פאולו בטיני

פאולו בטיני
Paolo Bettini
	פאולו בטיני במדי מאפי-קוויק סטפ
	פאולו בטיני במדי מאפי-קוויק סטפ
לידה	1 באפריל 1974 (בן 50); ליבורנו, איטליה
כינוי	הצרצר
גובה	167 ס״מ
משקל	60 ק"ג
תחום	כביש
התמחות	ספרינטר, מרוצים חד-יומיים
קבוצות עבר	מאפי, מאפי-קוויק סטפ
הישגי שיא	אלוף העולם (2006 ו-2007) ; מדליית זהב במשחקים האולימפיים (2004)
	www.clubpaolobettini.it
	מאזן מדליות
מתחרה עבור איטליה
המשחקים האולימפיים
אליפות העולם

פאולו בטיני (באיטלקית: Paolo Bettini; נולד ב־1 באפריל 1974 בצ'צ'ינה (אנ'), בנפת ליבורנו שבאיטליה) הוא רוכב אופניים עבר איטלקי, שהתמחה במרוצים חד יומיים ונחשב לאחד מבכירי הרוכבים בתחום מרוצים זה עד פרישתו בסוף 2008. השגי השיא שלו הם זכייה במדליית הזהב במרוץ הכביש באולימפיאדת אתונה (2004), זכייה בסבב הגביע העולמי של ה-UCI בשלוש שנים רצופות בשנים 2002, 2003 ו-2004 וזכייה באליפות העולם ב-2006 וב-2007. במהלך הקריירה שלו שנמשכה מ-1997 ועד 2008 הוא צבר 75 ניצחונות. ב-2010 מונה בטיני למאמנה של נבחרת איטליה באופניים והחליף את פרנקו בלריני שנהרג בתאונה. הוא פרש מתפקיד זה ב-2014.

קריירה עריכה

תחילת הקריירה עריכה

בטיני החל לרכוב כילד בעקבות אחיו הבוגר, סאורו, שעסק ברכיבת אופניים באופן תחרותי. הוא לא בלט בנעוריו כרוכב מצטיין, אך רצינותו והתמדתו איפשרו לו להתקדם לרמה גבוהה. ב-1996 הוא סיים במקום הרביעי באליפות העולם עד גיל 23 שנערכה בלוגאנו שבשווייץ.

הוא הפך לרוכב מקצועני בשנת 1997, עת הצטרף לקבוצת MG, אותה ניהל ג'נקרלו פרטי ובשורותיה בלט באותה עת מיקלה ברטולי. בטיני הוצמד לברטולי וסייע לו כפועל לנצח מספר מרוצים חשובים. ב-1998 עבר, יחד עם ברטולי, לקבוצת "אסיקס" ושוב סייע רבות לברטולי בניצחונותיו הרבים. בשנה זו זכה לניצחונו הראשון כמקצוען כאשר ניצח קטע בטור דה רומאנדי. כמו כן הגיע באותה שנה למקום השביעי בדירוג הכללי בג'ירו ד'איטליה (הישגו הטוב ביותר בג'ירו).

התקופה בקבוצת "מאפי" עריכה

בטיני במרוץ בקליפורניה

בשנת 1999 שוב עבר בטיני בצוותא עם מיקלה ברטולי, הפעם לקבוצת "מאפי - קוויק סטפ", בניהולו של פטריק לפברה. כבר בשנתו הראשונה בקבוצה החדשה החל בטיני לבלוט כרוכב כשרוני בזכות עצמו וזכה במרוץ קטעים שנערך באיטליה ובקטע במרוץ הקטעים היוקרתי טירנו - אדריאטיקו (בו ניצח בדירוג הכללי מיקלה ברטולי). כמו כן, השיג באותה שנה מספר תוצאות נאות במרוצים חד יומיים מהשורה הראשונה.

בשנת 2000 זכה בטיני בניצחון ראשון במרוץ חד יומי קלאסי, לייז'–בסטון–לייז'^[1]. הוא ניצל בתחילת אותה שנה את העדרו של ברטולי, עקב פציעה קשה, והפך במרוצים מסוימים למוביל של הקבוצה. הישגים נוספים בולטים באותה שנה היו זכייתו בקטע בטור דה פראנס ודירוגו במקום הרביעי בסבב הגביע העולמי. באליפות העולם שנערכה בפלואה שבצרפת, סיים בטיני במקום הרביעי. במרוץ זה החל הקרע בינו ובין מיקלה ברטולי. ברטולי שנחשב כמוביל של הנבחרת האיטלקית (שנחשבה כנבחרת החזקה ביותר), האשים לאחר המרוץ את בטיני בכך שהפר את הוראות המאמן האיטלקי ובמקום להוביל את ברטולי אל המיאוץ בסיום, התחרה במיאוץ בעצמו. המאמן האיטלקי הצדיק את בטיני, אך המאבק בין שני הרוכבים לא שכך.

