייתה מוכנה לאחר עשרה חודשים וכתב היד נשלח לקרן קוסביצקי בסוף ספטמבר 1953. לאכזבת בן חיים, נדחה הפסטיבל לשנת 1955 והוא פנה אל הקרן בבקשה להשמעה מוקדמת של היצירה מחוץ לישראל. הבקשה אושרה, אך בסופו של דבר לא התקיים הפסטיבל כלל ו"נעים זמירות ישראל" הושמעה לראשונה רק בדצמבר 1956, בנסיבות חגיגיות אחרות, שכן אותה עת ציינה התזמורת הפילהרמונית הישראלית עשרים שנה להיווסדה.[4]

מבנה היצירה ואופיהעריכה

בן חיים כינה את היצירה "נעים זמירות ישראל" - שלושה פרגמנטים סימפוניים לתזמורת ולסולנים. לא ברור למה הייתה כוונתו בהגדרה "פרגמנטים", שכן כל אחד מפרקי היצירה מהווה צורה סימפונית שלמה בפני עצמה.

  • הפרק הראשון, דוד לפני שאול, כתוב לצ'מבלו ולהרכב כלי נשיפה מעץ וממתכת, ללא טרומבונים וטובה. סגנון הכתיבה לצ'מבלו בארוקי במרקמו, בתבניות אוסטינטו, אך בצורתו הוא דומה לפרק הראשון של הסימפוניה השנייה של בן חיים - תצוגה ופיתוח ללא רפריזה. בפתח הפרק מופיע מבוא, שסדרת האקורדים האטונאליים שלו חורגת מסגנונו של בן חיים ובאה להצביע על מצבו הנפשי המעורער של המלך שאול, שצלילי הצ'מבלו הבאים מיד לאחריה גוברים עליו. לאחר מבוא זה בנוי הפרק משני נושאים עיקריים, שהראשון בהם מורכב מחזרות על מוטיב קצר, השואב מן הנושא הריקודי מפרק הפתיחה של הסוויטה "מחזות ישראל", אך שונה ממנו. הנושא השני משמר דמיון רתמי לראשון ומגיע לשיאו כאשר שני הנושאים מורכבים זה על גבי זה בקונטרפונקט, המחלק את ההרכב כולו לשתי קבוצות ומשקף קרבה לדגם המאהלרי, שניכר בסימפוניה הראשונה של בן חיים. פרק זה, שהעדר הרפריזה בו מונע סיום מלא ומספק, משקף את הקונפליקט שבו נמצא בן חיים, בין צורת סונאטה נאו קלאסית ורומנטית לבין כתיבה נאו-בארוקית. קונפליקט זה מצא את פתרונו רק ב"מטמורפוזות על כוראל של באך" משנת 1968.[5]
  • הפרק השני, תפילה, כתוב לנבל וכלי קשת, בצורה משולשת פשוטה. הוא נפתח בנושא לשני כינורות סולו באוקטבות ללא ליווי, המבוסס על תבניות מלודיות של טעמי המקרא. בפרק זה ניכרת השפעת "אוצר נגינות ישראל" של אידלסון, אם כי בן חיים לא השתמש ישירות בנושאים מתוכו אלא ברוח המוטיבים בלבד. הנושא של אידלסון קרוב ביותר לקריאה בשיר השירים בנוסח יהודי ליטא, אף כי מדובר בדמיון כללי בלבד בין הנעימות. לעומת זאת, נוסחת הסיום של שני חלקי הנושא זהה לנוסחה של "סוף פסוק" כפי שרשם אותה אידלסון, על פי מסורת יהודי בבל, בוכרה ופרס. כיון שבן חיים לא נהג לבקר בבתי כנסת ולא הכיר את הנוסח הליטאי מבית הוריו, קרוב לוודאי שקלט אותו משידורי הרדיו. נטייה לנוסח זה הייתה צפויה בעיקר בשל השימוש בקדנצה הפלגלית-ארכאית במוזיקה האירופית. מרקם של אוקטבות ללא ליווי בהתחלה ובליווי אקורדים מושהים בנוסח רצ'יטטיב בהמשך תורם לאופי הארכאי של הפרק. עוד ניכרות בפרק זה השפעות של "מחולות קודש וחול" של דביסי, וכן מופיע בו עיבוד מסוגנן של רעיון, שהוצג באופן פשטני וישיר יותר ב"תרועה לישראל" של בן חיים.[6]
  • פרק הפינאלה, "שיר המעלות", כתוב בצורת נושא עם שבע וריאציות וקודה, לשני כלי הסולו ותזמורת מלאה. מבחינה רתמית הוא מהווה מחול הורה מסוגנן, אך התפניות הכרומטיות שבו מרחיקות אותו מן העממיות.

ביצועי היצירהעריכה

ביצוע הבכורה בדצמבר 1956 היה בקונצרט, שעורר תגובות קשות בקהל לנוכח כוונתה של התזמורת הפילהרמונית לכלול בו את הפואמה הסימפונית "דון חואן" של ריכרד שטראוס. התזמורת ביטלה את תוכניתה המקורית, אך לאות מחאה סירבה לכלול בה יצירה אחרת במקום הפואמה של שטראוס. המבצעים היו כולם ישראלים: המנצח היה גאורג זינגר, הפסנתרנית רנה ברוורמן (בקונצ'רטו של בטהובן. הסולנים ביצירתו של בן חיים היו הנבלנית קלרי סרבש והצ'מבליסט אריה זקס. מנשה רבינא ציין את התלהבות הקהל מהרכבו הישראלי של הקונצרט, בניגוד לתוצאות משאלי דעת קהל שפורסמו בעבר.(דבר, 7 בדצמבר 1956). גם מכס ברוד כתב ביקורת ארוכה, מפורטת ונלהבת.("ידיעות חדשות", 11 בדצמבר 1956). שני המבקרים ציינו את חולשת צליליו של הצ'מבלו לעומת תזמורת כלי הנשיפה, בעיה שאפשר להתגבר עליה בדרכים שונות.[7]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יהואש הירשברג, פאול בן-חיים, חייו ויצירתו", עם עובד 1983, עמ' 187
  2. ^ הירשברג, עמ' 187
  3. ^ הירשברג, עמ' 188-187
  4. ^ הירשברג, עמ' 188
  5. ^ הירשברג, עמ' 190-188
  6. ^ הירשברג, עמ' 191
  7. ^ הירשברג, עמ' 192