סלווה נקארה

סלווה נקארה
	סלווה נקארה בהצגה "איש ואשה אחת" בתיאטרון חיפה, יולי 2011
	סלווה נקארה בהצגה "איש ואשה אחת" בתיאטרון חיפה, יולי 2011
לידה	2 במרץ 1959 (בת 65); חיפה, ישראל
מדינה	ישראל
עיסוק	שחקנית ובמאית תיאטרון קולנוע וטלוויזיה
מקום לימודים	בית צבי
	פרופיל ב-IMDb

סלווה נקארה חדאד (בערבית: سلوى نقارة حداد; נולדה ב-2 בפברואר 1959) היא שחקנית תיאטרון קולנוע וטלוויזיה ערביה-ישראלית, זוכת פרס לנדאו.

ביוגרפיה עריכה

נולדה ומתגוררת בחיפה. בוגרת התיכון האורתודוקסי הערבי^[1]. דודה הוא עורך הדין חנא נקארה.

נקארה היא בוגרת בית צבי – בית הספר הגבוה לאמנויות הבמה, רמת גן, בו למדה משנת 1977 עד 1980^[2]. נקארה הייתה במשך שנים רבות יועצת האמנותית וחברת הנהלת תיאטרון אל-מידאן^[3].

קריירה בתיאטרון עריכה

נקארה החלה את הקריירה במרכז התיאטרוני בנווה צדק, בהצגות: "הם" ו"החוצה" בבימוי ג'וזף צ'ייקין בשנים 1981–1983^[2]. אחר כך עברה לתיאטרון חיפה, שם שיחקה בתפקיד הראשי במחזה "פלסטינית" מאת יהושע סובול, בבימוי גדליה בסר, בשנת 1985^[4]. היא שיחקה בתפקידים ראשיים בתיאטרון זה במשך שבע שנים, בשנים 1983–1989. בין השאר במחזה "סינדרום ירושלים" מאת סובול, בבימוי בסר^[5]. בשנות ה-90 שיחקה בחיפה בהצגות: "בית קפה של ירח אוגוסט", בבימוי רוני ניניו. "בדרך אל החתולים", "העלמה והמוות", בבימוי נולה צ'לטון.

ב-1987 שימשה שופטת בפסטיבל עכו^[6].

במרץ 1993 שיחקה בהצגת יחיד במסגרת פסטיבל תיאטרונטו, "האבן הראשונה" מאת מרים יחיל וקס ובבימוי מכרם ח'ורי^[7]. שעלתה גם בפסטיבל עכו בסוף אותה שנה^[8].

נקארה הייתה מעורבת בתיאטרון אלמידאן מאז הקמתו ב-1994, שם שיחקה, בשנים 1999–2005, בהצגות "בית ברנרדה אלבה" מאת לורקה, "ביבר הזכוכית" מאת טנסי ויליאמס ובבימוי מוניר בכרי, "אי העיזים" מאת אגו בוטה ובבימוי מאזן ג'טאס, "אנרכיסט מפוקפק" מאת דריו פו.

בשנות ה-2000 הייתה שחקנית קבועה בתיאטרון אנסמבל הרצליה, שם שיחקה בהצגה אנטיגונה, בבימוי גדליה בסר, בשנת 2002 ובהצגה איפיגניה באאוליס בבימוי יוסי יזרעאלי בשנת 2009^[9]. וב-2011 שיחקה במחזה " המשרתות" בבימוי יעל קרמסקי^[10].

בשנת 2002 שיחקה ב"הבימה" במחזה "פרגודים" מאת ז'אן ז'נה בבימוי אופירה הניג^[11].

בשנת 2006 שיחקה בהצגות של תיאטרון אל-קאסבה, רמאללה, "רוחות" מאת הנריק איבסן בבימוי קאמל באשה ו"הסערה" מאת שיקספיר בבימוי עמוס מוקדי.

בשנת 2007 שיחקה בהצגות "קפוצ'ינו ברמאללה" מאת סועאד עאמרי בבימוי נולה צ'לטון. בתיאטרון אלמידאן "דרך הררית" מאת בבימוי אורנה עקאד. ו"גשם שחור" בימוי אופירה הניג, שעלתה במסגרת פסטיבל ישראל^[12].

