עמק הלוארצרפתית: Val de Loire) הוא אזור גאוגרפי בלב צרפת המשתרע לאורכו של הקטע המרכזי של נהר הלואר, הארוך בנהרות צרפת, ובמיוחד קטעו שבין סילי-סיר-לואר (Sully-sur-Loire) במזרח לבין שאלון-סיר-לואר (Chalonnes-sur-Loire) במערב, אשר הוכלל בשנת 2000 ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.

עמק הלואר
טירת שאמבור בעמק הלואר
טירת שאמבור בעמק הלואר
אתר מורשת עולמית
עמק הלואר בין סילי-סיר-לואר לשאלון
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2000, לפי קריטריונים 1, 2, 4
מידע כללי
סוג natural region of France עריכת הנתון בוויקינתונים
על שם לואר עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום
מדינה צרפתצרפת צרפת
מיקום סאנטר-עמק הלואר, פיי דה לה לואר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 47°12′59″N 0°03′44″E / 47.21629°N 0.06218°E / 47.21629; 0.06218
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האזור מכיל מוקדי תרבות ואדריכלות, ערים עתיקות, כפרים וטירות (שאטו) שנבנו בידי אצולת צרפת ומלכיה לאורך הדורות טרום המהפכה הצרפתית. אזור זה אף נחשב כערש הלשון הצרפתית, וידוע גם בתעשיית היין שבו.

גאוגרפיה

עריכה
 
נהר הלואר

נהר הלואר הוא הארוך בנהרות צרפת, והוא זורם לאורך של כ-1,000 ק"מ ממוצאותיו בדרום-מזרח צרפת ועד שפכו באוקיינוס האטלנטי. "עמק הלואר" במובנו ההיסטורי-תרבותי הוא קטע באורך של כ-250 ק"מ שכיוונו הכללי מזרח-מערב, הנכלל בשטחם של שניים מחבלי צרפת - סאנטר-עמק הלואר ופיי דה לה לואר ("ארצות הלואר"). בקטע זה גדות הנהר נפרשות לשוליים רחבים, היוצרים עמק רחב ופורה המתאים לחקלאות ונוח להתיישבות, ובו אקלים נוח, אדמה פורייה, שפע מים ונוף מרהיב. יובלים אחדים מצטרפים לזרימתו של נהר הלואר בעמק, הבולטים בהם הם שר, ויין ואנדר. למעשה, אין מדובר בעמק אחד אלא במספר עמקים מוריקים, המופרדים ברמות צחיחות יחסית.

רוחבו ועומקו של נהר הלואר משתנים לאורך נתיב זרימתו בעמק, וכן משתנים מעונה לעונה ומשנה לשנה. מעת לעת עולה הנהר בחורף על גדותיו, אך סוללות הבנויות לאורך חלק גדול מגדות הנהר מונעות בדרך כלל שיטפונות ונזקים משמעותיים בעמק. סימוני מפלס המים שנעשו לאורך ההיסטוריה על הסוללות בגדות הנהר ולעיתים על קירות מבנים, מעידים עד כמה חמורה והרת אסון עלולה להיות עליית מי הנהר.

ההתיישבות הכפרית והעירונית ברחבי העמק מתקיימת לאורך גדות נהר הלואר ויובליו. הערים בעמק הן, ממזרח למערב, אורליאן, בלואה, אמבואז, טור, מונסורו, סומיר ואנז'ה. בין הערים פזורים כפרים רבים, חלקות חקלאיות, חוות ויקבים, ואחוזות וטירות רבות. הירק, והצמחייה והפריחה השופעים העניקו לעמק את הכינוי "הגן של צרפת".

היסטוריה

עריכה
 
טירת סומיר, ראשית המאה ה-15

התיישבות האדם על גדות הלואר ויתר נהרות הסביבה החלה בתקופת האבן הקדומה. בין 10000 לפנה"ס לבין 4000 לפנה"ס הפכה בהדרגה אוכלוסיית הציידים-לקטים לאוכלוסייה החיה על חקלאות וגידול בעלי חיים. בד בבד עם נטישת האוכלוסייה המקומית את חיי הנוודות, הגיעו לאזור אוכלוסיות חקלאים שמקורם במזרח התיכון. קהילות האזור החלו להתגבש כחברות מובנות, שהובילו להתארגנותו הטריטוריאלית של העם הגאלי סביב אתרי ההתיישבות. במאה הרביעית לפנה"ס נחשבה ארץ קרנוטים (לימים פרובינציית אורליאנה – העיר אורליאן וסביבותיה) כמרכזם של הגאלים. שם התקיימו ההתכנסויות השנתיות של הדרואידים. הרבה לפני הכיבוש הרומאי, כבר היו בעמק אתרי יישוב על מקומן של כל הערים המוכרות כיום.

הכיבוש הרומאי של האזור בידי יוליוס קיסר בעת מלחמת גאליה נתקל בהתנגדות מועטה, שהלכה והתגברה. לאחר סיום המלחמה, אימצו הגאלים במהירות את אורחות החיים הרומאיות, בעיקר בערים קיימות – אורליאן, טור ואנז'ה – שהתנהלו סביב הפורום, התיאטראות והמרחצאות. התקופה הגאלו-רומאית התאפיינה בהתפתחות משמעותית של הייצור והמסחר.

