סמואל שיינביין

יהודי אמריקאי שהואשם ברצח בארצות הברית ונמלט לישראל

סמואל (שמואל דוד) שיינבייןאנגלית: Samuel Sheinbein; ‏ 25 ביולי 198023 בפברואר 2014) היה יהודי אמריקאי שהואשם ברצח בארצות הברית ונמלט לישראל. סוגיית הסגרתו הביאה לשינוי חוק ההסגרה הישראלי. נהרג בחילופי אש בבית הסוהר רימונים לאחר שפתח בירי על סוהרים.

סמואל שיינביין
אין תמונה חופשית
לידה 25 ביולי 1980 עריכת הנתון בוויקינתונים
נהרג 23 בפברואר 2014 (בגיל 33)
בית סוהר רימונים עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה Charles E. Smith Jewish Day School עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 23 בפברואר 2014 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תכנון הרצחעריכה

שיינביין גדל באזור פרוורי במדינת מרילנד שבארצות הברית. בשנת 1997, בהיותו בן 17, החליט לרצוח את בן זוגה של בחורה ששיינביין חיזר אחריה. הוא הציע פרס של 5,000‏$ לאדם שיסכים לרצוח במקומו, ואף הציע 1,000‏$ נוספים לאדם שישכנע את הקרבן להיכנס לרכב, שבו ירצח אותו האדם השני. במקביל, הוא עצמו המשיך לעבוד כל אותה העת על תכנון הרצח.

במקביל, ארון (אהרון) נידל, צעיר שהכיר את שיינביין מלימודי יהדות, לכאורה, הוכה בפני חברתו על ידי צעיר אחר, בשם אלפרדו "פרדי" טלו. נידל נפגע עמוקות מההשפלה, והחליט לפנות לשיינביין ולהצטרף אליו ברצח בן הזוג של הבחורה, בתנאי שירצחו את טלו קודם לכן.

השניים הכינו רשימת מצרכים לרצח על דף מחברת, שמאוחר יותר הגיע לידי התביעה וכונה "המתכון לרצח". ברשימה נכללו אקדח הלם, תרסיס פלפל, אזיקוני מתכת, מעילי גשם להסוואה, סכין ציד מדגם ספציפי וזוג נעליים הגדולות ב-4 מידות ממידת הנעליים שלהם, כדי להסוות את זהותם.

הרצחעריכה

ב-19 בספטמבר 1997, שיינביין ונידל קבעו להפגש עם טלו, פיתו אותו לעלות על רכבם, חשמלו אותו באקדח ההלם, חנקו אותו, דקרו אותו מספר דקירות בחזה ובצוואר והכו אותו בראשו באמצעות רובה ציד עד שמת. בדו"ח הנתיחה שלאחר המוות מצוין שהמוות נגרם כתוצאה מכל הדברים יחד: החבטות בראש, החניקה והדקירה.

לאחר שהרגו אותו, השניים הביאו את הגופה למרתף ביתו של שיינביין, שם הם ניסרו את גפיו באמצעות מסור חשמלי, שרפו את השאריות וחילקו אותן למספר שקיות.

ב-1997, לאחר שהוצא נגדו צו מעצר בארצות הברית, ברח שיינביין לישראל ונעצר בידי משטרת ישראל. ארצות הברית ביקשה את הסגרתו, אולם התעוררה סוגיה משפטית עקב היותו אזרח ישראלי בנוסף לאזרחותו האמריקאית. התברר שסבו וסבתו עלו לישראל בשנות ה-30 של המאה העשרים, הולידו בישראל את שני ילדיהם, ובהם אביו של שיינביין, וירדו לארצות הברית ב-1950. בשל כך החזיקו באזרחות ישראלית, שעליה ביקשו לוותר ב-1960 אך סורבו.

במסגרת הליכי ההסגרה טענו סניגוריו, בהם פרופסור דוד ליבאי, כי החוק בישראל אינו מאפשר להסגיר אזרח ישראלי. ב-1999 בית המשפט העליון פסק ברוב של שלושה נגד שניים, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין, כי הסניגורים צודקים[1]. המדינה עתרה לקיים דיון נוסף אך בקשתה נדחתה על ידי המשנה לנשיא בית המשפט העליון.[2] בעקבות המקרה והביקורת הקשה שעורר בארצות הברית, תוקן חוק ההסגרה כך שניתן יהיה להסגיר גם אזרחים של ישראל. עם זאת נקבע סייג לפיו יוכל האזרח לרצות את עונשו בישראל. הסייג חל רק אם האדם שעבר את העבירה היה אזרח ותושב ישראל בעת ביצוע העבירה.[3]

שיינביין נשפט בישראל ונגזרו עליו 24 שנות מאסר במסגרת עסקת טיעון.

באפריל 2011 הוצא שיינביין מסבב החופשות בעקבות עבירות משמעת. בעקבות עתירה שלו כנגד הנהלת בית הסוהר, קבע שופט בינואר 2012 ששלילת החופשות הייתה שלא כדין, אולם מכיוון שבינתיים עבר עוד עבירות משמעת, לא ניתן להורות על הכנסתו לסבב החופשות. עם זאת הורה השופט לבחון מחדש תוך 21 יום את זכאותו לחופשות.[4]

ב-23 בפברואר 2014, בעת היותו בבית סוהר רימונים, ירה שיינביין בשלושה סוהרים ולאחר מכן התבצר בתא השירותים. סוהר אחד נפצע קשה, אחד בינוני ושניים נפצעו קל. לאחר משא ומתן פתח שיינביין שוב באש ונורה למוות בידי כוח לוחמים מיחידת מצדה של השב"ס.[5] בחקירה התברר כי שיינביין ככל הנראה הבריח את הנשק אל תוך הכלא בעת שהיה בחופשה שבוע קודם לכן. בעקבות המקרה מונתה ועדת חקירה שהמליצה על העברת אסירים בין בתי סוהר כדי למנוע המצאות אסיר באותו בית סוהר למשך זמן רב.[6]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועמ"ש  פ"ד נג (1) 625.
  2. ^ פסק הדין בעתירה לדיון נוסף בפני המשנה לנשיא ש' לוין [1]
  3. ^ חוק ההסגרה, ס' 1א.
  4. ^ שיינביין (אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'
  5. ^ מאיר תורג'מן, תקרית הדמים בכלא רימונים, ידיעות אחרונות, 27 בפברואר 2014
  6. ^ רע"ב 8858/15 דידי סיבוני נ' שירות בתי הסוהר, סעיף 2