בשנת 2001, עזב פטריק לאפבר, יחד עם חלק מכוכביו, את קבוצת מאפי והקים קבוצה מתחרה. בטיני נשאר במאפי (כמנהל הספורטיבי מונה אלוורו קרספי) והציב את עצמו בצמרת הרוכבים המתמחים במרוצים החד יומיים. הוא ניצח במרוץ אליפות ציריך וסיים שוב במקום הרביעי בסבב הגביע העולמי. בספטמבר באותה שנה, נפרדו סופית דרכיהם של בטיני וברטולי כשהאחרון עבר לקבוצת "פאסה בורטולו". באליפות העולם שהתקיימה באוקטובר בליסבון זכה בטיני במדליית הכסף לאחר שנוצח במיאוץ הסיום על ידי בן קבוצתו הספרדי, אוסקר פריירה. גם לאחר מרוץ זה טענו כלפיו חלק מהאוהדים האיטלקיים כי חיבל בסיכוייו של מיקלה ברטולי לזכות במרוץ.

שנת 2002 הייתה הראשונה ברצף של שלוש זכיות בסבב הגביע העולמי. הזכייה בסבב, אשר הורכב מעשרת המרוצים החד יומיים המפורסמים ביותר, הביאה להכרה בבטיני כרוכב הטוב ביותר במרוצים החד יומיים. הוא ניצח שוב במרוץ היוקרתי לייז'–בסטון–לייז'. במרוץ זה הוא נהנה מעבודתו של בן קבוצתו, סטפנו גרצלי, שהוביל את בטיני בשלבים האחרונים של המרוץ ולמעשה, הגיש לו את הניצחון על "מגש של כסף".^[2] באליפות העולם שנערכה בסיום אותה עונה בזולדר שבבלגיה התאחדה הנבחרת האיטלקית סביב מנהיגותו של הספרינטר הוותיק מריו צ'יפוליני. לאחר שנתיים בהן הואשם בטיני (שלא בצדק, לדעת רבים) בפילוג הנבחרת האיטלקית, הוא הצטרף למאמץ הקבוצתי וסייע לנבחרת לזכות בניצחון.

התקופה בקבוצת "קוויק סטפ" עריכה

בסיום עונת 2002 הודיעה חברת "מאפי" האיטלקית על יציאתה מענף האופניים ומממן המשנה, חברת "קוויק סטפ" הבלגית, הפך למממן הראשי. פטריק לאפבר חזר להיות המנהל הספורטיבי של הקבוצה ובטיני המשיך להתמקד במרוצים החד יומיים ובמרוצי הקטעים הקצרים. בתחילת עונת 2003 זכה בטיני ב"טור מדיטרנה", מרוץ קטעים קצר הנערך בצרפת. בהמשך זכה במרוץ החד יומי היוקרתי ביותר באיטליה, מילאנו - סן רמו, שם נהנה מסיועו של בן קבוצתו ופועלו הקבוע, לוקה פאוליני.^[3] במרוץ גנט - וולגם נפצע בטיני והחמיץ את מרוצי האביב אליהם התכונן. הוא חזר להתחרות ביוני וניצח באליפות איטליה. הטור דה פראנס, בו סייע רבות לחברו לקבוצה, רישאר ויראנק, לזכות בתואר "מלך ההרים", שימש עבורו כהכנה להמשך העונה. בחודש אוגוסט זכה בתוך שבוע בשני מרוצים בסבב הגביע העולמי, במרוץ HEW Cyclassics בהמבורג ובקלאסיקה סאן סבסטיאן. בכך הפך לרוכב הראשון והיחיד שזכה בשלושה מרוצים בסבב בשנה אחת. שבוע לאחר מכן, הבטיח לעצמו את הזכייה בסבב הגביע העולמי לאחר שסיים שלישי ב"אליפות ציריך". לאליפות העולם שנערכה בהמילטון שבקנדה הגיע בטיני כמוביל הבלעדי של נבחרת איטליה. לאור הישגיו באוגוסט, נחשב בטיני כמועמד המוביל לניצחון באליפות, אולם בטיני נכשל ובאליפות זכה הספרדי איגור אסטרלואה

