נולה צ'לטון

מחזאית ובמאית תיאטרון, כלת פרס ישראל

נולה צ'לטוןאנגלית: Nola Chilton;‏ 12 בפברואר 19228 באוקטובר 2021) הייתה מחזאית, במאית תיאטרון ומורה למשחק ולדרמה ישראלית-אמריקאית. פרופסור אמריטה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. כלת פרס התיאטרון הישראלי, כלת פרס כינור דוד (1974) וכלת פרס ישראל לאמנות הבמה לשנת תשע"ג (2013).

נולה צ'לטון
Nola Chilton
נולה צ'לטון, 2013
נולה צ'לטון, 2013
לידה 12 בפברואר 1922
ארצות הבריתארצות הברית ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 באוקטובר 2021 (בגיל 99)
ישראלישראל שדות ים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Celia Truger עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19532021 (כ־68 שנים)
פרסים והוקרה פרס ישראל
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
נולה צ'לטון ב-1965

ביוגרפיה עריכה

צ'לטון נולדה בניו יורק בשם סילביה טרוגר להורים יהודים שהיגרו מאודסה (אז חלק מן רוסיה) וגדלה בברוקלין. אמהּ נפטרה משחפת כשהייתה בת 12. אביה התפרנס בדחק כחרט תכשיטים ורוכל מזון. בגיל 17 נישאה ולאחר כמה שנים התגרשה. היא למדה משחק בארצות הברית בשנות ה-50. בניו יורק ביימה בין היתר שתי הצגות באוף ברודוויי עם השחקן דסטין הופמן. בשנת 1963 הגיעה לישראל כתיירת ומאז החליטה להישאר בארץ.

פעילות אמנותית עריכה

בישראל ביימה צ'לטון בין היתר את המחזות "הבובה ה-17" בתיאטרון הקאמרי[1], ואת הגרסה ישראלית למחזה הנודע "יחפים בפארק" (שמאוחר יותר עובד לסרט מצליח), בהפקת גיורא גודיק באולם נחמני ב-1965.[2].בשנות ה-70 החלה לביים בסגנון התיאטרון התיעודי. שיטת עבודתה התבססה על ראיונות, תחקיר ועבודה קבוצתית עם אנסמבל שחקנים שפעלה עמו באופן קבוע. היא ביימה את המחזה הסאטירי "דו-קיום" שעסק בנושא הפלסטיני, "אופניים לשנה" בנושא עיירות הפיתוח ו"הימים הבאים" בנושא הזיקנה. באותן שנים הקימה פרויקט בעיר קריית שמונה שהביא עמו מחזות חדשים והצגות ייחודיות[3]. בין המשתתפים בו היו תלמידיה באוניברסיטת תל אביב איציק ויינגרטן, עופרה ויינגרטן, מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בר אבא, חוה אורטמן, דליק ווליניץ, ארנון צדוק ועוד. בשנים 19751973 עבדה בתיאטרון חיפה עם יהושע סובול על מחזהו ליל העשרים[4]. המחזה נכתב באלתורים עם השחקנים וזכה לאחר העלאתו בחיפה, להיות מוצג על במות רבות בישראל, כולל במות חובבים רבות. ב-1976 ביימה בחיפה את ההצגה "קריזה" שהייתה אחת ההצגות הראשונות בישראל שעסקה בסוגיית האפליה העדתית כנגד האוכלוסייה המזרחית.

בשנת 1988 ביימה בתיאטרון הקאמרי את המחזה "חקירה" שכלל שני מחזות קצרים שכתבה דניאלה כרמי, "חדר קפיצים" ו"כל הזמן שבעולם לאכול שזיפים"[5]. בשנת 1990 בימה בתיאטרון הבימה את המחזה "על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק[6]. בשנת 1992 ביימה את המחזה "יזראל טן פוינטס" מאת דניאלה כרמי בתיאטרון חיפה[7]. בשנת 1994 ביימה בצוותא תל אביב את המחזה "טיפולים אחרונים" מאת א.ב יהושע בהשתתפות גדליה בסר, ז'רמן אוניקובסקי שמוליק קלדרון ומיקי מבורך. בשנת 1996 ביימה את המחזה "הדוד וניה" מאת אנטון צ'כוב בתיאטרון הספרייה. בשנת 1999 ביימה בתיאטרון הבימה את המחזה "זרים" מאת יהושע סובול בהשתתפות מוני מושונוב וסנדרה שדה.