בשנת 2008 שיחקה בהצגות תיאטרון אלמידאן, "כאב אהבה" מאת ובבימוי סאמח חיג'אזי. ו"סיפור סתיו" בבימוי ניזאר זועבי. בשנת 2009 שיחקה בהצגות "המסיק" בבימוי מוניר בכרי ו"הדירה" בבימוי מיכאל רונן.

בשנת 2011 שיחקה בתיאטרון חיפה במחזה "איש ואישה אחת", בבימוי אופירה הניג.

בשנת 2013 השתתפה במחזה "זוז, אתה מסתיר לי את השמש", בבימוי אופירה הניג^[13]. הפקה בינלאומית שחברו לה ארבעה תיאטראות אירופיים והופיעה גם בגרמניה ובשווייץ.

בשנת 2014 שיחקה ב"רוח ים" בתיאטרון חיפה, בבימוי אופירה הניג^[14].

בשנת 2017 שיחקה במחזה "שקולים" מאת יהושע סובול, בתיאטרון הקאמרי, בבימוי אלון טיראן^[15].

קריירה בטלוויזיה עריכה

בשנות ה-90 השתתפה במספר פרקים של הסדרה "רחוב סומסום".

ב-1992 השתתפה בהפקת ענק של ערוץ 4 הבריטי, מיני-סדרה בשם "הגדודים הגדולים" ("The Big Battalions") שהופקה בתקציב כולל של עשרה מיליון דולר בשלוש יבשות. הסדרה עוקבת אחר חייהן של שלוש משפחות, נוצרית, מוסלמית ויהודית - על פני חמש מדינות, בריטניה, אתיופיה, ערב הסעודית, ירדן וישראל. העלילה המפותלת והמסובבת מקשרת בין כל הגורלות של הנפשות הפועלות.^[16]. הסדרה צולמה בישראל ובלונדון והשתתפו בה גם טוביה צפיר ויואב צפיר^[17].

ב-2004 שיחקה בדרמה "מכתוב", בבימוי אבי מוסל, סיפורו של קצין משטרה דרוזי, שמנסה לפענח את תעלומת הרצח של אשה^[18]

בשנים 2007–2012 (שלוש עונות) שיחקה בסדרה "עבודה ערבית" בבימוי רוני ניניו, ששודרה בשידורי קשת בערוץ 2^[19]. הסדרה זכתה בשורה של פרסים, בהם פרס האקדמיה לטלוויזיה לסדרה הקומית הטובה לשנת 2011^[20].

ב-2019 כיכבה בסדרה "מונא" ששדורה בערוץ כאן 11, בתפקיד אמא של מונא^[21].

ב-2023 כיכבה בסדרה "מדרסה" ששדורה בערוץ כאן חינוכית, בתפקיד אמא של אימאן, המורה בבית ספר דו לשוני יהודי - ערבי בירושלים.

קריירה בקולנוע עריכה

"גשר צר מאד" (1985), בבימוי ניסים דיין. משחקה בסרט הזה זיכה אותה בתואר שחקנית השנה 1985^[22].
"נאדיה" (1986), בבימוי אמנון רובינשטיין.
"חצוצרה בואדי" (2002), בבימוי לינה וסלבה צ'פלין.
"נגטיב" (2005), בבימוי לנה טוראל. דרמה בת 50 דקות שזכתה בציון לשבח בפסטיבל הסרטים חיפה 2006 בקטגוריית סרטי הדרמות.
"בחודש התשיעי" (2002), בבימוי עלי נסאר.
"ג'נקשן 48" (2016), בבימוי אודי אלוני.^[23].
"Inshallah Walad"‏ (2023), בבימוי אמג'ד אל-ראשיד.

פרסים והוקרה עריכה

ב-2013 זכתה בפרס לנדאו^[24].

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא סלווה נקארה בוויקישיתוף

סלווה נקארה, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
סלווה נקארה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
סלווה נקארה, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
סלווה נקארה, באתר ספר הקולנוע הישראלי
סלווה נקארה, באתר AllMovie (באנגלית)
סלווה נקארה, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
סלווה נקארה, בארכיון הבימה
דפנה לוי, אולי קצת מנוכרת, באתר הארץ, 27 במרץ 2001 - כתבת פרופיל
הילה אהרון בריק, ריאיון: 5 המלצות של סלווה נקארה, באתר הבמה, 7 ביולי 2011

