עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי

(הופנה מהדף עידי חתימה כרתי)

עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי הוא שמה של מחלוקת בהלכות השטר במשפט העברי, בה נחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר.

לפי רבי מאיר החתימה היא עיקר השטר, שכן היא מבססת את חלותו וכוחו המשפטי בכך, שהעדים מעידים שהכתוב בשטר אמת, ואכן בעליו של השטר הוא זה שכתב אותו. לעומת זאת סבור רבי אלעזר, כי מסירת השטר ליד הלווה או הקונה היא עיקר כוחו של השטר, שכן בכך מוכיח הבעלים שהוא אכן התכוון סופית למכור ולהעביר את בעלותו בקניין.

רקע עריכה

במשפט העברי, קיימים מעשי קניין רבים, שמהותם העברת חפץ מבעלות משפטית אחת לשנייה.

לכל מעשה קניין במשפט העברי ישנו מקור הנלמד מסברא או מפסוק. המקור לשטר במשפט העברי הוא מהפסוק הבא, שנאמר על ידי ירמיה בעת מלכות צדקיהו, בעת שהיה כלוא בחצר המטרה[1], ונאמרה לו הנבואה על גלות בבל, בפסוקים אלו הוא מתאר את קניית הקרקע מדודו[2] חנמאל:

וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף. וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם. וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי. וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים.

בתיאור זה הוא מתאר את קניית הקרקע מבן דודו בכסף מלא, המוכר כותב בשטר וחותם בו, העדים חותמים בשטר, "ואת הגלוי" - הוא מקיים את השטר כדי שיעשה בגילוי ובפרסום שהמכירה לא תהיה נתונה לערעור.

לאחר תום סיפור הנבואה, הוא מזהיר את האנשים הקונים קרקעות מחבריהם בתקופה שעד חורבן בית המקדש, לכתוב שטרות ולהעמיד עדים בחתימתם כי יגלו מן העיר[3].

שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם יְהוָה.

.

בציווי זה, אנו מוצאים כי אחת מדרכי הקנייה היא קניין שטר, ועדיפות קניין זה היא בנימוק ” לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים” שהשטר מהווה ראיה משפטית לאורך זמן, שכן העדים חתומים עליו ומאשרים את תוקפו.

שיטת הרי"ף עריכה

רבי מאיר ורבי אלעזר נחלקו, האם זקוק השטר דווקא לעדי חתימה, או שדי בכך שישנם עדים על מסירת השטר מהמוכר לקונה, למרות שמתוך השטר עצמו לא ניכרת הראיה בשלמותה. אך ברור, שגם לפי רבי אלעזר, די בעדים החתומים על השטר. בגישה זו עצמה ישנן שתי דעות: לפי הרי"ף והרמב"ן, מחלוקת רבי אלעזר ורבי מאיר היא ביסודה האם צריך דווקא עדי חתימה או די בעדי מסירה, למרות שכולם מודים שדי בעדי חתימה, ולפי הסברם של כמה מהראשונים, הסיבה שלפי רבי אלעזר די בכך שיש עדי חתימה, היא מפני שגם עדי החתימה נחשבים כעדי מסירה, שכן עדי החתימה יודעים כי השטר נכתב מדעת המתחייב במטרה למסור אותו.

שיטת הר"ן עריכה

שיטת הר"ן היא כי מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר אינה בדיני העדים, שכן שניהם - גם רבי אלעזר - סבורים כי שטר ממוני צריך להיות בליווי חתימת עדים, שהרי נאמר במקרא "למען יעמדו ימים רבים", כלומר על השטר להיות שטר כזה שהראייה שנראית מתוך השטר עצמו היא ראייה כזו העתידה להחזיק זמן רב, ולא כזו הנזקקת לראיות נוספות, ולכן על העדים להיות חתומים בשטר עצמו, ושניהם - גם רבי מאיר - סוברים כי השטר צריך להמסר ליד הלווה, ושניהם סוברים כי עדי החתימה נחשבים גם כעדי מסירה[4], ולכן חילוקי הדעות היחידים הם רק מה יוצר את החבות על פי השטר.

למחלוקת זו, מסביר הר"ן, ישנו חילוק הלכתי יחיד: מה יהיה בשני שטרות שווים עם תאריך שווה שכל אחד מהם נמצא בידו של אדם אחר[5], במקרה כזה, נמצא שלפי רבי מאיר, החתימה היא עיקר השטר, נמצא שחלות השטר היא לפי מה שנראה מנוסח השטר עליו חתמו העדים, ומכיוון שמנוסח השטר אין מוכח מי משניהם קנה את הקרקע, קנו שניהם בשווה, אך לפי רבי אלעזר שהמסירה היא חלות השטר, אם כן מכיוון שבעת המסירה ניכר היה למי מסר את השטר, נקנה הקרקע למי שהשטר הראשון נמסר לו.