בשנת 2001 ביימה בהפקה עצמאית את המחזה "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", על פי סיפור מאת ריימונד קארבר[8]. בשנת 2003 ביימה את ההצגה "הומלסים" מאת איציק ויינגרטן בתיאטרון תמונע[9]. בשנת 2004 ביימה, במסגרת פסטיבל חיפה להצגות ילדים, את הצגת הילדים הדו-לשונית "סמיר ויונתן על כוכב מאדים" מאת דניאלה כרמי ובהשתתפות צחי גליק, אמיר לוי וחיים פיליבה.[10]. בשנת 2005 ביימה את המחזה "זמן אמת" מאת יהושע סובול ביתיאטרון הבימה.[11].

בשנת 2006 נערך באוניברסיטת תל אביב אירוע מחווה לצ'לטון בהשתתפות עודד קוטלר, מוני מושונוב, סנדרה שדה, לאורה ריבלין, שלמה בראבא, יהושע סובול, אלי גורנשטיין ואחרים. כשנתיים אחר כך עלה המופע שוב במסגרת "פסטיבל אישה" בחולון, בניהולה האומנותי של תלמידתה דניאלה מיכאלי. באותה השנה ביימה את ההצגה "חורף בקלנדיה", על פי ספרה של ליה נירגד בתיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף מכללת סמינר הקיבוצים.[12].

בשנת 2008 ביימה את ההצגה "אדמה קדושה" של המחזאי האלג'יראי מוחמד קאסימי בתיאטרון החאן[13]. ההצגה עסקה בחיי משפחה פלסטינית בשטחים והתמודדות עם הכיבוש הישראלי. עוד באותה השנה ביימה את ההצגה "בדואים".[14]. בשנת 2009 ביימה את ההצגה "דארפור בבית" מאת יהושע סובול[15]. בשנת 2010 ביימה בחאן את “סוף משחק” מאת סמואל בקט[16]. לכבוד יום הולדתה ה-90 ערך מועדון "צוותא" בתל אביב פסטיבל לכבודה, עם שלוש הצגות חדשות בבימויה.[17] בשנת 2012 ביימה את המחזה "פימה" בתיאטרון אנסמבל הרצליה, עיבוד לספרו של עמוס עוז "המצב השלישי", שכתבה עם אסף אופק.[18] בשנת 2019, במלאת שנה לפטירתו של עמוס עוז, חברה לשחקן דליק ווליניץ וביימה עמו את הצגת היחיד "פה ושם בארץ ישראל" המבוססת על ספרו.

פעילות אקדמית וחברתית עריכה

מתחילת שנות ה-70 החלה ללמד בחוג לאמנות התיאטרון תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובה לימדה ברציפות עד פרישתה מהוראה. במסגרת החוג העלתה שתי הצגות בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הראשונה, "מה אני חושבת על המלחמה", זכתה בפרס כינור דוד לשנת 1974. לאחר הטקס החזירה צ'לטון את הפרס במחאה על השמטת קטעי ההצגה מן הסיקור הטלוויזיוני. ההצגה שנייה, "חברים מדברים עם גידי" (1975) עסקה בגידי רוזנטל, תלמיד החוג שנפל במלחמה. בראשית שנות ה-80 קיבלה דרגת פרופסור אמן. לאורך השנים כיהנה בתפקידים מנהליים שונים בחוג לתיאטרון ובפקולטה לאמנויות ושימשה כמרצה בכירה במשך למעלה מארבעה עשורים. בין היתר, לימדה קורסים שונים בדגש על תיאטרון פיזי, שיטות משחק ובימוי והדרכת שחקנים. פרשה מהוראה בשנת 2017, בגיל 95.

בשנת 2013 זכתה צ'לטון בפרס ישראל לאמנות הבמה.[19] בנימוקי וועדת הפרס, נכתב עליה:[20]

צ'לטון בת 91 הטביעה דרך התיאטרון וההוראה שלה חותם עמוק על החברה הישראלית והוכיחה כיצד האמנות יכולה להשפיע על חיינו בארץ. בחירותיה האומנותיות כמורה, כבמאית וכמחנכת, קידמו את התיאטרון החברתי בישראל בהצגותיה.

באותה שנה הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, סרט על חייה ופועלה בשם "תפילת האדם". יוצר הסרט הוא הבמאי אורי ברבש.

בעשור השני של המאה ה-21 הייתה שותפה בהקמת בי"ס תרבות לאמנים-מחנכים של תנועת תרבות.

חיים אישיים עריכה

צ'לטון נישאה לסופר ג'ון אוארבך, שנפטר בשנת 2002. השניים אימצו בת אחת שחיה כיום בארצות הברית.

צ'לטון נפטרה ב-8 באוקטובר 2021 בגיל 99 בביתה בקיבוץ שדות ים, והובאה למנוחות לצד בעלה בבית העלמין בקיבוץ[21].

