עם הארץ

כינוי מתקופת בית שני למעמד חברתי של יהודים שלא היו בקיאים בהלכה ובדינים

עַם הָאָרֶץ הוא כינוי מתקופת בית שני למעמד חברתי של יהודים שלא היו בקיאים בהלכה ובדינים, בניגוד למעמד החברים שהיו בקיאים. מקורו של הביטוי הוא תיאור "העם החי בארץ", כלומר באזור הכפרי שאינו עיר. בגלל הריחוק ועול החיים - היו בקיאים בהלכה פחות מתושבי העיר.[1] חז"ל דרשו מהפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שגם עמי הארץ מלאים מצוות כרימון.

בימינו ביטוי זה משמש בעיקר ככינוי גנאי לציון בורות בתחומים שונים, למשל בתחום ידיעת התורה וקיום מצוותיה.

מקור השם

עריכה

במקרא

עריכה

מקור כינוי זה במקרא, שם הוא שימש ככינוי לציבור, בין ציבור בני ישראל ובין ציבור גויים אחרים:”וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם-הָאָרֶץ, לִבְנֵי-חֵת” ( בראשית, כ"ג, ז'), ”וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת-עֵינֵיהֶם, מִן-הָאִישׁ הַהוּא, בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ, לַמֹּלֶךְ--לְבִלְתִּי, הָמִית אֹתוֹ” (ויקרא, כ', ד') ”וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה, נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר--לֹא-נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם...” (עזרא, ט', א').

החוקר יגאל בן-נון סבור כי המונח "עם הארץ" המופיע בספר מלכים אינו מציין את אוכלוסיית הממלכה, אלא מציין גורם פוליטי, מוקד כוח של האצולה בירושלים, שמשפיע על המלכת המלכים ביהודה.[2]

בספרות חז"ל

עריכה

בסוף ימי בית שני נוצר הביטוי עם הארץ ככינוי ליהודים שאינם זהירים בדיני התורה, ובעיקר בענייני טומאה וטהרה ובתרומות ומעשרות, וכן לאנשים שאינם בקיאים בתורה ולעיתים גם למי שמערער על סמכותם הדתית של חכמים.

מיהו עם הארץ

עריכה

עם הארץ הוא כינוי שמשמעותו המדויקת משתנה מתקופה לתקופה, נראה שיש הרבה סוגי עמי ארצות וכל אחד מהם רלוונטי להלכות אחרות. חכמי המשנה חלוקים בהגדרת המונח:

איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חוליו בטהרה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי... תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע, ערבית ושחרית, דברי ר' אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. ר' נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. ר' נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים - הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

ניתן לראות שהגדרות עם הארץ של חכמים משתנות וניתן לתת בהגדרות השונות סימנים:

  • הקפדה על דיני טהרה, הקפדה כזאת תאפשר אפילו למחמירים ביותר לארח ולהתארח אצלם.
  • העברת המסורה.
  • הקפדה וידע בדיני מעשרות כדי לא להכשיל את ציבור שומרי המצוות בדמאי.
  • הקפדה על דינים בסיסיים מהתורה.
  • הקפדה על תקנות חכמים.
  • התנהגות שמראה שייכות לעם היהודי.

הלכות הקשורות לעם הארץ

עריכה
  • אין מזמנין על עם הארץ.
  • פירות של עם הארץ נקראים דמאי מאחר שספק אם הופרשו מהם מעשרות ספק לא הופרשו, וחייבים לחזור ולהפריש מחמת ספק.
  • 'חברים' היו מתבדלים מעמי הארץ

"המקבל עליו להיות חבר (כלומר תלמיד חכם המקפיד במיוחד על דיני טהרה) אינו מתארח אצל עם הארץ ולא מארחו בכסותו"

אולם בימינו אין נהוגות הרחקות אלו, והן אינן מתקיימות למעשה.

מתיחות בין תלמידי החכמים לעמי הארץ

עריכה

בתקופות שונות הייתה מתיחות גדולה בין תלמידי חכמים לעמי ארצות. הסיבות למתיחות הזו הן מגוונות, חלק מהן כנראה מקורן בערעור על סמכות רבנים, חלק מהריחוק שנוצר מטעמים הלכתיים ויש המציעים שמדובר גם במתיחות על רקע מעמדות חברתיים.

עדים למתיחות זו ניתן לראות ברחבי התלמוד, כך למשל מובא במסכת פסחים:

גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים עכו"ם לישראל

עוד אמרו שם בשם רבי עקיבא שכשהיה 'עם הארץ' אמר: ”מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור”

הגמרא מסבירה את הסיבה, בקנאה שמקנאים עמי הארצות, את תלמידי החכמים, בסתר לבם, בכך ש"כל הלומד תורה בפני עם הארץ - כאילו בועל ארוסתו בפניו".

דברי חז"ל בגנאי עם הארץ

עריכה

חז"ל בתלמוד מנו מספר דברים שיש ליהמנע מהם ביחס לעמי הארץ[3]:

  • אין להתחתן עם בנותיהם.
  • אין להתחתן עמהם, שהם מתנהגים בגסות בשעת תשמיש המיטה.
  • אין מוסרים להם עדות.
  • אין מאמינים לעדותם.
  • אין מגלים להם סוד.
  • אין למנותם אחראיים על קופה של צדקה ושל יתומים.
  • אין הולכים איתם בדרך.
  • אסור להם לאכול בשר.
  • יש אומרים שאין משיבים להם אבידה.

לקריאה נוספת

עריכה
  • גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, כרך ב' עמ' 80–83

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ פרופ' גדי אלגזי, הערים בימי הביניים
  2. ^ יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, עמ' 105–106.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ט, עמוד ב'