השלכות הלכתיות עריכה

גט עריכה

אחת מההשלכות ההלכתיות של מחלוקת הלכתית ויסודית זו בהלכות שטרות, היא בהלכות גט, ולמעשה על שם ההלכה בגט נקבע שמה של המחלוקת "עדי חתימה או מסירה כרתי" מלשון "ספר כריתות" - כינויו של הגט במקרא.

בפרשת גט כתוב:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו - כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.

דברים כ"ד א'

חכמי התנאים התחבטו בפירוש המילה "וכתב". בעוד שרבי מאיר סבור שהכוונה היא על חתימת הגט, הדרושה כשאר השטרות, מסרב רבי אלעזר בפירוש זה, שכן לשיטתו אין כל הכרח שבשטר תהיה חתימת עדים, ולכן מפרש רבי אלעזר שהכוונה במילה "וכתב" הוא על כתיבת הגט, ומלמדת התורה שכתיבת הגט צריכה ליעשות "לה" - לשם האשה, ולכן אדם שמצא באשפה גט שנכתב לשם אשה אחרת או שנכתב כדי להתלמד, אינו יכול לגרש את אשתו עם גט כזה[6], בניגוד לרבי מאיר שכמובן חלוק על דרשה זו מעיקרה.

אותיות נקנות במסירה עריכה

לפי דבריהם של כמה מהראשונים[7], המחלוקת האם אותיות נקנות במסירה או לא, תלויה בעצם במחלוקת זו של רבי מאיר ורבי אלעזר, והדיעה האומרת כי אותיות הנקנות במסירה סבורה כרבי אלעזר; בהתאם לכך פוסקים כמה מהראשונים, כי לפי שיטתם - שההלכה נפסקת כרבי אלעזר רק בגט ולא בשאר שטרות - אין אותיות נקנות במסירה.

לפי הסברו של רבי חיים מבריסק[8], מחלוקתם של רבי מאיר ורבי אלעזר היא האם מכיוון שחלות השטר נגרמת על ידי העדים, על חתימת העדים להיות בשטר עצמו, שהרי עדותם היא אשר עושה את תוקף השטר, ומכיוון שכך גם חלק זה צריך שיהיה כתוב בשטר, או שמא די בכך שהעדות תהיה על פה. זו היא גם המחלוקת האם ניתן להקנות שטר על ידי מסירתו לקונה אחר, או שמא לא ניתן להקנות שטר כך שהוא יהיה של אדם שלישי, ללא שדבר זה עצמו יהיה כתוב בשטר, לפי שיטת רבי מאיר שכל מה שגורם לחלות השטר צריך שיהיה כתוב בשטר, לא די בכך שהמסירה ואחיזת הלוק בשטר מוכיחה על בעלותו על השטר, כדי שהוא יהיה מושלם, אלא גם מכירה זו צריכה להכתב בשטר.

מסירה אל מול חתימה במשפט הישראלי עריכה

השטר במשפט הישראלי הוא מכשיר משפטי שונה מאוד מהשטר במשפט העברי. בניגוד לשטר במשפט העברי, שהוא למעשה תיעוד של התחייבות קניינית בין שני צדדים ישירים, השטר במשפט הישראלי הוא הוראה של אדם לצד ג' לתת סכום כסף לאדם אחר. סעיף 30 לפקודת השטרות קובע כי סיחור השטר הוא בדרך של מסירה, או בלשון הסעיף "משהועבר שטר מאדם לאדם בדרך העושה את הנעבר לאוחז השטר – השטר מסוחר".

העברת קניין בקניינים שונים שלשמה נועד השטר במשפט העברי מתבצעת באופן שונה במשפט הישראלי. למעשה המקום היחיד בו יש דרישת כתב לשם העברת קניין, הוא עסקה במקרקעין, שלפי סעיף 8 לחוק המקרקעין דורשת הסכם כתוב. קניינים אחרים יכולים לעבור גם על בסיס עסקה בעל פה, על פי הסכמות שהשתכללו לפי חוק החוזים או חוק המכר. גם החתימה על הסכם כתוב להעברת מקרקעין אין בה די, והסכם זה נשלט על ידי הדרישה ל"גמירות דעת" ו"מסוימות", כך שלעיתים גם הסכם כתוב אינו מספיק, ולבסוף, העסקה אינה משתכללת לא עם חתימת ההסכם ולא עם מסירתו, וגם לא עם החתימה על שטרי המכר הנלווים להסכם ומסירתם, אלא, על פי סעיף 7 לחוק המקרקעין, רק ברישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ צדקיהו כלא אותו מכיוון שניבא על חורבן בית המקדש וגלות בבל - ספר ירמיה, פרק ל"ב, פסוק א'
  2. ^ או בן דודו - ראה רש"י שם שמסופק בדבר.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ח, עמוד ב'
  4. ^ כמו שהוסבר בקטע הקודם.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ד, עמוד א'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"ד, עמוד א'.
  7. ^ מובא בדברי התוספות רי"ד בסוגיא.
  8. ^ בחידושי הגר"ח על הש"ס מהדורת תשס"ח בסימן על אותיות נקנות במסירה והסבר על מחלוקת רבי אלעזר ורבי מאיר.