נולה צ'לטון

נולה צ'לטון (באנגלית: Nola Chilton;‏ 12 בפברואר 1922 – 8 באוקטובר 2021) הייתה מחזאית, במאית תיאטרון ומורה למשחק ולדרמה ישראלית-אמריקאית. פרופסור אמריטה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. כלת פרס התיאטרון הישראלי, כלת פרס כינור דוד (1974) וכלת פרס ישראל לאמנות הבמה לשנת תשע"ג (2013).

נולה צ'לטון
Nola Chilton

נולה צ'לטון, 2013
לידה	12 בפברואר 1922 ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	8 באוקטובר 2021 (בגיל 99) שדות ים, ישראל
מדינה	ישראל, ארצות הברית
תקופת הפעילות	1953–2021 (כ־68 שנים)
עיסוק	במאית תיאטרון, מחזאית, דרמטורגית, מרצה, חוקרת, פרופסורית, acting instructor
מעסיק	הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ
פרסים והוקרה	פרס ישראל

נולה צ'לטון ב-1965

ביוגרפיה

צ'לטון נולדה בניו יורק בשם סילביה טרוגר להורים יהודים שהיגרו מאודסה (אז חלק מן רוסיה) וגדלה בברוקלין. אמהּ נפטרה משחפת כשהייתה בת 12. אביה התפרנס בדחק כחרט תכשיטים ורוכל מזון. בגיל 17 נישאה ולאחר כמה שנים התגרשה. היא למדה משחק בארצות הברית בשנות ה-50. בניו יורק ביימה בין היתר שתי הצגות באוף ברודוויי עם השחקן דסטין הופמן. בשנת 1963 הגיעה לישראל כתיירת ומאז החליטה להישאר בארץ. בישראל ביימה בין היתר את המחזות "הקיץ של הבובה ה-17" בתיאטרון הקאמרי ואת הגרסה ישראלית למחזה הנודע "יחפים בפארק" (שמאוחר יותר עובד לסרט מצליח), בתיאטרון אלהמברה.

מתחילת שנות ה-70 החלה ללמד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובה לימדה ברציפות עד פרישתה מהוראה. בראשית שנות ה-80 קיבלה דרגת פרופסור-אמן. בשנות ה-70 החלה לביים בסגנון התיאטרון התיעודי. שיטת עבודתה התבססה על ראיונות, תחקיר ועבודה קבוצתית עם אנסמבל שחקנים שפעלה עמו באופן קבוע. היא ביימה את המחזה הסאטירי "דו-קיום" שעסק בנושא הפלסטיני, "אופניים לשנה" בנושא עיירות הפיתוח ו"הימים הבאים" בנושא הזיקנה. באותן שנים הקימה פרויקט בעיר קריית שמונה שהביא עמו מחזות חדשים והצגות ייחודיות. בין המשתתפים בו היו תלמידיה באוניברסיטת תל אביב איציק ויינגרטן, עופרה ויינגרטן, מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בר אבא, חוה אורטמן, דליק ווליניץ, ארנון צדוק ועוד. בשנים 1975–1973 עבדה בתיאטרון חיפה עם יהושע סובול על מחזהו ליל העשרים. המחזה נכתב באלתורים עם השחקנים וזכה לאחר העלאתו בחיפה, להיות מוצג על במות רבות בישראל, כולל במות חובבים רבות. ב-1976 ביימה בחיפה את ההצגה "קריזה" שהייתה אחת ההצגות הראשונות בישראל שעסקה בסוגיית האפליה העדתית כנגד האוכלוסייה המזרחית.

בשנת 1994 ביימה בצוותא תל אביב את המחזה "טיפולים אחרונים" מאת א.ב יהושע בהשתתפות גדליה בסר ז'רמן אוניקובסקי שמוליק קלדרון מיקי מבורך

ב-1999 ביימה בתיאטרון הבימה את המחזה "זרים" מאת יהושע סובול בהשתתפות מוני מושונוב וסנדרה שדה.

בשנת 2004 ביימה את ההצגה "חורף בקלנדיה", על פי ספרה של ליה נירגד בתיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף מכללת סמינר הקיבוצים. באותה השנה ביימה גם את הצגת הילדים "סמיר ויונתן על כוכב מאדים" מאת דניאלה כרמי ובהשתתפות צחי גליק, אמיר לוי וחיים פיליבה.

בשנת 2006 נערך באוניברסיטת תל אביב אירוע מחווה לצ'לטון בהשתתפות עודד קוטלר, מוני מושונוב, סנדרה שדה, לאורה ריבלין, שלמה בראבא, יהושע סובול, אלי גורנשטיין ואחרים. את המופע ערך וביים השחקן והבמאי חיים פיליבה.

כשנתיים אחר כך עלה המופע שוב במסגרת "פסטיבל אישה" בחולון, בניהולה האומנותי של תלמידתה דניאלה מיכאלי.