פרסים עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא נולה צ'לטון בוויקישיתוף

לאחר מותה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ הבובה ה-17 ב"קאמרי", קול העם, 8 בנובמבר 1963
  2. ^ מה אומר ד"ר ח.גמזו על "יחפים בפארק'", מעריב, 4 בפברואר 1965
    מלאכה הגונה - "יחפים בפארק" בתיאטרון גודיק, למרחב, 22 בינואר 1965
    יצחק אבינרי, "יחפים בפארק" בתיאטרון גיורא גודיק, הַבֹּקֶר, 15 בינואר 1965
  3. ^ סיני פתר, תיאטרון מהחיים - פרוייקט תיאטרוני בקרית-שמונה, דבר, 16 באוגוסט 1978
  4. ^ חוה נובק, "ליל העשרים" בחיפה, דבר, 23 בינואר 1976
  5. ^ ביקורות:
    שוש אביגל, בכורה - לחתוך בסכין את השקט, חדשות, 10 במאי 1988
    אליקים ירון, טיוטות אנושיות, מעריב, 10 במאי 1988
  6. ^ ביקורות:
    שוש אביגל, בכורה / בגלל יוסי פולק - "על עכברים ואנשים" ב"הבימה", חדשות, 17 באוגוסט 1990
    חיים נגיד, אקטואליה מאמריקה, מעריב, 15 ביוני 1990
  7. ^ דורית חכים, תקוות גדולות, חדשות, 16 באפריל 1993
  8. ^ ציפי שוחט, נולה צ'לטון מביימת הצגה חדשה, באתר הארץ, 17 במרץ 2001
  9. ^ הארץ, מחזה על חסרי בית מאת איציק ויינגרטן ובבימוי נולה צ'לטון בתיאטרון תמונע, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2003
  10. ^ רותה קופפר, הפסטיבל חיפה להצגות ילדים יתקיים בפסח, באתר הארץ, 17 במרץ 2004
  11. ^ מיכאל הנדלזלץ, אני אחזור לזמן השקר, באתר הארץ, 1 ביוני 2005
  12. ^ איתן בר-יוסף, עכבר העיר תל אביב, החורף של נולה, באתר הארץ, 14 ביוני 2006
    מיכל בעדני, מערכת עכבר און-ליין, שעה וחצי מת"א, יש פצצה מתקתקת, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2007
  13. ^ רותי זוארץ, ‏נולה צ'לטון: "לא האמנתי שאחרי השואה יהיה דבר כזה", באתר גלובס, 10 ביוני 2008
    מיכל בעדני בן-שישו, עכבר העיר, אדמה קדושה: הכיבוש משחית - וגם הקלישאות, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2008
    נתי אורנן, המחזה שלא ישאיר אתכם אדישים, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
  14. ^ רותי זוארץ, ‏מראה מעל הגשר, באתר גלובס, 27 באפריל 2008
  15. ^ טל פרי, ‏"בשנים האחרונות הפכתי לסוג של יוצר שוליים", באתר גלובס, 8 בדצמבר 2009
  16. ^ אריאל פלקסין, עכבר העיר ירושלים, החאן מעלה את “סוף משחק” של סמואל בקט, באתר הארץ, 21 באפריל 2010
    טל פרי, ‏"סוף המשחק של כולנו מתקרב", באתר גלובס, 14 באפריל 2010
  17. ^   יאיר אשכנזי, נולה צ'לטון נעזרת בטראמפ כדי ללמד שחקנים איך "להאמין ברגע ולחיות בו", באתר הארץ, 19 בפברואר 2017
  18. ^ רון שוורץ, ‏בין מציאות לדמיון, באתר גלובס, 25 באוקטובר 2012
    יאשה קריגר, עכבר העיר, פימה: המעבר מהספר לבמה לא צולח, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2012
  19. ^ עכבר העיר, הבמאית נולה צ'לטון היא זוכת פרס ישראל, באתר הארץ, 14 בפברואר 2013
  20. ^ שיר חכם, נולה צ’לטון היא זוכת פרס ישראל בתחום אמנויות הבמה, באתר הארץ, 17 בפברואר 2013
  21. ^   איה חיות וחגית גינזבורג, הבמאית והמחזאית נולה צ'לטון, כלת פרס ישראל לתיאטרון, מתה בגיל 99, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2021
  22. ^ חולקו פרסי תל-אביב לאמנות הבמה, דבר, 24 בפברואר 1972.


הקודמים:
1998 - ליא קניג, ניסן נתיב
פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים
1999 - שלמה בר-שביט, נולה צ'לטון
הבאים:
2000 - זהרירה חריפאי, מישא אשרוב