הנצרות החלה להתפשט באזור החל מהמאה הרביעית, בהשפעת הבישופים של טור, אורליאן ואנז'ה. מרטן מטור, אחד מאבות הנצרות ובישוף טור משנת 371 ועד 397, היה הרוח החיה בפעילות המיסיונרית. מנזרים נוסדו באזור, כמו: פלרי ומרמוטיה. תחת שליטי השושלת הקרולינגית נוסדו בידי מקורבי קרל הגדול בתי ספר נזיריים, שהשפעתם התרבותית הייתה ניכרת. במאה השביעית כשלו כוחות המוסלמים מאנדלוסיה בניסיונם לחצות את הלואר, לכבוש את האזור ולהפיץ את האסלאם הלאה לתוך אירופה, ונהדפו בידי המצביא הפרנקי קרל מרטל בקרב טור באוקטובר 732. במאה התשיעית הצליחו הויקינגים לעלות בסירותיהם במעלה הלואר ולפשוט על ערי העמק ומנזריו.

 
טירת טאלסיי

במהלך ימי הביניים היה העמק זירת קרבות מתמשכת, למן המאה העשירית ועד המאה ה-15, תחילה כאלה שנגעו למלחמות על הכתר האנגלי, ולאחר מכן על הכתר הצרפתי. הפרק האחרון במערכות אלה היה במהלך מלחמת מאה השנים (1337-1453), עם היחלצותה של ז'אן ד'ארק לעזרת העיר אורליאן הנצורה ב-1429 והצלחתה בשחרורה ובהדיפת הכוחות האנגליים.

בתקופת הרנסאנס עלה מאוד מעמדו של עמק הלואר בממלכת צרפת. למן מלכותו של לואי האחד עשר שקבע ב-1461 את העיר טור כבירתו, ועד אנרי הרביעי שקבע אותה חזרה בפריז ב-1594, היה עמק הלואר מרכז הכובד של השלטון בממלכה. מלכי בית ולואה, אשר מצאו באיטליה סטנדרטים חדשים של אסתטיקה ואמנות, מיהרו לייבאם אל עמק הלואר בניצוחם של אמנים ואומנים איטלקיים, הבולט בהם לאונרדו דה וינצ'י. כך נולד מה שכונה לימים "הרנסאנס הצרפתי הראשון", במסגרתו שופצו הטירות המלכותיות של אמבואז ובלואה והחלו להיבנות "טירות החצר" שנועדו בראש וראשונה לעינוגים, והבולטת ביניהן טירת שאמבור.

במאות ה-17 וה-18 התחזק מעמדו של עמק הלואר כציר תחבורה ותקשורת, עם חפירתן של תעלות שאיפשרו קשר תחבורתי עם פריז. המהפכה הצרפתית עברה על עמק הלואר בשקט יחסי וללא הפרות סדר, ובאופן כללי קיבלו תושבי האזור את הסדר החדש, להוציא מרד איכרים שפרץ באזור מאג שמדרום לאנז'ו. הופעת מסילת הברזל במאה ה-19 שינתה מהותית את פני העמק, וגרמה להיעלמותה של התנועה בתעלות ולהפסקת פעולתם של מעגני הלואר.

טירות עמק הלואר

עריכה
 
בכיתוב כחול - הטירות הבולטות והחשובות לאורך עמק הלואר
 
מראה לאורך הלואר

ברחבי עמק הלואר פזורות כ-300 טירות, שגילן, גודלן, פארן ותפקודן משתנים. החל מהמאה ה-10 החלו להיבנות טירות מבוצרות שנועדו להיות מבצרי שליטה של האצילים הפאודליים ששלטו באזור, אך במאה ה-15 שינו הטירות ייעוד ובנייתן הפכה מפגן של עושר ואסתטיקה. כאשר החלו מלכי צרפת לבנות את טירות הענק המפוארות שלהם בעמק הלואר, הלכו בעקבותיהם אצילי הממלכה שרצו להישאר קרובים למוקדי השלטון, או ליתר דיוק חששו להתרחק ממנו. נוכחות העושר והעוצמה בעמק המוריק והמרהיב הביאה למקום את מיטב האדריכלים ואדריכלי הנוף, שהטביעו את חותמם על אחוזות המלוכה והאצולה.

 
טירת ולאנסה

באמצע המאה ה-16 החל המלך פרנסואה הראשון להחזיר את מרכז הכובד השלטוני לבירה פריז. האדריכלים הלכו בעקבותיו, אך בני האצולה המשיכו לדור בטירותיהם שבעמק מרבית הזמן. עליית לואי הארבעה עשר לשלטון באמצע המאה ה-17 הפכה את פריז וסביבתה לזירת הבנייה המלכותית של ארמונות וטירות פאר, עם בנייתו של ארמון ורסאי; אך מקורבי המלכות ועשירי הבורגנות המשיכו לשפץ בפאר טירות עתיקות בעמק הלואר, ולהקים חדשות.

המהפכה הצרפתית הביאה להריסתן של כמה מן הטירות ולבזיזתן של אחרות מאוצרותיהן. בעליהן של רבות מן הטירות הוצאו להורג על הגיליוטינה, ואחרים איבדו את רכושם, טירותיהם ואדמותיהם. במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה הופקעו כמה מן הטירות לשמש כמפקדות.

כיום משמשות חלק מן הטירות למגורי בעליהם הנוכחיים, מהם שפותחים את דלתות טירותיהם למבקרים. אחרות הוסבו למלונות ולפונדקים, המעניקים לאורחיהם חוויית אירוח ייחודית. רבות הועברו לשימוש ואחריות גופי השלטון המקומי, וכמה מן הבולטות והחשובות בטירות הועברו לאחריות ממשלתית והפכו לאתרי תיירות המושכים מאות אלפי מבקרים בשנה.

טירות עיקריות

עריכה
 
טירת שנונסו

קישורים חיצוניים

עריכה