בשנת 2008 ביימה את ההצגה "אדמה קדושה" של המחזאי האלג'יראי מוחמד קאסימי בתיאטרון החאן. ההצגה עוסקת בחיי משפחה פלסטינית בשטחים והתמודדות עם הכיבוש הישראלי. עוד באותה השנה ביימה את ההצגה "בדואים" ומיד לאחר מכן את ההצגה "דארפור בבית" – מחזהו של יהושע סובול.

בשנת 2013 זכתה בפרס ישראל לאמנות הבמה. באותה שנה הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, סרט על חייה ופועלה בשם "תפילת האדם". יוצר הסרט הוא הבמאי אורי ברבש.

בעשור השני של המאה ה-21 הייתה שותפה בהקמת בי"ס תרבות לאמנים-מחנכים של תנועת תרבות.

עד שנת 2017 שימשה פרופסור מן המניין בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. לאורך השנים כיהנה בתפקידים מנהליים שונים באוניברסיטה ובפקולטה לאמנויות ושימשה כמרצה בכירה במשך למעלה מארבעה עשורים. לאורך השנים לימדה קורסים שונים בדגש על תיאטרון פיזי, שיטות משחק ובימוי, הדרכת שחקנים והנחיית סדנאות מעשיות. בגיל 95 פרשה מהוראה.

בשנת 2019 חברה לדליק ווליניץ וביימה עמו את הצגת היחיד "פה ושם בארץ ישראל" המבוססת על ספרו של עמוס עוז במלאת שנה לפטירתו.

חיים אישיים

צ'לטון נישאה לסופר ג'ון אוארבך, שנפטר בשנת 2002. השניים אימצו בת אחת שחיה כיום בארצות הברית.

צ'לטון נפטרה ב-8 באוקטובר 2021 בגיל 99.

פרסים

• תשל"א (1972) – פרס משה הלוי לאמנות הבמה מטעם עיריית תל אביב, על ההצגות "דו-קיום" ו"הימים הבאים" בסדנת התיאטרון העירוני חיפה
• 1974 – פרס כינור דוד על עיצוב "מה אני חושבת על המלחמה"
• 1979 – פרס מסקין, על ההצגה "סוף משחק בקרית גת"
• 1999 – פרס התיאטרון הישראלי, על מפעל חיים ביצירה
• 1999 – פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה מטעם עיריית תל אביב
• תשע"ג (2013) – פרס ישראל על מפעל חייה בתיאטרון; בנימוקי וועדת הפרס נאמר: "צ'לטון בת 91 הטביעה דרך התיאטרון וההוראה שלה חותם עמוק על החברה הישראלית והוכיחה כיצד האמנות יכולה להשפיע על חיינו בארץ. בחירותיה האומנותיות כמורה, כבמאית וכמחנכת, קידמו את התיאטרון החברתי בישראל בהצגותיה."

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נולה צ'לטון בוויקישיתוף

• צ'ילטון (טרוגר) נולה (סיליה), בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
• נולה צ'לטון, באתר "הבמה"
• ורדה צ'צ'יק, תלמידים מספרים על נולה, מעריב, 9 במרץ 1972, המשך
• רותי זוארץ, נולה צ'לטון: "לא האמנתי שאחרי השואה יהיה דבר כזה", גלובוס, 10 ביוני 2008
• מרב יודילוביץ', "עזבו תיאטרון, לכו לפוליטיקה", באתר ynet, 20 בפברואר 2010
• מרב יודילוביץ', פרס ישראל לבמאית התיאטרון נולה צ'לטון, באתר ynet, 14 בפברואר 2013
• מרב יודילוביץ', זכיית נולה צ'לטון: "חיברה את התיאטרון לחברה", באתר ynet, 14 בפברואר 2013
• שיר חכם, נולה צ’לטון היא זוכת פרס ישראל בתחום אמנויות הבמה, באתר הארץ, 17 בפברואר 2013
• תמר רותם, נולה צ'לטון: הצגה של אשה אחת, באתר הארץ, 26 במרץ 2013
• יעקב בר-און, ריאיון - הפרס המאוחר של נולה צ'ילטון, באתר הבמה, 14 באפריל 2013
• צבי ינאי, ‏אינטרמצו עם נולה צ’ילטון, מחשבות 46, יולי 1977, עמ' 13–19
• יאיר אשכנזי, נולה צ'לטון שנעזרת בטראמפ כדי ללמד שחקנים איך "להאמין ברגע ולחיות בו", באתר הארץ, 19 בפברואר 2017

הערות שוליים

הקודמים: 1998 - ליא קניג, ניסן נתיב

פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים 1999 - שלמה בר שביט, נולה צ'לטון

הבאים: 2000 - זהרירה חריפאי, מישא אשרוב