בתחילת שנת 2004 זכה בטיני בשני ניצחונות בקטעים ובדרוג הכללי במרוץ הטירנו - אדריאטיקו. אולם, המשך העונה היה מאכזב יותר כאשר, הישגו הטוב ביותר במרוצי האביב היה המקום השלישי באמסטל גולד רייס. גם בשנה זו, כמו ב-2003, רכב בטיני בטור דה פראנס וסייע לויראנק, חברו לקבוצה, לקבוע שיא של שבע זכיות בחולצת מלך ההרים. בשני מרוצי סבב הגביע העולמי שהתקיימו באוגוסט לא הצליח בטיני לנצח ובשניהם הוא סיים במקום השני. אולם, בדרך זו הוא הצליח לצמצם את הפער בינו ובין המוליך בדירוג הסבב, דווידה רבלין.

לאולימפיאדת אתונה (2004) הוא הגיע כמוביל הנבחרת האיטלקית וכמועמד מוביל לניצחון. במרוץ, שפתח למעשה את תחרויות האולימפיאדה ונערך סמוך לאקרופוליס, ברח בטיני כ-21 ק"מ לפני הסיום ורק הרוכב הפורטוגזי סרג'ו פאוליניו הצליח להצמד אליו. במיאוץ שנערך בין שניהם בסיום ניצח בטיני וזכה במדליית הזהב.^[4] במרוצי סבב הגביע העולמי שהתקיימו לאחר המשחקים האולימפיים שוב סיים בטיני במקומות גבוהים והצליח לחלוף בדרוג הסבב על רבלין. במרוץ האחרון בסבב, הג'ירו די לומברדיה, רכב בטיני בצורה טקטית ונצמד ליריבו רבלין. רבלין, המתוסכל מחוסר יכולתו לברוח, פרש לפני סיום המרוץ ובטיני חגג את זכייתו השלישית הרצופה בסבב.

על חלקה הראשון של עונת 2005 העיבה פציעה אשר מנעה מבטיני השתתפות ברוב מרוצי האביב. בג'ירו ד'איטליה הוא ניצח בקטע אחד ואף לבש במשך מספר ימים את החולצה הוורודה המציינת את המוביל בדירוג הכללי במרוץ. הוא אף ניצח בקטע נוסף, אך נפסל לאחר שנקבע כי חסם במיאוץ אל קו הסיום רוכב אחר.^[5] בוואלטה אספניה ניצח בטיני בקטע אחד והגיע לאליפות העולם שנערכה במדריד בכושר שיא. במהלך מרוץ הכביש הצטרף בטיני לבריחה במהלך שנועד, לכאורה, לשרת את הטקטיקה של נבחרת איטליה ואת מובילה, הספרינטר אלסנדרו פטאקי. בטיני הוכיח כושר מרשים והיה הפעיל ביותר בקבוצת הבריחה, דבר אשר העמיד בסימן שאלה את מידת נאמנותו לפטאקי. פטאקי לא הצליח לעמוד בקצב ההתקפות שהגיעו לקראת הסיום ובמרוץ זכה הבלגי טום בונן, וכך, למרות שאולי היה הרוכב החזק ביותר במרוץ, שוב נכשל בטיני ולא זכה באליפות העולם. שבוע לאחר אליפות העולם זכה בטיני, בפעם השנייה, באליפות ציריך, תוך שהוא מנצח בהפרש ניכר מהמקום השני ומפגין עליונות בולטת על שאר הרוכבים.^[6] לאחר עוד כשבועיים, זכה בטיני גם במרוץ סיום העונה, הג'ירו די לומברדיה. גם במרוץ זה הפגין בטיני עליונות ובצע סדרת התקפות במשך מחציתו השנייה של המרוץ, אם כי במרוץ זה נזקק לכישוריו כספרינטר כדי לזכות בניצחון. עם ניצחונו זה, הפך לרוכב הפעיל היחידי, באותה עת, אשר ניצח שלושה מתוך חמשת המונומנטים.