הערות שוליים עריכה

^ דוד רטנר, כאן מכשירים את האליטה, באתר הארץ, 22 במאי 2004
^ ¹ ² ציפי רום, תיאטרון יהודי על בעיה ערבית, חדשות, 14 באוקטובר 1985
^ יאיר אשכנזי, אמנים מוחים נגד הקפאת התמיכה בתיאטרון אל־מידאן, באתר הארץ, 10 במאי 2015
^ ביקורות:
מנחם פרי, יהודיה משחקת יהודיה שמשחקת ערביה, חדשות, 28 באוקטובר 1985
אליקים ירון, נפש פלשתינאית, מעריב, 25 באוקטובר 1985
^ ביקורות:
יוסי עוזרד, בכורה - אין סיבה למהומה, חדשות, 11 בינואר 1988
סינדרום ירושלים: פחד מוות באוויר, מעריב, 8 בינואר 1988
רחלה זנדבנק, תיאטרון - השקט שאחרי הסערה, כותרת ראשית, 13 בינואר 1988
^ ירון פריד, פסטיבל עכו: הילד הזה כבר גדול, חדשות, 4 באוקטובר 1987
^ יציאות - תיאטרונטו 1993, חדשות, 19 במרץ 1993
^ שוש אביגל, צעיר מוכשר ועני, חדשות, 1 באוקטובר 1993
^ מיכאל הנדלזלץ, באיפיגניה בתך הקטנה, באתר הארץ, 17 במאי 2009
איתן בר-יוסף, איפיגניה באוליס: מתעלה לגבהים נדירים, באתר הארץ, 29 במאי 2009
^ מיכאל הנדלזלץ, ואיך השירות? בהחלט בסדר, באתר הארץ, 28 ביולי 2011
^ פרגודים, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2002
^ מיכאל הנדלזלץ, חוויית החרדה הגרעינית, באתר הארץ, 4 ביוני 2007
^ ביקורות:
יובל בן עמי, עכבר העיר, "זוז, אתה מסתיר לי את השמש": תחנות התרבות של אופירה הניג, באתר הארץ, 13 במרץ 2013
מיכאל הנדלזלץ, "זוז, אתה מסתיר לי את השמש": אורה המחטא, באתר הארץ, 2 במרץ 2013
^ מיכאל הנדלזלץ, "רוח ים": לשתות מהים של חיפה, באתר הארץ, 21 בינואר 2014
^ יאיר אשכנזי, שתי הצגות שפרשו מפסטיבל עכו המקורי יוצגו בקאמרי ובתיאטרון חיפה, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2017
^ ירון פריד, שני צפירים בערוץ 4, חדשות, 27 בדצמבר 1992
^ ג. עיטור, הצפירים סיימו להילחם באינתיפאדה, חדשות, 30 במרץ 1992
^ עכבר העיר, אפשר גם, באתר הארץ, 1 במרץ 2004
^ מיה סלע, עבודה ערבית: היהלום שבכתר של קשת, באתר הארץ, 7 בפברואר 2012
^ ספי קצב, ‏עונה רביעית לעבודה ערבית, באתר ‏מאקו‏, 6 בפברואר 2012
^ ביקורות:
מסובכת, מעצבנת ומהנה: שווה לראות את "מונא" שיצרה מירה עווד, באתר גלובס, 25 בינואר 2019
גילי איזיקוביץ, התסריטאית מאיה הפנר: "יש משהו ב'מונא' שמאוד מתעסק בנשיות, ונשיות אני יודעת לספר", באתר הארץ, 17 בפברואר 2019
אפי בת-אילן , מונא כאן, שם ובכל מקום, באתר "העוקץ", 4 במרץ 2019
^ אני מצליחה מפני שאני ערביה!, "העולם הזה", גיליון 2517 מ-27 בנובמבר 1985, עמוד 37
^ סלבוי ז'יז'ק, ״ג'נקשן 48״: מאבק שלא מציית לעין מערבית, באתר "העוקץ", 15 במאי 2016
נירית אנדרמן, "ג'נקשן 48" של אודי אלוני זכה בפרס הסרט הבינלאומי בפסטיבל טרייבקה, באתר הארץ, 22 באפריל 2016
איריס חפץ, כשהגיבור הפלסטיני לא מחכה שיתנו לו את המיקרופון אלא לוקח אותו בעצמו, באתר "שיחה מקומית", 23 בפברואר 2016
^ שיר חכם, אתי אנקרי ונורית זרחי בין זוכי פרס לנדאו, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2013