ב-24 בספטמבר 2006, לאחר שנים של אכזבות, הגשים את חלומו הגדול והצליח לנצח במרוץ הכביש של אליפות העולם שנערכה בזלצבורג, לאחר שגבר במיאוץ, בסיומו של מרוץ מרתק, על אריק צאבל ואלחנדרו ולוורדה. שמונה ימים לאחר הזכייה בתואר, נהרג אחיו סאורו בתאונת דרכים. בטיני הצליח להתגבר על הטרגדיה האישית והמשפחתית כאשר זכה, שבועיים אחרי מות אחיו, בפעם השנייה ברציפות, בג'ירו די לומברדיה, תוך שהוא מפגין רכיבה אגרסיבית רצופה בהתקפות. הוא חצה את קו הסיום כשהוא ממרר בבכי וזוקף את אצבעותיו לשמיים בהקדישו את ניצחונו לאחיו המת.^[7]

בחלקה הראשון של שנת 2007, נכשל בטיני ברוב מטרותיו. הוא לא הצליח לנצח שום קטע בג'ירו ד'איטליה ואף לא הצליח להגיע לאחד משלושת המקומות הראשונים באף לא אחד מהמרוצים הקלאסיים. הוא הצליח לזכות בניצחון בקטע בוואלטה אספניה ושיאה של השנה, מבחינתו, הגיע בסופה, כשהצליח לזכות בפעם השנייה ברציפות באליפות העולם במרוץ הכביש. הישג גדול זה המתיק במידה רבה את טעמה המר של השנה הלא מוצלחת.

ב-2008 צבר בטיני חמישה ניצחונות נוספים, מהם שני קטעים בוואלטה אספניה. עוד לפני מרוץ זה ניהל משא ומתן מול מנהל קבוצתו, פטריק לאפבר, אודות עתידו בקבוצה. המשא ומתן עלה על שרטון ובזמן הוואלטה אספניה, זעם בטיני כששמע שקבוצתו החתימה את הרוכב הגרמני שטפן שומכר שנחשב אז ככוכב עולה במרוצים החד-יומיים והודיע כי לא ירכב בקוויק-סטפ וכי הוא פורש מרכיבה תחרותית. בעת שניצח בצורה מרשימה בקטע ה-12 בוואלטה אספניה הוא התכופף בזמן שחצה את קו הסיום כדי למנוע מהספונסר של הקבוצה את החשיפה התקשורתית.^[8] באליפות העולם שנערכה בווארזה היה בטיני המוביל של נבחרת איטליה אך נוצר מצב בו שלושה רוכבים איטלקיים היו בקבוצה הבורחת ונמנע ממנו להתמודד על הניצחון. את הסיבוב האחרון של המרוץ חגג בטיני בנפנופי פרידה לקהל הצופים המריע לו עם פרישתו.^[9]

בטיני נישא בשנת 2000 למוניקה ונולדה להם בת. הוא מתגורר בריפרבלה (אנ') המרוחקת כ-10 קילומטרים ממקום הולדתו, צ'צ'ינה.

מאפיינים כרוכב עריכה

כינויו של בטיני הוא "Il Grillo" שפירושו באיטלקית - הצרצר. הכינוי נולד בעקבות מנהגו של בטיני לשרוק לעצמו בזמן רכיבות האימון עם חבריו. בטיני נחשב כרוכב תוקפני אשר אינו מהסס לתקוף את הדבוקה גם כאשר מדובר בשלבים מוקדמים יחסית של המרוץ וגם כאשר היה נחשב כמועמד לניצחון במרוץ. ברבים מהמרוצים הוא תקף את הדבוקה וגם את קבוצות הבריחה בהן נמצא שוב ושוב. תכונה זאת, אשר הפכה את המרוצים למעניינים יותר, הקנתה לבטיני אוהדים רבים בקרב חובבי מרוצי האופניים. מנגד, נטען כלפיו בהזדמנויות שונות, כי היה אופורטוניסט שלא היה נאמן למטרות הקבוצה וחיפש את ניצחונו האישי גם כאשר הדבר עלול היה לפגוע במטרות הקבוצה.

שני יתרונות בולטים שהיו לבטיני הם יכולת ההאצה שלו תוך כדי טיפוס, אותה הוא ניצל כאמור לבריחות ויכולת ההאצה שלו במיאוצי הסיום שעלתה לרוב על יכולתם של שותפיו לבריחות והביאה לו ניצחונות רבים. תכונה נוספת אשר סייעה רבות לבטיני הייתה האקטיביות החברתית שלו בקטעים מכריעים במרוץ. בעת שהיה חלק מקבוצת בריחה, אשר כללה לרוב רוכבים יריבים, הוא עודד ושידל את הרוכבים האחרים להמשיך ולפעול למען הצלחת הבריחה המשותפת, תוך כדי הפגנת דוגמה אישית ברכיבה בקדמת קבוצת הבריחה.