[1] דוד רטנר, כאן מכשירים את האליטה, באתר הארץ, 22 במאי 2004

[רום-2] ¹ ² ציפי רום, תיאטרון יהודי על בעיה ערבית, חדשות, 14 באוקטובר 1985

[3] יאיר אשכנזי, אמנים מוחים נגד הקפאת התמיכה בתיאטרון אל־מידאן, באתר הארץ, 10 במאי 2015

[4] ביקורות:
מנחם פרי, יהודיה משחקת יהודיה שמשחקת ערביה, חדשות, 28 באוקטובר 1985
אליקים ירון, נפש פלשתינאית, מעריב, 25 באוקטובר 1985

[5] ביקורות:
יוסי עוזרד, בכורה - אין סיבה למהומה, חדשות, 11 בינואר 1988
סינדרום ירושלים: פחד מוות באוויר, מעריב, 8 בינואר 1988
רחלה זנדבנק, תיאטרון - השקט שאחרי הסערה, כותרת ראשית, 13 בינואר 1988

[6] ירון פריד, פסטיבל עכו: הילד הזה כבר גדול, חדשות, 4 באוקטובר 1987

[7] יציאות - תיאטרונטו 1993, חדשות, 19 במרץ 1993

[8] שוש אביגל, צעיר מוכשר ועני, חדשות, 1 באוקטובר 1993

[9] מיכאל הנדלזלץ, באיפיגניה בתך הקטנה, באתר הארץ, 17 במאי 2009
איתן בר-יוסף, איפיגניה באוליס: מתעלה לגבהים נדירים, באתר הארץ, 29 במאי 2009

[10] מיכאל הנדלזלץ, ואיך השירות? בהחלט בסדר, באתר הארץ, 28 ביולי 2011

[11] פרגודים, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2002

[12] מיכאל הנדלזלץ, חוויית החרדה הגרעינית, באתר הארץ, 4 ביוני 2007

[13] ביקורות:
יובל בן עמי, עכבר העיר, "זוז, אתה מסתיר לי את השמש": תחנות התרבות של אופירה הניג, באתר הארץ, 13 במרץ 2013
מיכאל הנדלזלץ, "זוז, אתה מסתיר לי את השמש": אורה המחטא, באתר הארץ, 2 במרץ 2013

[14] מיכאל הנדלזלץ, "רוח ים": לשתות מהים של חיפה, באתר הארץ, 21 בינואר 2014

[15] יאיר אשכנזי, שתי הצגות שפרשו מפסטיבל עכו המקורי יוצגו בקאמרי ובתיאטרון חיפה, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2017

[16] ירון פריד, שני צפירים בערוץ 4, חדשות, 27 בדצמבר 1992

[17] ג. עיטור, הצפירים סיימו להילחם באינתיפאדה, חדשות, 30 במרץ 1992

[18] עכבר העיר, אפשר גם, באתר הארץ, 1 במרץ 2004

[19] מיה סלע, עבודה ערבית: היהלום שבכתר של קשת, באתר הארץ, 7 בפברואר 2012

[20] ספי קצב, ‏עונה רביעית לעבודה ערבית, באתר ‏מאקו‏, 6 בפברואר 2012

[21] ביקורות:
מסובכת, מעצבנת ומהנה: שווה לראות את "מונא" שיצרה מירה עווד, באתר גלובס, 25 בינואר 2019
גילי איזיקוביץ, התסריטאית מאיה הפנר: "יש משהו ב'מונא' שמאוד מתעסק בנשיות, ונשיות אני יודעת לספר", באתר הארץ, 17 בפברואר 2019
אפי בת-אילן , מונא כאן, שם ובכל מקום, באתר "העוקץ", 4 במרץ 2019

[22] אני מצליחה מפני שאני ערביה!, "העולם הזה", גיליון 2517 מ-27 בנובמבר 1985, עמוד 37

[23] סלבוי ז'יז'ק, ״ג'נקשן 48״: מאבק שלא מציית לעין מערבית, באתר "העוקץ", 15 במאי 2016
נירית אנדרמן, "ג'נקשן 48" של אודי אלוני זכה בפרס הסרט הבינלאומי בפסטיבל טרייבקה, באתר הארץ, 22 באפריל 2016
איריס חפץ, כשהגיבור הפלסטיני לא מחכה שיתנו לו את המיקרופון אלא לוקח אותו בעצמו, באתר "שיחה מקומית", 23 בפברואר 2016

[24] שיר חכם, אתי אנקרי ונורית זרחי בין זוכי פרס לנדאו, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2013

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]